צביה מרגליות - הדף הרשמי

כבר כמה חודשים שאני רוצה לכתוב על פתק את המילים "מה נדרש ממני?" ולזרוק לשמיים, אבל אני מפחדת שאלוקים יחשוב שאני אובר דרמטית. הבוקר קמתי עם תשובה. לשמוח ולשמח. פשוט לשמוח ולשמח. זה לא כל כך פשוט כי אני לא מתנדבת מתוך מחשבה שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בשביל המדינה הזאת יקרה במסגרת המקצוע שלי, אבל הרעיונות כבר חודשים לא מגיעים לפיתוח. אני מקנאה במפגינים שיש להם איפה להוציא את האנרגיות של העשייה, אבל כמה שארצה להחליף את השלטון אני לא חושבת שנצליח לעמוד במערכת בחירות עכשיו, נו ברור, אז מה כן, אני מאמינה בשיתופי פעולה קטנים יותר, כל אחד במקצוע שלו, אבל זה לא מצליח לי.
אז הבוקר קמתי עם הלשמוח ולשמח הזה, כי לשום אשת מגוייס ולשום מפונה ולשום משפחה שכולה זה לא עוזר שאני נדבקת בכאב שלה, או מלקה את עצמי על ריק. ושמחה זה מנוע העשייה האולטימטיבי, אולי אפילו יותר מזעם, וחוץ מזה בדיכאון קליני זה אחת המטרות המוצהרות של החמאס, ואני לא אתן להם את זה, ונניח שיבוא הנורא מכל, אין לי שום כוונה שיגיע כשאני כבר גמורה מראש.
ואז מצאתי את עצמי הבוקר מעבירה סדנת כתיבה לסיכום שנה למורות, לא נגלה איפה בשומרון, וכולן היות חסרות סבלנות ושפופות ובוכות, אחת בסבב ג, אחת משכול זה ואחת מאחר, והן לא רצו שום סדנא ושום ספוקן וורד לא שיעשע אותן, אבל אני התעלמתי והמשכתי עם הלשמוח ולשמח שקמתי איתו, ובסוף הן אמרו- תודה ששימחת אותנו. מבחינתי קיבלתי הוכחה.

בתמונה: חיוך מאולץ לכתחילה

בשנים האחרונות אני אוהבת לדמיין את העולם הבא עם חדר פרטי לכל אחד. בכל חדר יש ספה, שתיה קרה, פופקורן וטלוויזיה ענקית. בטלוויזיה את רואה בלופים סרטים מהחיים שהיו לך. אם הסרט מעניין זה גן עדן. אם הוא משעמם- זה גיהנום. אי אפשר להחליף ערוץ. זה גם דמיון נחמד, וגם יכול לעזור לי לנהל את הבחירות שלי בזמן אמת. להתלונן למשל- זה משעמם טילים.

ולאחרונה אני חושבת שנטפליקס זה עולם תוכן מאוד חיוור ודליל לעומת כל פוסט אקראי שאני רואה אצלי בפיד. איפה הדרמה, איפה הגיבורים. לעומת מה שקורה פה אמאל'ה. כמו שאמרו חז"ל,כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

מה שכן, אם אפשר לשנות את הפורמט, כשיום אחד אצפה בסרט המטורף הזה שהוא גם מתח וגם דרמה וגם אימה ואפילו קומדיה רומנטית ועוד המון דברים, אבל זה יהיה ממש בסדר כי זה כבר יהיה רק סרט ותהיה פרספקטיבה להכל, ממש בא לי שנצפה בו כולנו יחד.

נותרו מקומות ספורים בלבד! מוזמנות ליום של כתיבה, בבית של רחלי שבמדבר יהודה מול הנוף, קבוצה קטנה ואינטימית עם יחס אישי ממני ומרחלי- כותבות מקצועיות, אבל גם חיות ונושמות את המילה הכתובה בחיינו הפרטיים. עם אוכל מפנק, באווירה מאפשרת של פסק זמן, נעבור את כל הדרך- משליית החומרים מעומק הנפש, ועד לעיצובם לכדי יצירה שיש לה נמען.
יום שני הקרוב! 3.6, מסע מרוכז מהבוקר ועד אחר הצהריים.
פרטים נוספים בוואטסאפ 077-4451640
או בקישור שבתגובות.

מה זה מה זה שמעתי המופע עוד לא סולד אאוט??
חמישי הזה, בפירגונה של עיריית ירושלים!
מגוייסות, זה יותר שאין בייביסיטר או יותר שאין חשק לחיות?
אוהבתותכן בכל מצב.

בתחילת המלחמה, כשכולם הקימו חמל"ים, הצילו את המדינה, ניידו מנות קרב, בישלו למשפחות מגוייסים, ועסקו בהסברה, אני התנדבתי בהעברת סדנאות כתיבה בזום. כל אחד ומה שהוא יכול.
ומה אני אגיד לכם? כשהתותחים רועמים המוזות לא סוגרות את הפה לרגע. כולם רצו לדבר. כתבו פוסטים, כתבו שירה, כתבו את עצמם לדעת. הרגשתי שאני עוזרת עם קצת מסגרת לתת מעט פורקן, מעט מילים לדרמה הנוראה שאנשים עוברים. ואנשים עברו.
לפני כחודש עשינו יומולדת 40 לחברה טובה מהתיכון, ונפגשנו כל החבורה הוותיקה. הרגשתי איך החיים נתנו את אותותם בכל אחת מאיתנו, אף אחת לא יצאה מהם בלי פגע, אבל לכולן פגעי החיים דווקא נתנו דווקא לוויית חן כלשהי, איזו רכות. דיברנו על החיים, ועל מה שהמלחמה עושה לנו. בין השאר דיברתי עם חברה ותיקה, שנודעת כיום בשם המכובד רחלי מלק-בודה אבל אצלנו היא רק מלק. היא סיפרה על עולמות חדשים של התבוננות פנימית שהחיים פתחו בפניה, ועל הרצון שלה לתת את המרחב הזה גם לאחרים. היה מעניין. סיפרתי לה על מה שקורה במרחבי הכתיבה שלי מאז המלחמה, על הדרמות שעולות שם, ועל כמה שמילים עוזרות.
אז החלטנו שנפתח סדנא ביחד. הפעם לא זום מסכן שמתפנים אליו בקושי תוך כדי שהילד מבקש כוס מים וסוגרים פינות בעבודה, אלא יום שלם, מהבוקר עד אחה"צ, לנשים, בבית של רחלי, עם כל הטבע והנוף מסביב, בקבוצה אינטימית, עם כל הזמן והמרחב לכתוב בנחת ולעבור תהליך, וגם עם כל האוכל והפינוקים.
לצאת מהחיים ליום אחד ולהתבונן בהם מבחוץ.
רחלי תיקח את השלב של ההתבוננות פנימה, היא חיה את זה עכשיו, ואני אקח את המקום שבו אני רגילה להיות: התכלס של הפניה החוצה, עם כל הפחד והמגבלות. מאז ומתמיד אהבתי את הדיוק שהמודעות החוצה מביאה לכתיבה. מי שלמדה אצלי יודעת על מה אני מדברת.
הפעם אני מתרגשת, גם משיתוף הפעולה עם רחלי, גם מפתיחה לקהל הרחב, כי תמיד העברתי רק תכניות סגורות מראש, גם מהבחירה לתת את זה ברווח, עם כל הפירגונים שגם לעצמי אני מתקשה כל כך הרבה פעמים לתת.
זהו. מזמינה אתכן לבוא לקחת חלק. תהיה קבוצת נשים קטנה, בימים לא רגילים. סקרנית מאוד לדעת מה יצא ממנה. הפרטים המלאים בתגובה הראשונה. מוזמנות לקרוא, לשאול כל דבר בוואטסאפ 0774451640, וכמובן לשתף, במיוחד נשים שאתן חושבות שצריכות את זה.

בתמונה: נוף שמלק צילמה ליד הבית

מאז שומר החומות אני שואלת את עצמי באיזה אופן חוגגים יום העצמאות, אם ברור שמלחמת העצמאות עוד לפנינו.
אז השנה כשאני לא בודדה עם המחשבה (גם כן נחמה), זאת התשובה שלי:

אני חוגגת את האנשים הטובים שיש כאן, כל כך הרבה אנשים טובים שעד שמחת תורה היו סתם אנשים ואז גילינו.
אני חוגגת את זה שאי אפשר אצלינו טקסים ריקים מתוכן, סיפורי גבורה רחוקים וארוזים, שירים מקודשים שאף אחד לא יודע למה. גם פעם היינו אלרגיים לזה מאוד, יחסית לעם נורמאלי, אבל השנה.
אני חוגגת את השייכות שלי לכאן, תמיד ידעתי, בערך, אבל רק עכשיו הרגשתי בעצמות איך אין אני, פשוט אין אני בלי הצביליזציה שלי. והכי טוב- לא הייתי היחידה.
אני חוגגת את העצמאות היחסית שבכל זאת יש. שבכל זאת היה צבא שהדף את המתקפה מתישהו. ב 39' לא היה.
אני חוגגת את התיקון שבוא יבוא. ואת העצמאות שעוד תהיה.
אני חוגגת כי אני יודעת שרק שמחה ואופטימיות והכרת תודה על מה שיש, מביאים שינוי אמיתי.
אני חוגגת כי אני אוהבת אתכם מאוד.

מי שלא עבד לו פורים-פסח,
לפחות יום השואה יבוא לנו במקום.

פתאום נזכרתי בבדיחה ישנה של מורי דרך:
איך יהודי צפת ניצלחו מטבח בידי ערביי צפת ב48'?
בדרך נס ובדרך הטבע.
בדרך הטבע כי כל יהודי צפת אמרו תהילים כל הלילה.
בדרך נס כי ההגנה הגיעה ממש ברגע האחרון.

לא יודעת מה הזכיר לי את זה.
מה שכן תפסיקו כבר לריב.

(בתמונה: התלבטות בין כמה גביעי כסף 86 סמק לפי השיטה המקילה לארבע כוסות של ליל הסדר, כדי לא להשתכר מוקדם מדי. להשתכר מהנס כמובן.)

**מיזם רוקדים ברחובות**
עוברים בשכונות עם רמקולים
מארגנים ריקודי הורה ברחוב
מרימים את המורל, מצלמים מהמרפסת ושולחים לאיראן עם הקדשה
מי איתי?

הלוואי שתזרמו רוצה כבר לכתוב שירים של מורל לאירוע!

***

לא התאפקתי:

איראן איראן מי את בכלל - אי אי די די דיי
כל מי שגר בך הוא אומלל - אי אי די דיי
עושה קולות של ערסית בלאי - אי אי די די דיי
ברח לך טיל מוקדם מדי - אי אי די די דיי
כולם רואים לך ת'דאווין - אי אי די די דיי
כבר יתנו לך שום גרעין- אי אי די די דיי

איראן לא כיף לך עם עצמך - אי אי די די דיי
חבל את לא לומדת איך - אי אי די די דיי
לחיות בכיף כמו יהודים - אי אי די די דיי
עם שבתות ועם חגים- אי אי די די דיי
יושבים בכיף פה עם כולם - אי אי די די דיי
ומתקנים את העולם - אי אי די די דיי

ואת רק צומי צומי די - אי אי די די דיי
כולך קנאה במי שחי - אי אי די די דיי
תמשיכי כך ועם הזמן- אי אי די די דיי
את תגמרי כמו המן - אי אי די די דיי
וגם כמו היטלר ופרעה- אי אי די די דיי
נראה אותך נגמרת פה- אי אי די די דיי
ואיך נדחוף עוד חג ללו"ז- אי אי די די דיי
אז כבר בפסח בלי בזבוז- אי אי די די דיי

מה משותף לספוקן וורד ולהגדה של פסח? התשובה היא שבשניהם הטקסט כתוב על מנת לבצע אותו בעל פה. מה שאומר שיש בהגדה שלל מבנים נפלאים שאפשר לחקות בספוקן וורד.
סדנת כתיבה וביצוע בספריה הלאומית לקראת פסח- הלך מעולה ואשמח לחזור על ההצלחה במקומות נוספים :) אני כאן.

והפעם הלינק **הנכון** לאתר שלי. מוזמנים לחפור, להכיר אותי כמו שלא הכרתם מעולם, וכמובן לשתף לכל דכפין! תודה!!

בית | Tsviam אני צביה. בכיתה ג קנו לי יומן אישי, והתחלתי לכתוב: שירים, סיפורים, מחזות, תסריטים. כל מיני.

לצורך עיבוד אומנותי מחפשת גישה לספרי לימוד לילדים ולמבוגרים שנמצאו בעזה. אפשר גם לפני תרגום. אשמח לעזרתכם בכל קישור רלוונטי. פרוייקט חשוב להסברה בעולם.

אז...
איך משיגים תרגום של קץ היהודים?

שעתיים לפני שבת, חוזרת מלהקפיץ דגים לאשת מגוייס. בשכונה המופלאה שלי זה מזמן כבר מאורגן עם חמל יעיל, מאמצי משפחות קבועים, מתנדבים ארעיים, ארועי שיא, מה לא. אני הייתי, ובכן, פחות. אבל בדיוק השבוע סיימתי סדרת מפגשי כתיבה לנשות מגוייסים, שאיפשהו יזמתי אותם בדיוק כדי שלא אצטרך להיות בחרדה שאישה זרה יושבת בשבת ומתבאסת כי היא בכלל לא אוהבת את הבישולים שלי. אבל זה נגמר. אם לא סדנא אז דגים לשבת זה מינימום. שגם אותם רועי הכין.
ואז הודעה "מחכה לך פינוק לשבת. מה הכתובת שלך?"
עניתי מיד שזאת טעות, כי אני לא אשת מגוייס, ולא מגוייסת, וגם לא יולדת, ומישהו בחמל שלכם כנראה הכניס אותי לטור הלא נכון. לא לא, היא ענתה לי. תביני כשתראי.
ואז הדבר המושחת הזה. מהמגוייסות של הסדנא. שזה בדיוק הכיוון ההפוך של הלפנק. באמת התרגשתי!
תודה בנות! ותודה Batya Fima על התענוג הלא חוקי הזה שהוא טעים כמו שהוא יפה!
וברצינות, בתוך ערפל האשמה הסמוי בלבו של כל מי שלא חטף את המלחמה ישירות, נתתן לי הרגשה שאני חלק.

חבריי הקופירייטרים, שואלת באמת, איך זה שהפרופיל של אנשים המילואים לא נמצא בפרונט של ההסברה הישראלית? למה רק עידן עמדי? או שפספסתי את זה? החמאס ימח שם זכרם, קריקטורות של מסירות נפש, משחקים במוות כי לא הצליחו לשחק בחיים, יכולים להציג תמונות קורבנות בשפע. אבל תמונות גבורה? איפה.
אם הייתי מהמסבירים לחו"ל הייתי אומרת להם בנות, כן ג'נוסייד, לא ג'נוסייד, גברים כאלה יש לכן? כאלה שמחסלים את הרעים וחוזרים לאפטר לקלח ילדים? כאלה שרצים אל המוות בלי למצמץ ואז חוזרים למשרה הרמה שלהם בהייטק, או לששת ילדיהם האהובים, או לככב בפאודה או משהו? או שהם כמו אלקנה ויזל ז"ל, שלמדתי עליו רק מהפייסבוק ולא יכולתי שלא לבכות, איזו עדינות, עבד ב"לתת פה"- כדי לתת פה לנפגעי תקיפה מינית. הפרופיל הזה בכלל לא הפריע לו להיות גיבור ופייטר מהסוג שסרטים אמריקאים עוד לא הצליחו לכתוב. זאת אומרת, בתקופה שעוד היו גיבורים בסרטים אמריקאים. בעולם שמאס בגבורה כי גיבוריו הכזיבו- כבר לא עושים סרטים כאלה. אבל אתן עדיין חולמות, אני יודעת, הייתן מוכרות את אמא בשביל חצי גבר כזה.
בתגובות- שיר שתוכלו להוריד ולהדביק עליו פרופילים של לוחמים. אם כי הקליפ ההזוי-מגניב הזה גם אחלה. שמתי לב שלגיבור בסוף גם אין פנים. גם החמאסניקים מסתירים את פניהם בתמונות. אולי כי אף אחד מהם לא יודע איך גיבור אמור להיראות. איזהו גיבור כמו שאומרים. לא בעיה. נלמד אותם.

את החדשות הטובות לא ניתן לאמת עדיין, אבל הן שם. לדוגמא, ישבתי השבוע עם יועצת עסקית ודיברנו על אמהות, קריירה, והבייבי בום שהולך להיות אחרי המלחמה. סיפרתי לה על חברה שלא רואה את בעלה מה 7.10 והיא סובלת בשקט בשקט מתחילתו הסודית של הריון, מקיאה בסתר, לא יודעת איך תמשיך לשאת את היומיום על כתפיה. וידאתי שהיא יודעת את הנתון המטריף לפיו אנחנו המדינה היחידה על פני הגלובוס שהילודה בה נמצאת בעליה מתמדת. ואז היא אמרה שלא רק ילדים תביא המלחמה הזאת. הנה למשל אתמול, בעל עסק שרק לפני חודשיים היה מיואש ורצה לסגור, שכר פתאום 120 מטר לעסק. וזה לא רק הוא. כל יום מציפים אותה בעלי עסקים עם יוזמות והתפתחויות. כל מה שנעצר ב 7.10 נמצא בתנועה מטורפת, והיא בעצמה לא עומדת בקצב. אבל צר עולמי כעולם נמלה, היא אומרת לי. אין לי נתונים מאומתים.
ובכן, אין גם נתונים מאומתים על התינוק של חברה שלי שצומח בסתר, ולא על השרף שעולה באילנות הערומים ונראה את פרותיו בקיץ. אבל אם בעלי עסקים בא להם, וזה יהודי כל כך היזמות בשעת משבר הזאת, אז אנחנו רוצים לחיות יותר משרוצים לבכות. רוצים לחיות יותר משרוצים לריב. רוצים לחיות אז נחיה.
בואו נחיה. מי שלא במעגלים הקרובים לאבל, לא בטוח שמה שצריך מאיתנו עכשיו זה בכי. זה לא אומר שאנחנו לא אמפתיים. כולנו הולכות לישון עם נשים נאנסות בלילה, כולנו קמים עם חיילים מתים בבוקר. במודע או לא, נרצה או לא. אבל עכשיו צהריים, וזה זמן מצויין לעשות עסקים. היום אני יושבת על כתיבת מחזה משלי, וזה מפחיד ומרגש אותי ואני לא מצליחה לפתור את זה אבל זה המקום שלי במחזור הדם שלנו ואני מתכוונת להיכנס בו באימאמא. טו בשבט שמח אחים שלי. בטוחה שגם אתם נכנסים באימאמא, כל אחד באימאמא שלו. יאללה חוזרת לעבוד.

שומעת שיר טוב של גוי נפלא, וחושבת שאנחנו ואירופה זה תמיד היה ככה: כמו אישה שמתאהבת במשורר מפורסם ואז פוגשת אותו ומגלה שהוא מניאק. והיא שואלת אותו, המומה וכואבת, אבל איך כתבת בעדינות כזאת, על התיקון של העולם והאור, והטוב, והוא עונה לה ככה זה, אני יודע לכתוב. זה כולה שיר, מילים על דף, עיסוק נחמד, עם בנפיט של בחורות מהצד. כמוך. והיא חוזרת הביתה מטיסה ארוכה (כי היא טסה עד אליו) מדליקה את האור, מניחה מתפתחות, מכינה כוס קפה, מתיישבת על כורסא, וברגע מופלא של היסח דעת לוקחת את ספר השירה שלו וקוראת בנחת. לנוח מהטיסה. כי זה מה שהיא תמיד היתה עושה. ומה אכפת לה ממנו. אם בשבילו זה בנפיט מהצד, זה לא אומר שהיא לא יכולה למלא את רוחה מהמילים ההן. ואם צריך- וצריך, כן? אז היא כבר תעמוד מאחוריהן.

פתאום, כמה דקות לפני כניסת שבת, לא יודעת למה, נפל לי האסימון וקלטתי איזה גיבור טראגי יש כאן. דמיינתי אותו חוזר ארצה מהאג, זקן, מובס, ללא מילים. ניצול שואה שהרקיע שחקים ואז התרסק אל מול המערכת שבה האמין ואותה בנה בדבקות כל ימיו. הוא שאמר שהכל שפיט, שאפשר לסמוך על השופט שידע מה סביר, שהיה אחראי על המהפיכה החוקתית במדינת היהודים, ושעשרות שנים אחר כך עוד ראה את ההמונים צועדים ברחובות כדי להגן על מפעל חייו, הוא בחיים שלו לא דמיין, מדינה כמעט מתפרקת בגלל המאבק בין המאמינים בדרכו לשאינם מאמינים בה, כשעשה מה שעשה מי בכלל ידע מה הוא עושה, והנה, שנים אחר כך אומרים לו שהוא גדול, ורגע לפני שהוא בטוח שהוא באמת כבודו, באמת באמת, כמו שאומרים כבודו מלא עולם, ומי יכול לבוא אליו בטענות הרי כולם קוראים לו כך כבר מאז שהוא כמעט ילד, הוא הוא, מוזמן להיות שופט בובה במשפט ראווה בינלאומי שמכניס את דרייפוס לכיס הקטן.
הוא יושב עם הקולגות שלו, איזה זכות לשבת עם גדולי עולם, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, עידית שבעידית, כמה אנשים בעולם כבר יכולים להבין לעומק את מהות המפעל שלו, והנה חלקם הגדול יושב כאן איתו בחדר, והוא דן איתם בפרטי פרטים שנמסרו לסמכותם מתוקף עיקרון גדול, כללי, מוסרי, יותר מחוקה אפילו. ולאט לאט, שעה אחרי שעה, סעיף אחרי סעיף הוא מתוודע ליוהרה, לאטימות, ליומרה התלושה להגן על החלש, להבין מה סביר ומה לא סביר כשאתה רחוק רחוק ומוגן מוגן. רואה בעיניים איך מערכת הצדק שלה רצה לתת יותר ויותר כח, לא מבטאת צדק אבסולוטי, אלא בסך הכל את היתרון המוסרי היחסי של האליטה: זמן פנוי להשכיל, וריחוק אינטלקטואלי ממלחמת הקיום. והריחוק, איך שהוא גורם דווקא לעיוורון לפעמים, וההשכלה, איך שהיא לא מאפשר לך לראות שאתה עיוור. מסתכל עליהם ורואה את עצמו. נבוך. פתאום נראה לו שאולי היה נכון להגביל מעט את כוחה של הרשות הזאת. אבל הוא לא מעז לחשוב את זה במילים. הוא פשוט מרגיש עייף.
לא קראתי את כתביו, אבל אני מוכנה להמר שאיפשהו הוא כתב משהו על משפט דרייפוס בתור איזו דוגמא למגבלות הצדק, רגע לפני שהוא עושה לזה איפכא מסתברא ודופק את השורה התחתונה, כמו ששופטים אוהבים לעשות בפסקי הדין שלהם. אבל יש לכתוב ויש לראות בלבן של העיניים האטומות והיהירות של הקולגות האנטישמיות-שלא-מדעת שלך. ניצול שואה. אמאלה.
באיזו פנטזיה לא ריאלית אני מדמיינת אותו בנאום שירת הברבור אומר "כאשר עשיתי כן שילם לי אלוקים" ומאחה את חלקי העם מחדש, אבל אנשים בגילו ובמעמדו לא מבצעים תפניות כאלה. מה שכן- איזה סיפור מין סיפור תנכ"י! עד המלחמה הזאת דמיינתי את מספר הסיפורים כמי שחורז את כל המאורעות חסרי הפשר בתור עמוד שידרה עם התחלה, אמצע, סוף ומשמעות. היום אני חושבת שתפקידנו הוא פשוט לראות את הסיפורים המטורפים שאלוקים מספר ולעשות להם רדוקציה אחרי רדוקציה אחרי רדוקציה, כי כמו שהם, הם פשוט גדולים מדי להכלה.

רגע, על המופע הערב כבר סיפרתי?

הצליח לי שידוך!
אמנם לא בין גבר לאישה, זה עדיין לא הצלחתי, אבל בין שני גופים, ואולי בין שתי קבוצות יוצרים, בין שני קהלים, בין שני ניצים שיותר מדי זמן לא ישבו על במה אחת.
הגופים הן מרכז קטיף ופואטרי סלאם ישראל, והילד הוא, ובכן, הפרוייקט "שנתגרש?" - מופע ספוקן וורד שעוסק בשסע הנוכחי בחברה, עם אמנים משני צידי המפה הפוליטית. למופע תקדם סדנא בת ארבעה מפגשים, עם יואב טלמור הנהדר ואיתי, אולי ניצור זוגות בשביל באטל, אולי לא, מה שבטוח שהכל בחינםםםם. מה לא עושים כדי להביא אתכם לדבר.

באופן אישי, היה את הבאטל המצולם שעשיתי על המצב עם יואב בעצמו, אכלתי סרט על הבאטל ההוא ולא פרסמתי, אבל התהליך והתגובות הראו לי שיש צורך גדול. גם המופע עם אריק אבר שעלה פעמיים ופתח לבבות בקטע לא צפוי, הוכיח לי שלהרבה אנשים נמאס להפריד במות. יש להם אח גיי בברלין, אחות חוזרת בתשובה בפרדס חנה, סבא שלהם היה רב, סבתא שלהם היתה דוגמנית שבדית, והם גם וגם ולא ולא או רק ורק אבל בכל זאת רוצים לדבר ולשמוע. אז כשמרכז קטיף התקשר לחפש רעיונות, היה לי אחד מוכן.

עכשיו רק צריך שיבואו אנשים עם כישרון ולב גדול. לא צריך מילים מכובסות על אחדות או סובלנות. זה שעולים על אותה במה זה הסובלנות מבחינתי.

אולי אתם האנשים?
תעשו טובה ותפרסמו?

שנתגרש?

קול קורא למופע שירה מדוברת ליוצרי ספוקן וורד וכותבים באשר הם מרכז קטיף ופואטרי סלאם ישראל מזמינים אתכם לסדנא בנושא "הקרע הנוכחי בחברה הישראלית".

הסדנה תיתן כלים לכתיבה וביצוע של ספוקן וורד, כיחידים או במסגרת יצירה זוגית.
התוצרים ייגעו בקרע שנפער בחברה הישראלית מנקודות מבט שונות.

הסדנה היא סדרה של 4 מפגשים בני שעתיים כל אחד, כאשר ביניהם תתקיים עבודה עצמית עליה ינתן משוב במייל.
המפגשים יתקיימו בשעות 20:00 -22:00:
28.6, בית מזי"א, ירושלים
5.7, זום
19.7, זום
23.7, בית מזי"א, ירושלים

מופע סיום בתאריך - 25.7.
השתתפות בסדנה היא חינם למשתתפים שיבחרו מהקול הקורא, אך מותנית בהשתתפות בכל המפגשים. ההכנסות ממופע הסיום יוחלקו בין המשוררים/ות.

מה צריך להגיש כדי להשתתף?
- כמה שורות על עצמכם, למה באתם, מה הרקע שלכם בכתיבה ובבמה (אם יש)
- יצירה קודמת כלשהי
- טיוטה או התחלה או רעיון של קטע ספוקן וורד לצורך המופע הנוכחי. (אנחנו מאלה שמראים להם חצי עבודה).
- אישור שאתם פנויים בכל תאריכי המפגשים

את החומרים יש לשלוח למייל: [email protected]
עד לתאריך 21.6 בחצות. תשובות יתקבלו עד 26.6
שאלות נוספות באותו המייל

לכבוד סוף הקיטנות חידשתי לאחרונה את המנוי על הפלטפורמה.
תיאודור אחי הגדול - הסכת-סיפור בחלקים לילדים - מוגש שוב לרווחת הציבור! תהנו!

חוץ מזה מזכירה שבשני הבא אני במופע יחיד במוזיאון חצר הישוב הישן - הקטן והמתוק שבוע היהודי. לינק לכרטיסים אתם יודעים איפה.

פודקאסט תיאודור אחי הגדול - פרקים מומלצים - RLive מגג ביתנו יוצא תיאודור למסעות סודיים ברחבי העולם. הוא לא מספר על המסעות האלה לאף אחד כלומר, אף אחד חוץ ממני- אחיו הקטן. כל ערב תיאודור מספר לי על מסע מופלא אחר, וזה נפלא...

מחרתיים.
שלושה עשר אנשים שיש להם על הלב עוד מאז.
ראש חודש אב.
במהלך העבודה איתם הבנתי: כל האהבת חינם הזה, זה קודם כל לפתוח את הדברים באמת.