גלעד פלד - מאמן בשיטת סאטיה

אימון בשיטת סאטיה הוא אימון שעוסק (בין היתר) בעבודה גופנית-רגשית ובמובן הזה הוא קצת יותר כמו טיפול מאשר אימון.

אבל אם באימון עסקינן, עלה לי דימוי.

לא תמיד מתחשק לי (כמתאמן) להגיע לקליניקה ולהסכים לפגוש את מה שחי בתוכי. להתבונן בכל אותם דברים שבתוך מרוצת הימים אני מציץ בהם בעדינות כדי לשמור את הראש מעל המים. זה לא תמיד קל ואני לא תמיד יוצא מהצד השני רחב יותר או עם יותר בהירות. לפעמים כן. בטווח הארוך כן.

אבל זה כמו חדר כושר, או ריצה (נו בכל זאת אני).

קשה לפעמים להתחיל. אפילו עוד יותר קשה להתמיד. אבל למיטיבי הלכת מפעם לפעם זה נהיה יותר קל, השריר מתחזק ובאיזשהו שלב כבר לא צריך הרבה מאמץ כדי להופיע.

וגם - בהתחלה לוקח זמן עד שרואים תוצאות וצריך לפעמים לעבור דרך איזשהו מישור עד שחווים פריצת דרך ששופעת עלינו השראה להמשך.

כך או אחרת, כיף אצלי בקליניקה ואמנם מתאמנים, אבל עושים את זה בהרבה חדווה וסקרנות מתוך ידיעה שנוכחות ושהות מחברים אותנו למהות.

(בקליניקה נעימה בכרכור או בזום, בדיוק פיניתי בשבילך קצת מקום בלו"ז)

(תמונה שמייצגת התמדה)

"משמעות החיים היא פשוט להיות בחיים. זה כל כך ברור וכל כך מובן מאליו וכל כך פשוט. ועדיין, כולם מסתובבים בבהלה גדולה כאילו יש צורך להשיג משהו מעבר לעצמם."

אלן ווטס

לשני האימונים הראשונים הוא הגיע מסטול ועל אף שאני מאוד קשוב לעצמי בזמן האימונים וביניהם, עלתה בי שיפוטיות.

איך אדם יכול לבחור לבוא למרחב שבו הוא פוגש את עצמו ולהתמסר לתהליך עמוק ומשמעותי, וגם לעשן קנאביס לפני, כשהוא יודע ומעיד בעצמו שזה מעורר אצלו בלבול וריחוק?

אז שהיתי קצת עם השיפוטיות, ואפילו חייכתי ביני לבין עצמי על הקולות האלה שבתוכי, ואחרי שנתתי לכל זה מקום, נזכרתי שזה לא התפקיד שלי להיות שיפוטי.

התפקיד שלי הוא לאפשר לאדם שמולי את המרחב הכי בטוח, אינטימי וקרוב שבו הוא יכול להיות הוא ולפגוש את עצמו דרך עיניים טובות ובמרחב של קבלה. מרחב שיש בו הרבה מאוד חמלה וגם קצת נוקבות שצריך. איזון עדין.

ובאמת ברגע שנזכרתי בכל זה, היה לי קל להיות הבן אדם הנינוח והמכיל, עם התודעה היחסית ריקה, ולשקף מתוך המקום שבי שמכיר היטב את הצמחים ואת מערכת היחסים המורכבת שעשויה להתפתח איתם.

המשך התהליך לסיפור אחר, אבל מהר מאוד הקנאביס עבר למאחורי הקלעים והמרחב נהיה הרבה יותר בהיר, ממוקד ומרפא.

אחת האיכויות שהכי חשוב לי לטפח בתור מאמן, היא היכולת לשהות ביחד עם האחר, כשכולי בנוכחות מלאה ומיטיבה עבורו. יציב, ראוי לאמון, מאפשר פגיעוּת.

נוכח בתודעה, בהוויה, דרך החושים. מאזין לגוונים העדינים של הקול, מתבונן בגוף ורואה מתי הוא מתכווץ ומתי מתרחב. מסכים להחזיק עבור האחר מרחב עדין של שקט שאפשר לשמוע בתוכו את הדברים שלא נאמרים.

זה אומר גם הרבה הקשבה חומלת לעצמי.

לשיפוטיות, לביקורתיות, לפרשנות. לנשימה שלפעמים נעתקת לנוכחות כאב או פחד. זה לא ביטול-עצמי, אבל זה כן תרגול מתמיד בהנמכת הווליום של האגו כי ברגע הייחודי והעמוק הזה אני לא הסיפור.

ככל שאני מסכים להרגיש ולחוש בחיים שלי, כך אני מצליח לאפשר זאת לאחרים בנוכחותי. מדובר על מסע שבו הקבלה והנתינה שזורים זה בזו והחיים כציר של התפתחות זו עובדה שחיה בי מרגע לרגע ושופעת על אחרים בטובה.

מציאות של אפשרויות.

מעבר לבנאליות המכבידה לעיתים של המציאות, יש לחיים האלה הרבה מאוד מה להציע. יש דברים שמתגלים לנו בחוויות שיא דוגמת התאהבות, מסע בתוך נוף פראי משגע, מפגש אינטימי עם צמח או טבילה עירומה בנהר קפוא, אך גם כאלה הנגלים אלינו מתוך חדוות הפרטים הקטנים. דוכיפת מנקר באדמה, חיבוק ברגע הנכון, הביס המושלם בזמן הנכון.

כך או אחרת, בכל חלקיק ישנה תרופת-נגד לשעמום, למיסוך ולתחושת חוסר המשמעות שמאפיינת כל כך את בני האדם על הפלנטה 2024.

במציאות שבה האלחוש נעשה נוח, אנחנו נדרשים לתרגל כדי לא להישאב לדפוסים המרחיקים אותנו מרווחה נפשית וגופנית. כדי לא ליפול לייאוש הקיומי, לקיפאון ולחוסר ההשראה.

זה תרגול נגיש לכולם. הוא יכול להתחיל קטן ולאט לאט לגדול. נפער סדק קטן ודרכו נכנס אור ואוויר ואפשר לאט לאט להגדיל ולהתרחב. הוא הופך את מסע החיים לתהליך של סקרנות ולמידה, התנסות וחוויה.

יש בבחירה הזאת אחריות ולא תמיד זה קל, אבל גם ככה המסע הזה פראי אז כדאי להתמסר.

התחלתי לשים לב
למחשבות המצמצמות שלי
כשאני משווה עצמי לאחרים
לדופק שמאיץ
כשאני מסתכל בחשבון הבנק
בנשימה שלי שמתקצרת
כשלא מקשיבים לי
התחלתי לשים לב
שהקול שלי משתנה
שיש לי זרמים בידיים
כיווץ בסרעפת
שאני בורח אל המסך
מתכווץ
נמנע..

מהרגע שהתחלתי לשים לב,
יש לדברים שהות להתפרק,
אני לא ממהר לפעול,
לא ממהר להגיב,
לא ממהר לשנות את הסיטואציה.
זה עובד לי לפעמים,
לפעמים גם לא,
אבל אני מתאמן על זה,
וזה אולי אחד מהתרגולים
הכי מתגמלים שהכרתי.

רוב דפוסי המחשבה וההתנהגות שלנו, שמובילים את חיינו הבוגרים ומנתבים את דרכנו בעולם - נצרבו בנו בילדות.

הקשיים שאנחנו פוגשים בחיינו הבוגרים - למצוא זוגיות, להתקדם בקריירה, לרדת במשקל, להצליח בלימודים (רק דוגמאות אחדות) - מושרשים בחוויות ילדות שמשחזרות את עצמן פעם אחר פעם ומופיעות כתחושת אשמה, ביקורת עצמית, כעס, חוסר מסוגלות, פחד מקרבה, תלותיות, שונות ועוד.

המסע לפרוץ דרך במקומות שבהם אנחנו פוגשים תקיעות, מקומות שבהם יש פער תמידי בין מה שהייתי רוצה שיהיה לי בחיים לבין מה שיש, עובר דרך הכרות עצמית עם אותו ילד או אותה ילדה שלא קיבלו את מה שהם היו צריכים בזמן שהם היו צריכים.

זה אנושי, זה דרך הטבע, זה המסע שלנו כהורים וכילדים.

מאז שהתחלתי להתאמן וגם לעבוד בקליניקה עם שיטת סאטיה, אני מתחיל להבחין מסביבי בילדים שמופיעים בצורותיהם השונות בתוך מבוגרים שמדברים ופועלים סביבי ומנסים כמיטב יכולתם למצוא משמעות ורווחה נפשית בעולם המורכב הזה.

ילדים שרק רוצים הכרה ונראות, שהם חלק ביוגרפי-ביולוגי בתוכנו, שאנחנו נדרשים להשלים איתם ולהתיידד איתם כדי לנוע מעבר לאוטומטים שמגבילים אותנו בחיינו הבוגרים.

זו עבודה שדורשת אומץ והרפיה ובעיקר סבלנות והסכמה להסתכל בעיניים טובות במה שהיה ובמה שיש, להסתקרן בחמלה ולפגוש את הכאב שהוא הדשן הפורה ביותר לחיים של נחת.

כל כך הרבה חוכמה מסתתרת ביכולת שלנו להבין שהכל משתנה כל הזמן.

הכל זמני ובר-חלוף. מבט כנה ואמיץ בפרח או אדם קרוב והאמת תתגלה בפנינו במלוא הדרה.

זה מפחיד לפגוש את התנועה של הדברים אל עבר מה שהתרגלנו להגדיר כסוף, אבל יש בזה גם משהו מאוד משחרר בהתחשב בכל הסבל הכרוך בלהיות אדם.

אם בעודנו חיים נסכים לשהות בכל רגע עם הנשימה והארעיות, נגלה שיש גם פשטות מרפאת בכל הכאוס הזה של החיים.

בבסיס כל המחלות שלנו יושב סטרס שמוציא את מערכות הגוף שלנו מאיזון. הגוף מתאמץ ומתאמץ לשמור על הוֹמֵאוֹסְטָזִיס, האיזון הביולוגי שבו שוררים התנאים החיוניים לתהליכי הגוף, אבל ככל שהסטרס מתמשך ומחמיר, הגוף נחלש ומערכת החיסון והמערכת ההורמונלית נחלשות. התורה השלמה על רגל אחת (או אצבע, אם לדייק).

אחד מגורמי הסטרס המשמעותיים ביותר אצל גברים (כן, אני פונה רגע אליכם) הוא סטרס ממקור רגשי, הנובע מכך שאנחנו חיים בתוך עולם >> תרבות >> חברה, שבהם מצד אחד מצופה מאיתנו לפרנס, לנווט בין אתגרים ולעמוד ביעדים ומצד שני יש לנו פחות לגיטימציה להפגין את הרגשות שלנו ולכן גם פחות מרחבים אורגניים לעשות בהם את זה.

התוצאה היא פקעת של רגשות לא מעובדים שדוחפים את הגוף אל מעבר ליכולת ההכלה שלו. זה בתורו מוביל לתשישות, התפרצות מחלות, אובדן תחושת משמעות ודיכאון.

קיצרתי, דחסתי, "הגזמתי" לצורכי הגזמה - אבל במהות, זו המציאות.
אבל למעשה, לא צריך לחכות למשבר כדי לצמוח (על אף שמשברים הם זרזים משמעותיים לצמיחה). אפשר לאזור כוחות ואומץ, לרכוש מיומנויות וליצור מרחבים בריאים להפחתת סטרס וביטוי רגשי.

אמנם בשיטת סאטיה אני לא עובד רק עם גברים, אבל אין ספק שאחד המקומות שבהם אני הכי מרגיש תחושת שליחות, זה איפה שגברים מתחברים פנימה ולומדים להכיר את עצמם דרך הגוף והנשימה. זה מסע איטי ועמוק שיוצר אדוות בתוך החיים, בקריירה, בזוגיות, בהורות ובבריאות.

--

בדיוק התחלתי שבוע נוסף של אימונים בקליניקה. נשאר לי מקום אחרון לתהליך מוזל בשיטת סאטיה ואולי אתה או מישהו שאתה מכיר מתאימים שם בול.

מי יתן וכל הברואים יהיו מאושרים.

הדרך לחופש שלי עוברת דרך הכרות עצמית.

ככל שאני מתמסר לחקירה עצמית - מי אני מול כסף, מי אני כאבא, כבן-זוג, כמאמן - כך התחומים בחיים שלי בהם חווה בהם פער נעים לעבר פתרון והרמוניה. ככל שאני מסכים להתבונן במה שהגוף שלי מספר לי, בשפה שבה אני משתמש ובתפיסות שלי לגבי המציאות, כך אני מצליח לפעול ולנוע במאמץ נכון יותר בחיים. כל אתגר הופך לשיעור, כל "טעות" - הזדמנות ללמידה.

זה אמנם אינטואיטיבי ופשוט יותר לחפש את התשובות בחוץ ולנסות לשנות את הנסיבות, אבל לפעמים הדרך האיטית היא העמוקה והמהירה ביותר.

אני מוצא שלא תמיד קל לי להסביר מה אני עושה כמאמן. מה קורה במרחב העדין אך הכל-כך משמעותי הזה. אז האמת היא שזה באמת לא פשוט להסביר טרנספורמציה ותהליכי עומק, אבל אני אדם של תרגול ושל מילים.

למשל -

אנחנו חיים מתוך סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. אירועים שעברנו בחיים, חלק ניכר בהם בילדות המוקדמת, עיצבו אותנו והפכו לדפוסי מחשבה ופעולה שאוחזים בנו. אנחנו פועלים מתוכם אך הם שקופים עבורנו. במצבי חיים מסויימים הם משאירים אותנו בתוך לופ של פחד, אשמה, בושה, חוסר-ערך או צורות אחרות אמונות מגבילות. אנחנו פועלים בסיטואציות מסויימות בצורה מסויימת ומשיגים את אותם תוצאות. זה בא לידי ביטוי במערכות יחסים הזוגיות שלנו, בהורות, בקריירה, בהרגלים שלנו.

אבל אז מגיע איזשהו שלב, בדרך כלל של מיאוס, ואנחנו שמים לב לחזרתיות הזו, לכך שיש איזושהי תבנית מסויימת, איזושהי נבואה שמגשימה את עצמה בחיים שלנו כל פעם מחדש.

זה למשל רגע נפלא להכנס מתוכו לאימון.

במרחב האימון אנחנו לומדים להכיר את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמו ולחקור השפה שבעזרתה אנחנו אותם. אנחנו כל הזמן מקשיבים לגוף ולמה שיש לו לספר לנו, תחושות שבהן כמוסים זכרונות שאפשר לאט-לאט לפרום ולייצר חופש. אנחנו מייצרים סיפורים חדשים, עדכניים יותר, ופותחים את הגוף והתודעה לאפשרויות חדשות. למעשה - לאפשרות של אפשרויות.

העבודה העדינה אבל העוצמתית הזו מאפשרת חופש. לפעול אחרת, לחשוב אחרת, להתהוות להיות אדם אחר ולהסכים להשתנות עם החיים.

--

עדיין נשארו לי 2 חלונות זמן פנויים לתהליך אימון מוזל במסגרת הסטאז' של באימון בשיטת סאטיה. נפגשים בקליניקה נעימה בכרכור או בזום.

מוזמנים לפנות אלי לפרטים נוספים.

אם אתם מחפשים מישהו באיזור שלכם - אשמח להמליץ על מאמנים נפלאים שהולכים איתי את הדרך הזאת (גם במחיר מוזל וברחבי הארץ).

אני נע הרבה במרחב שבין תחרותיות להישגיות, שני דברים שאני פוגש במסע שלי עם ריצה וגם עם עשייה והגשמה.

כשאני בתודעת "תחרות", אני משווה את עצמי לאחרים. הרבה אנרגיה מתבזבזת החוצה, בעיקר בעולם שקוף (לכאורה) של רשתות חברתיות. אני לעומת האחר ורואה בעיקר את אפסותי. תמיד יש מישהו שהוא יותר טוב ממני, ובמקום לשאוב מכך השראה אני מתכווץ בתוך גבולותי.

מוכר?

עם זאת... לרוב אני מצליח להיות הישגי ולהשתמש בכך כמנוע פנימי הדוחף אותי להיות הטוב ביותר של עצמי. להגשים את הפוטנציאל שלי. כשזה בוער בתוכי, אני מעז לצאת מאיזור הנוחות שלי ולהתמודד עם אתגרים. אני ניזון מהדרך ונהנה גם מהצלחות וגם מכשלונות.

בריצה, כשאני מסונכרן עם ההישגי שבי, אני מתמקד בדרך. חוקר בהקשבה ובסקרנות את השביל ואת הגוף-נפש-תודעה כשהדופק עולה והנוף משתנה. אני שואף לאורך זמן לרוץ רחוק יותר ומהר יותר ממה שרצתי עד כה. זה כרוך במאמץ ולעיתים אף בסבל, אבל אני רגיש יותר לגבולות שלי.

על ציר ההגשמה, זה הדרייב שנותן לי שעות נוספות כדי להעשיר את הדעת. אני שואל, מתנסה, רווה נחת וסיפוק מצעדים קטנים אל עבר חזון רחוק. אני רואה את ההתקדמות בבהירות רבה יותר כי ביחס לעצמי אני יכול לבחון את הדברים ברזולוציות קטנות יותר.

שני הקטבים חזקים במשיכתם, כמובן בהתאם לסיפור שלנו, המקום שלנו בחיים והמסקנות שהסקנו על העולם כשהיינו ילדים. אנרגיות דומות שאם רק נדע לעבוד איתן, זה יהיה ההבדל בין להרגיש בתקיעות או בזרימה קולחת של אנרגיית חיים.

ואתם... יותר תחרותיים או יותר הישגיים?

(בתמונה: אני אחרי 21 ק"מ - ביחס לעצמי: עולם ומלואו)

להתאהב בדרך זו חצי-דרך להארה. שם הלימוד מתקיים והנה חלף לו. רוב החיים אנחנו טרודים במה שיהיה או במה שיהיה, אבל בשברירי הרגעים שבהם אנחנו מסכימים לשהות עם מה שיש, אנחנו לומדים להכיר את עצמנו. כל נשימה, כל הוויה, כל תחושה - הם התבונה האמיתית שעליהם נשענת הרווחה שלנו. היכולת שלנו להרפות אל תוך החיים ולהרגיש שלמים באמת.

על פגיעוּת וגבריות.

נחתתי מעוד לילה של קסמים ביער, עם גברים יקרים לי החולקים איתי את המסעות האלה פנימה. הלילה הזה היה מיוחד, ועוד צריך להתפרק, אבל אם יש איזו מילה שמשקפת בצורה בהירה שאת התדר העדין שהיה שם - זו פגיעוּת.
זה כל כך לא מובן מאליו לשבת עם גברים שמכירים בכאב, שנותנים לו מקום ומסכימים לדבר אותו ולהניח אותו במרחב הפתאום. לתת לו להדהד, לזלוג מזווית העין, לרטוט בחיבוק. זה דורש אומץ להחליף לאט-לאט את התוכנה שמשאירה אותנו עם הפָאסוֹן שהכל בסדר ואפשר להתנהל כרגיל.

אני פוגש את זה יותר ויותר בחיים שלי ומתמלא השראה מהגבריות השלמה הזו שיש בה רמה גבוהה מאוד של חופש. אפשר להיות חזק ופגיע. אפשר להיות עוגן ומשענת ולהיות פגיע. יש סבל בעולם והוא לא מדלג עלינו הגברים. לדבר ולבכות את זה זו דרך לא פחות זקופה וראויה.
זה דורש אומץ.

פגיעוּת משמעה להרגיש, ועבור גבר שלא מורגל בכך זו עוד דרך להכיר את עצמו, לפתח תחושת-בטן, אינטואיציה ויכולת הכלה. זו דרך שאני מגלה בעצמי, בצעדים-קטנים, בהסכמות קטנות להרפות מההחזקה ולתת לחיים לנוע דרכי.
ברוכים הגברים שבחיי שנותנים לי את השראה בהיותם ומרחב בטוח להביא את עצמי בדיוק כמו שאני. תודה לרפואות שפותחות שערים ומחברות אל הלב.

ניהול זמן זה אף פעם לא באמת (רק) ניהול זמן.

הרבה מהמתאמנים שלי מגיעים אלי דרך אתגרים הקשורים בניהול זמן. לא משנה כמה הם מנסים לעשות סדר בחיים שלהם, הכל מרגיש בתוך בלאגן וקשה לפעול בצורה מסודרת, לתכנן ולפעול לפי צעדים שיש ביניהם זרימה הגיונית. אחרים מגיעים כי הזמן שלהם מתבזבז להם על מסיחי-דעת ושואבי אנרגיה דוגמת מסכים ורשתות חברתיות, והם לא מצליחים להוציא את עצמם אל האור. אחרים מרגישים תקועים, מתמודדים עם ספק והימנעות בכל פעם שהם עושים צעד חדש של יציאה מאיזור הנוחות.

אבל לא משנה כמה שנהפוך את זה, התנועה על ציר ה-Doing אף פעם לא מנותקת מהתנועה על ציר ה-Being.

ההתמודדות עם מסיחי דעת, למשל - היא התמודדות עם חוסר היכולת שלנו לשהות עם תחושות לא-נעימות. אנחנו פוגשים מתח, שיעמום או חרדה (לדוגמה), ובלי לשים אנחנו שולחים את היד אל עבר הסיפוק המיידי. שם אנחנו פוגשים טריגרים רגשיים למכביר (השוואתיות, פייק ריאליטי, FOMO). מעגל סבל שמנציח את עצמו.

גם תחושת הבלגן והעומס שנוטה להנציח אותה, היא לא רק בלאגן ועומס פר-סה, אלא עולם שלם של תחושות ורגשות שלא מאפשרות לנו לפרום את הפקעת של הסטרס והרעש.

לכן אני תמיד עובד על שני הצירים במקביל.

מצד אחד פועלים בתוך החיים ומאמנים את השריר הזה שגורם לדברים לקרות. מתחככים עם החיים מתוך כוונה ובתשומת לב ומתאתגרים בצורה בריאה. מנגד, מתבוננים על מה שיש, לומדים לשהות, לעבוד עם פידבק ולייצר משאבים מנטליים ברי-קיימא שאפשר אחר"כ להמשיך ולצעוד איתם מבלי לחזור כל פעם לנקודת ההתחלה - הכאוס הריאקטיבי של החיים.

אז זה "ניהול הזמן" שלי. תהליך הוליסטי של הסרת החסמים מהפעולה, ויצירת אינרציה שמזינה את עצמה ומאפשרת לנו לצאת מהתקיעות ולמצוא את החסד שביצירה בעולם של הסחות דעת ואתגרי מנטליים למכביר.

איפה זה פוגש אותך? מה מערכת היחסים שלך עם הנושא?

מה שאני אוהב באימון בשיטת סאטיה, זה שאני בא לעבוד. כמתאמן, אני לא מגיע לקליניקה כדי ש"יטפלו" בי, אני מגיע כדי לקחת חלק פעיל בהתפתחות שלי ולתרגל איכויות וכלים שמשמשים אותי בחיים עצמם. אני יושב בקליניקה בתנוחה המאפשרת לאנרגיה לזרום ומקשיב לתחושות הגוף שלי. כשאני מדבר גם הגוף שלי מדבר, וכשאני שם-לב בזמן-אמת לפטפוט של הגוף, אני לומד להכיר את עצמי באופן שמילים בלבד לא יכולות ללמד. היכולת להקשיב לגוף ולטפל בו בזמן-אמת היא היכולת להרחיב עוד ועוד את החופש לפעול בחיים מתוך בחירה. זה מהתרגולים המשתלמים ביותר שאני מכיר.