MOTEK by Roni Gelbfish

האוטו של אמא שלי היה הכי שווה בעולם.
אמא עשתה רשיון רק בגיל שלושים, אבל העידה על עצמה שהיא נהגת מעולה. נהגת שודים! הסתובבה בבאר שבע עם רדיו פתוח בפול ווליום על חווה אלברשטיין או גל קוסטה, יד אחת משתרבבת מהחלון עם סיגריה בוערת, סוקרת את העולם, מצפה למבטי ההתפעלות, בגאווה ובטחון של מי שנוסעת בפרארי לפחות.
..זו הייתה פיאט פונטו בצבע תכלת, חבוטת פגוש ופח, אבל אמא שלי באמת ובתמים חשבה שיש לה האוטו הכי טוב בעולם. היא לא הצליחה לדמיין אוטו טוב יותר, למרות שאבא שלי, בעלה היקר, נהג בשברולט שקיבל מהמדינה אחרי שנפצע במלחמה.
השברולט הייתה גדולה מדי, כבדה, מסורבלת. מנגנון הנהיגה ביד של אבא הפריע לה.
והפיאט שלה - מושלמת.

והיא הרגישה ככה בדיוק לגבי כל מכונית שהייתה לה אחרי הפיאט. כולן. וכל בית שקנתה היה הטוב מכולם. החברות שלה היו הכי טובות בעולם. הבגדים שלה גם. העבודה שלה גם. והמשפחה. הכל היה הכי טוב בעולם.

לפעמים אני מרגישה שמשהו מהתפיסה המצחיקה והחמודה הזו שלה דבק בי. השבוע עזבתי בדמעות את הסטודיו הטוב בעולם והעברתי את העסק לממד הקטן בבית שלנו.
ותוך יום קלטתי: איזה מזל! זה חדר מושלם לעסק!הכל בהישג יד, ולוקח לי חצי מהזמן לאסוף את המוצרים ולהכין חבילות, ובגלל הניסיון המסוים שכבר צברתי אני מגיעה לכל דבר! בשנייה!
והוא מטר מחדר השינה, אז אין מצב שלא אגיע לארוז. זה קל, זה נח.
תענוג.

אתמול התחלתי לעבוד על המוצרים החדשים, ונזכרתי שוב שאני עובדת עם המעצבת הכי טובה, והדפוס הכי טוב, וחברת המיתוג הכי טובה, והקמפיינרית הכי טובה. הכי טובים! וגם כאלה מקסימים! מתה על האנשים האלה. לא פלא שאני כל כך נהנית.

ואני חושבת על העמדה הזו, שהיא לימדה אותי בלי מילים. להיות באמת ובתמים שמחה בחלקך, לראות את היש, והטוב, ולהודות עליו בזמן אמת.
ולדעת לא להיאחז. להיפרד באהבה ממה שכבר לא עובד, ולהתאהב מחדש במה שמגיע במקומו.

זה חתיכת שיעור טוב. הוא עוזר לי להיות בתוך החיים, לא להיות עסוקה במה שיש לאחרים. לא לקנא. כל אחד בחייו.

וככה אני יכולה להתפעל מהתמונות ששרוני שולחת לי מיוון, שבחלקן מככבת מותק שיוצאת איתה למסעות ההורסים שלה, ובמקום לקנא, לשמוח בשבילה.
ובמקביל, להיות מאושרת כל כך בחוף דור, החוף הכי יפה בעולם, מול השקיעה, עשר דקות מהבית.

הספלים של מותק יכולים להפליג גם איתך, לאן שרק תרצי. אפילו לחדר העבודה המושלם במרפסת

themotek.com

אז מה שלא סיפרתי לכם כי אפילו לעצמי לא הצלחתי עוד לספר, זה שבעל הסטודיו שסיכמתי איתו דברים לפני שלושה שבועות הודיע לי לפני שבוע שלא יסתדר בסוף.
ולא חתמנו, באשמתי, אז אין לי באמת זכות להתלונן.
ואין לי סטודיו. בינתיים. אולי יהיה משהו אחר בקרוב.

אבל יש לי את מותק שלי. ויש לקוחות, והזמנות שצריכות לצאת, ומתנות סוף שנה לגננות ומורות ואני עסק חדש וקטן, ומאוד מאוד חשוב לי שהכל יעבוד כמו שצריך.

אז אתמול אחרי ההעברה עבדתי עד אמצע הלילה, והעמדתי חדר למותק אצלי בבית, עם כל המוצרים מסודרים יפה וחומרי האריזה ושולחן משלוחים מתוקתק, וגם ארזתי בקפדנות ואהבה לכל מי שהזמינה בסוף השבוע.

ובאחת בלילה, כשצנחתי סופית, חשבתי שלמרות שאני ערה מחמש, החזקתי במצב רוח טוב, מרוכזת ושמחה.

זה קטע, כשעובדים במשהו שממש ממש אוהבים. באמת חשבתי שאני לא יכולה להיות בעלת עסק כי מה לי ולזה, אבל מתברר שלא הבנתי כלום. שעסק יכול להיות שם קוד לאלף דברים.

כל יום אני מקבלת מכתבי תודה ושמחה מנשים. כל יום מספרות לי כמה הן נהנות מהספלים והמחברות. איזה שיחות נפתחות להן סביב המגנטים עם חברות וילדים. ומה אני אגיד, אני מתה על זה.

אז לא קשה לי לארגן חדר משלוחים עד אחרי חצות, ולזנק בחמש בבוקר לארוז את ההזמנות שנכנסו במהלך הלילה, ובעיקר להיות בהכרת תודה על כל הטוב הזה.

ואני מבינה שלכאורה אני הקמתי את מותק, ציירתי והדפסתי והקמתי אתר. אבל למעשה, מותק יוצרת אותי. מגדלת אותי להיות בעלת עסק מחויבת ושמחה.

זוהי הודעה רשמית: חזרנו. האתר באוויר, המוצרים מאורגנים ומוכנים לשלוח.
מוזמנות מעומק הלב להזמין 💙

themotek.com

בתמונה, נורי עושה בקרת איכות בחדר של מותק.

זוהי הודעה אחרונה בהחלט:
סטודיו מותק עובר דירה בסוף השבוע.
הזמנות שיגיעו היום יצאו כבר מחר בבוקר.
המשלוח הבא יצא רק בתחילת שבוע הבא.

רוצה את המשלוח שלך דחוףףףף!!!???

זה הזמן להזמין.

נתראה בסטודיו מותק החדש ✨

themotek.com

אני אורזת את החבילות של מותק בעצמי. כל אחת מהן. כל פעם שמישהו אומר לי שאני צריכה לקחת מישהו, אני אומרת שאני לא רוצה מישהו. אני המישהו.

לפעמים, כמו היום, זה אומר שאני אארוז עד אמצע הלילה כי יש הרבה הזמנות, אבל אני אוהבת. מרגישה הכרת תודה עמוקה על כל הזמנה.

אוהבת לראות מה בחרתן ולנחש מה הולך עם מה, ולהיות מופתעת, ואני אוהבת לעטוף כל ספל בשכבות רכות, שיגיע בשלום, ולקפל את קופסת הקרטון היפה, ולהכניס את ההדפסים בין קרטונים ואת המחברות לתוך שקית אורגנזה ולדעת שכל דבר שתקבלו עבר בידיים שלי. ולכתוב פתק אישי לכל הזמנה.

ואני יודעת שיגיע הרגע שאני אצטרך לשחרר, לקבל עזרה, אבל עוד לא. עוד קצת.
עוד קצת אני רוצה שכל מי שמקבלת הזמנה ממותק תדע שזה ממני. וזה תמיד מכל הלב. מלא אהבה - וגם טעויות קטנות של מותק אחת עם הפרעת קשב.

(סליחה מראש ובדיעבד, מבטיחה לתקן את הטעויות תמיד.)

רוצה שאארוז גם לך חבילה? מוזמנת להזמין ממש עכשיו 🙂 כאן:

themotek.com

כשהילדים שלי היו קטנים, כל כך פחדתי מטנטרומים פומביים, שיצרתי לנו טקס קטן שנועד למנוע אותם. בכל פעם שנכנסנו לסופר, הייתי אומרת להם שהם יכולים לבחור שני דברים, ואני אקנה להם אותם, בתקציב שהגדרתי מראש.
הפחד שלי היה די טפשי, אבל התוצאות היו מעולות להפתיע. לאורך כל הביקור בסופר הם הסתכלו על מוצרים ומחירים, העלו טיעונים בעד ונגד, אימנו את הזכרון שלהם בהחזקת כל החלופות.
בקיצור, הם למדו לשאול שאלות, לחשב חישובים, לעשות סדרי עדיפויות...
כל הדברים שאין לי סבלנות בשבילם.
עד היום אנחנו נכנסים לחנויות יחד והם מתחילים להתלבט, ואני פשוט לוקחת מה שבמבצע או בתצוגה הבולטת. האם ייתכן שיש בחנות מוצרים שיתאימו לי יותר? בטח!
אבל אין לי כח.
אז לכבוד מי שכמוני, רק התחיל הקיץ וכבר אין לה כח, רציתי לבנות מארזים באתר.

והתחלתי מהמארז הכי פשוט. מארז שאתן ביקשתן, ולמעשה יצרתן וקניתן עוד לפני שהיתה עליו הנחה. מארז שמבטל כל צורך בהחלטה, וגורם לי להרגיש כמו מיליונרית:
תני לי את כולם!
כולם זה המגנטים החמודים שלנו. תארי לך, עשר המופלאות המחוללות של מותק, ישר על המקרר שלך, מרגיעות ומזכירות לך בדיוק שם, במקום הרגיש הזה, שאת פלא. שהגוף שלך בסדר כמו שהוא. שמותר לך לעוף על עצמך.
אפשר לסדר אותן בטור ארוך, או במעגל עליז של מחוללות,
אפשר בין המגנטים של האירועים והמשפחה,
ואפשר בצד, במקום שבו את רואה
בכל מקום שתבחרי לשים אותן, הן יחכו לך, רוצות ומוכנות לחולל שם איתך. להיות חברות שלך.

וכמובן שבשביל הכיף, יש עכשיו הנחה מיוחדת על המארז.
עופי עליו :)

https://themotek.com/products/%D7%A1%D7%98-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%AA

כמעט רבע ממשלוח הספלים החדשים כבר הוזמנו אתמול 😳

עד עשר בלילה ארזתי. מה אגיד? ידעתי שאתם אוהבים את הספלים האלה, אבל לא היה לי מושג כמה. עשרות ספלים חותלו בפצפצים והונחו ברכות בקופסאות הקרטון הנוקשות שישמרו עליהם בדרכם אליכם ונארזו בשקיות אקספרס.

אני קצת מתרגשת וקצת חושבת כבר לנסוע בעצמי לסין להביא ספלים, מרוב שכיף לי לספק את הביקוש המסוים הזה.

אז הכל ארוז. הודעתי לחברת המשלוחים שביום ראשון כדאי לשלוח רכב ולא טוסטוס. ואני רוצה להגיד תודה למי שהזמינו אתמול, ותיכף תיכף הם אצלכם.

ולמי שרוצה ועוד לא הספיקה: אם תזמינו עכשיו, הן יצאו אליכם ביום ראשון.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה קפה דחוףףף ☕

שבת שלום.

באנה הבנות!

צאנה
וראנה:
הם חזרו!

אחרי מאמצים רבים וחיפושים ונסיונות, הצלחנו סוף סוף לשים את היד על כמות לא גדולה של ספלי הקרמיקה האהובים, במראה הוינטאג'י המתוק.
אלה ספלים שמציבים לנו בכל פעם אתגרים, אבל אתן כל כך אהבתן אותם, שאני מתאמצת.
לצערי גם הפעם הכמות מוגבלת, וגם הפעם אין לי מושג מתי יהיו שוב, אז אם חיכיתן, פשוט מהרו והזמינו לכן.
הבוקר העליתי אותם לאתר, כל הקודמת, זוכה 🙂

themotek.com

מדי פעם אני מקבלת שאלה, בפרטי וגם בתגובות פומביות, האם ייתכן שמותק עשתה דיאטה.
זה קורה בדרך כלל אחרי שאני מעלה ציור של דמויות מסוימות, ומנוסח בנימה קצת מבודחת, קלילה לכאורה.
אבל אני שומעת את החשש מתחתיה, ואת החשד גם.
כי מותק היא כמו סלב שמנמונת, מודל לקבלה עצמית, ופתאום היא הולכת ונעלמת, בשקט. ויש לנו נסיון עם כאלה. אנחנו כבר יודעות שתיכף היא תגיד שפשוט אצלה זה עניין רפואי, ואין ברירה...

וכולנו יודעות גם איך זה ייגמר. השער בלאישה כבר מוכן, ומיד אחריו קמפיין לדובוני גומי להרזיה מהירה או משהו. היי שלום, מודל לקבלה עצמית!
הכל היה שקר אחד גדול. שוב.

אפשר להגיד כל כך הרבה על כל המהלך הזה, אבל אני לא אעשה את זה. מותק לא תעשה את זה. כי זה לא מעניין.

מרגע שהתחלתי לצייר את הנשים המרקדות שלי, תמיד הן היו במגוון רחב של מידות. אותו מנעד מידות שאני עברתי בו לאורך השנים. פשוט חיפשתי נשים שמוצאות חן בעיני על כל הסקאלה שבה שנאתי את עצמי.
זה נעשה באופן אינטואיטיבי לגמרי, בלי תכנית משקל או סרט מידה. פשוט נמאס לי להרגיש רע. ציירתי כל אחת ואחת מהן בשבילי.
לא ידעתי מראש שיהיו עוד נשים, לא חשבתי על סדרה. ובכל זאת, היא נוצרה. וכשהגעתי לקו הסיום היה לי מנעד רחב, מנשים במידות ממוצעות ועד מידות גדולות מאוד.

לי זה לא שינה כלום. אני ציירתי אשה.
לפעמים היתה בה וירטואוזיות תנועתית, לפעמים חופש ניכר לעין, מסחרר. לפעמים רק תנועה קטנה ומקסימה של הכתף.

איזו מידה לובשת האישה הזו? כמה היא שוקלת? למי אכפת.
יש בסדרה אישה במידה קצת גדולה, כי הייתי כזו.
ויש אישה שמנה מאוד, כי הייתי כזו.
ויש כל מה שבאמצע, כי הייתי כל אלה.
ואת כל הנשים שהייתי, ואת זו שאני היום, התעקשתי ללמוד לקבל באהבה דרך הציור, והצלחתי.
וכל מה שאני רוצה זה לתת את זה הלאה.

אז לא, מותק לא עושה דיאטות ולא משווה תכניות אימונים למיצוק התחת. היא פשוט לא מתעסקת בזה. ואתן, הנשים שמחבקות אותה ומכניסות אותה לחייכן, לא מחויבות לכלום. כלום.
מותר לכן לעשות מה שאתן רוצות עם הגוף שלכן. מותק בחיים לא תשפוט אתכן אם תשמינו או תרזו, אם תתאמנו או תתעפצו על הספה. תעשו מה שבא לכן.

מותק רק רוצה לזוז, ולחיות את חייה בגופה בראש מורם. והיא מהממת בדיוק ככה, כמו שהיא.
והיא תהיה שם בשבילכן, בכל המידות, ותזכיר לכן שגם אתן מהממות בדיוק ככה. כמו שאתן.

אז כן, תגדילו את התמונה. תראו את כולנו. בכל המידות האלה, מותר לנו להרגיש טוב.

יש לי מוצר חדש 🎊

הוא הודפס לצורך מאוד מסוים של לקוחה אהובה, אבל הדפסנו קצת יותר מכפי שהיא צריכה.
ולכן: זהו מוצר *חד פעמי* ובכמות *מאוד מאוד מוגבלת*, אז שימו לב, בייחוד אם אתם מעבירים סדנאות וימי עיון:

יש לי כמות קטנה של מחברות דקיקות שהודפסו במיוחד לחוויה קצרה: יום עיון, סדנה או ריטריט.

הן כרוכות כמו המחברות הרכות שלי, עם החיתוך המעוגל והעדין של הפינות, וכוללות עשרים עמודים. זה הכל. בדיוק מה שצריך לחוויה מוגבלת בזמן.

המחברות הדקיקות קיימות רק בשלושה עיצובים, אלה המופיעים כאן בתמונה, ואפשר לקנות אותן רק בחבילות של עשר.

אם יש לך יום עיון או סדנה בקרוב, זו הזדמנות נהדרת להוסיף אנרגיה טובה ויופי 💙

כמה טוב לנוע, לרקוד. זה משמח, ממלא אותנו באנרגיית חיים.
החופש הזה נחוץ לכולנו, ומגיע גם לך להינות ממנו. בכל גיל, בכל מידה.

קולקציית המוצרים המשובחת של מותק תזכיר לך יום יום:
הגוף שלך יכול הרבה יותר. תני לו.

עוד רגע מגיע סוף השבוע, והחוף קורא לי. כמה בא לי ללכת לים.
אני גרה עשר דקות מחופי דור ונחשולים, מהיפים והמקסימים בישראל ובמשך הרבה שנים נמנעתי מללכת לשם, כי לא הצלחתי להרגיש נח בבגד ים.

ואז ראיתי תמונה שלה. הבחורה הזו, על שפת הבריכה, שרואים עליה את השלווה, את החיוך.
מותק היא סדרה שרובה נשים בתנועה, ובכל זאת ציירתי אותה.
כי ראיתי שיש לה משהו שאני רוצה וצריכה.

והיא לימדה אותי הכל. היא הייתה איתי כשהלכתי לקנות בגד ים. היא הייתה בלב שלי בפעם הראשונה שישבתי על החוף ככה, בלי חולצה או פריאו מעל.

ובכל פעם שצריך, היא עדיין שם, יפהפייה מתוקה שכזו, מזכירה לי שמותר לי לחיות וליהנות מהכל, בדיוק עכשיו, בדיוק ככה.

תלבשי את בגד הים, מותק. מותר לך.

ניפגש בחוף.

ג'וליה דל ביאנקו היא בלרינה ברזילאית צעירה ומהממת. היא רוקדת בלהקת בלט מוכרת, מדגמנת, מופיעה על שערי מגזינים, מעבירה שיעורי מחול לילדות ונערות, ומשתמשת ברשתות החברתיות שלה לעורר השראה אצל ילדות לרקוד ולהעז. היא רוקדת נפלא, היא חכמה ויפה ועוצרת נשימה.
והיא שמנה.

את ג'וליה ציירתי שוב ושוב במשך שבועות, ואחד מהציורים האלה מככב על מוצרי מותק, והוא אחד האהובים שלנו.

כשאני עומדת בירידים, אני רואה איך מגיבות אליה בלרינות, מכל הגילאים ובכל המידות: הן בוחנות את הפוינט ואת מנח הזרועות, את הבגד המהמם שלה - והן מחייכות אליה.

לרוב הן לוקחות איתן את אחד המוצרים שעליהן מופיעה דמותה של ג'וליה. וכל פעם מחדש אני מוקסמת לגלות שהמידה שלה באמת לא משנה עבורן. היא רוקדת!
גם ג'וליה לא עסוקה במידות גופה, ורואים. רואים שהיא פשוט אוהבת לרקוד, ומתענגת על התנועה - ועל עצמה.

המוצרים של מותק עם דמותה של ג'וליה מחכים לכם ממש עכשיו באתר שלנו.
יש מחברות יש מדבקות, יש מגנט - והספל אזל, אבל ישוב בקרוב!

themotek.com

יש לי בעיה עם מחברות. למעשה, לבעיה הזו יש שם: התמכרות קשה. בכל רגע, בכל מצב, אני תמיד רוצה עוד מחברת. בעצם לא רוצה, אני *צריכה* עוד מחברת.
בכל טיול או סיבוב או מפגש עם חנות נייר, יואב תמיד שואל בחצי יאוש, "אבל מה תעשי עם עוד מחברת?"
ואני מושכת בכתפיים. אני כבר אמלא אותה במשהו, רק שיביאו לי, בבקשה. אבל יש תנאים.
לרוב, זה מה שמציל אותנו, כי מעטות המחברות שעוברות את הביקורת שלי.

הכריכה צריכה להיות עמידה, והעיצוב צריך למצוא חן בעיני במידה מוגזמת. המחברת צריכה להיות שמנמונת, הדפים לא דקים מדי ולא לבנים לגמרי אלא בגוון רך, והשורות עליהם לא שחורות אלא בצבע קצת יותר עדין, וגם שלא יגיעו עד קצה הדף כדי שמהצד לא יראו את קצה השורות...
בקיצור, אני קרציה של מחברות.

לא פלא שזה היה המוצר הראשון של מותק, וגם זה שהשקעתי בו הכי הרבה שעות. העיצוב היה קריטי, וכל פרט נבחן בדקדקנות ונוקדנות.

למרבה המזל בחרתי לעבוד עם שני אנשי מקצוע קפדנים לא פחות ממני, עדי זיגדול, המעצבת, גיבשה שפה נהדרת ושמרה עלי בכל פעם שהגעתי עם רעיון חדש וחמוד! ומהמם!

אולי נעשה את המחברות בוורוד?
לא רוני. זה לא הסגנון של מותק.
עם עיגולים צבעוניים מסביב לדמויות?
לא, רוני. אין לזה קשר לציורים או לערכי המותג.
אז אולי...
לא, רוני.

עדי עיצבה את המחברות בצורה כל כך מדויקת. הרקע מאחורי הדמויות הוא הטקסט שמלווה אותן בגרסה אפורה בהירה, שיוצרת טקסטורה מהממת, ושונה לגמרי בכל אחת מהמחברות, ופעם אחת בלבד בשחור.
בחרנו עשר דמויות מתוך 24 הציורים והן מככבות על המחברות הראשונות.

וזה גם היה עניין. עם מי מתחילים? ואיך מוותרים על כל האחרות?
יש לי מערכת יחסים עם כל אחת מהדמויות האלה. מהרגע שראיתי תמונה או וידאו שבחרתי לצייר, דרך התהליך, הבחירה של המשפט המלווה... אני קשורה אליהן. לאורך כל התקופה הרגשתי שאני חייבת להביא את כל החבורה למרכז הבמה לפחות פעם אחת.

ואז עלה הרעיון של הפורזץ. והנכזץ גם.

פורזץ, למי שלא מכיר, היא הכפולה הפותחת של ספרים. נכזץ היא הכפולה הסוגרת. הן מודבקות על פנים הכריכה, ומחברות בין הכריכה לגוף הספר.
או המחברת.

יש לי חולשה קשה לפורזצים, ולכן מרגע שעלה הרעיון לעשות כזה, ידעתי בדיוק מה אני רוצה לשים שם:
מסיבת ריקודים.
כל הבנות, יחד, בפעם הראשונה. ובפעם הראשונה, בלי הטקסטים.
ביקשתי מעדי לנסות, בלב הולם, כי הטקסטים הם לב הסדרה לא פחות מאשר הציורים, והיא הסכימה, למרות שגם היא חששה מזה.
ואז היא ניסתה. וזהו. לא היו עוד שאלות.
הכפולה שנוצרה הייתה כל כך צבעונית ומקסימה ששתינו התאהבנו בה ללא תקנה.

רגע אחר כך, ביקשתי ממנה לעשות עוד אחת. רציתי שהפורזץ והנכזץ יהיו שונות זו מזו, ועדי ארגנה עוד מסיבה.

את הסדר היא קבעה. רק דבר אחד ביקשתי ממנה: שהדמות הראשונה, היחידה שמבוססת עלי, תהיה בפינה התחתונה הימנית בפורזץ, ובפינה התחתונה השמאלית בנכזץ. שהיא, ובעצם אני, אחבק את כולן.

ואז הגיע התור של קובי מדפוס אלקו בירושלים. מהשלב הזה התחיל דוקטורט שלם בסוגי מחברות, מודבקות, תפורות, מספר דפים, סוגי כריכות...
נשמתי פרחה, אבל קובי החזיק את התהליך והסביר לי בסבלנות אין קץ על סוגי דבק וטכניקות תפירה, ועזר לי ליצור מחברת שנפתחת כמו שצריך, נוחה לכתיבה ורכה לעיניים.
דפים בצבע קרם, שורות בהירות אבל לא מדי, שלא מגיעות עד הקצה, שקע קטן ויפה לצדי השדרה. הכל מדויק ומושלם.

רגע לפני שסגרנו את הקבצים עומר ברק הציל אותי והזכיר לי להוסיף ללוגו שעל הגב גם את כתובת האתר.

ואז הדפסנו אחת, ועשינו כמה תיקונים והדפסנו שוב, ועשינו עוד התאמות והדפסנו שוב, ושוב, עד שיצאה מחברת מושלמת, בדיוק כמו שחלמתי.

כל מי שהגיע לסטודיו לאחרונה קנה מחברת. כולם.
והמפגש של אנשים עם המוצרים הוא חוויה משמחת, אבל רגע השיא הוא תמיד אותו אחד: כשהם פותחים את המחברת, ונתקלים במסיבת הפורזץ הגדולה.
יד על הלב, התנשפות, וואו, אמאלה, איזה יופי, כולן! יש! - אלה רק חלק מהתגובות.
וחברה שמשתמשת במחברת כבר, אמרה לי שבכל פעם שהיא פותחת את המחברת שלה ונתקלת במסיבה הזו, היא מסתכלת על כולן, ונזכרת שהיא בסדר גמור, בדיוק כמוהן.

והלב שלי התמלא שמחה.

בכל פעם שמציעים לי להתראיין במקום שכולל צילומים, היא מיד מתייצבת.
היא נעמדת ביני לבין העולם וסורקת אותי במבט המדוקדק ההוא, המוכר עד כאב, זה שהופיע כשהייתי בת שתים עשרה וליווה אותנו בהמשך החיים. כל החיים. כמעט עד יומה האחרון אמא שלי סקרה אותי במבט המדוקדק ההוא, וכמעט תמיד נמצאתי אשמה.
הילדה שמנה.

וגם היום, חמש שנים שהיא כבר לא כאן, שמופיע הצלם היא עומדת בפינת החדר והמבט שלה שואל, באמת? ככה תצטלמי? את לא מתביישת?

וזה באמת המבט העדין שלה, כי על עצמה אמא שלי הסתכלה במבט קשה ואלים פי כמה. אותי היא ניסתה לשכנע. את עצמה היא הרעיבה. במשך שנים היינו מוצאים במקרר חצי מעדן דני, וידענו שזה מה שהיא אכלה היום. חצי דני. מחר היא תאכל את החצי השני.
היא לא הסתירה את זה. היא הייתה גאה. נקשה על עצמות הבריח שלה. הבליטה את עצמות האגן. כמה שפחות בשר. בשנים מסוימות, מספרות התמונות, היא הייתה אנורקטית.
ואני לצידה, נערה ברוכת קימורים, מבוישת, מסתתרת.
לא שמנה.

אמא שלי לימדה אותי את הפרעת האכילה שלי וטיפחה אותה באדיקות. היא לא אשמה, ואני לא כועסת עליה. היא הייתה סוכנת של חברה שבה אמהות נדרשו לדאוג שהילדה תהיה ייצוגית. למשטר, להדק, לדייק. אז אמא שלי צייתה, כמו מיליוני אמהות אחרות. היא שיגעה את עצמה ואותי במשך ארבעה עשורים שלמים. אם היא הייתה עדיין בחיים, היא הייתה ממשיכה.
אבל היא מתה.
המוות שלה היה נורא. היא הייתה אלכוהוליסטית אנורקטית. אני לא אספר לכם איך זה נראה, כי בוקר וחבל.

האבל שלי היה ממושך ועמוק. חלקים ניכרים ממנו הוקדשו למחשבות על היחסים בינינו, ואיך אני יכולה לתקן את כל הכאב שנותר אחריה.
והחלטתי לנסות להחלים. החלטתי לנסות להיפרד מהמבט ההוא של אמא שלי.
שלוש שנים הלכתי לטיפולים. רצתי. חיפשתי את הפתרונות החוץ ובפנים. ניסיתי להימנע מדיאטות, כי ידעתי שאי אפשר לרפא את הנפש שלי תוך כדי שאני נאבקת כל הזמן באוכל. ניסיתי לקבל אותי, את הגוף שלי, ככה. אבל המבט שלה היה בתוכי. הוא היה חזק ממני.

אני זוכרת את הבוקר הזה. ביקשתי מיואב שיזמין לי את החזיות מאמאזון והוא לא היה בטוח בדגם. רציתי לצלם את החזיה האחרונה ששרדה מהמשלוח האחרון, אבל היא הייתה עלי. אני חושבת שפשוט התעצלתי להוריד אותה, אז צילמתי ושלחתי לו.
הוא כתב לי, "איזו חמודה 😉"

כמעט עניתי לו את אחת התשובות האוטומטיות שהשנאה העצמית שלי ייצרה בכזו קלות. "ממש!"
ואז הסתכלתי שוב על התמונה, ופתאום ראיתי שהוא צודק. חמודה.

הייתי בחדר העבודה. בדיוק בתקופה הזו התחלתי להתנסות בציור בציפורן ודיו, וציירתי. גם את היד הכבדה ציירתי, וגם את הקפל השמנמן בבטן, והפופיק.
ואז בהיתי בה, בדמות שנולדה לי בפשטות כזו, והייתה אשה חמודה לגמרי, וכתבתי לעצמי בצער, בחמלה, במהירות:

תראי מה זה, כל כך הרבה שנים של כעס וכאב על הגוף שלך, והוא בעצם בסדר גמור. סתם. סתם היית עצובה.
והעליתי אותו לפייסבוק. והתגובות...
מאות נשים כתבו לי שהן ישבו מולו עם דמעות בעיניים. ואיזה נשים! סבתות ואמהות ובנות, רזות ושמנות וכל מה שביניהם, כולן אמרו לי, אני צריכה אותה. מותר לשמור? לשים אותה על המסך שלי? אני צריכה את הציור הזה, את המילים האלה.

ידעתי שאני לא היחידה, כמובן, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי את זה, בעומק הגוף והבטן והלב: אני לא לבד.
הציור הזה עתיד לשנות את חיי, אבל לא מיד. ייקח עוד שנה עד שיגיע הצעד הבא, והוא יהיה מקרי לגמרי, בדיוק כמו זה.

ולמרות שהציור הזה שונה מאוד משאר הסדרה של מותק, הוא שייך. ומכולן, רק היא ציור שלי.

כשמזמינים אותי להתראיין, אמא שלי עדיין מתייצבת עם המבט ההוא. ככה, כל פעם. ואני אומרת לה, אני אוהבת אותך אמא. מזמן סלחתי לך. הלוואי שהייתי מצילה אותך, אבל לא יכולתי.
ואז אני מסתובבת אל הציור הזה, שתלוי אצלי בבית ובסטודיו במקומות בולטים, ומזכירה לעצמי.
הגוף שלי בסדר גמור. ככה, כמו שהוא. מותר לי להצטלם. מותר לי להיראות. אני לא צריכה לחתוך, להרעיב, לשנות. הכל בסדר.



זה הפרק הראשון בסדרת פוסטים שאני כותבת על סדרת הציורים הכי אהובה שלי, הורתה וגלגוליה.
לזכר אמא שלי, שלא נגאלה, ובתקווה שאנחנו נגדל ונחנך את הדורות הבאים בעדינות, במילים טובות, ובלי המבט ההוא.