עדי רוט - טיפול באמנות חזותית

בתקופות מעבר מרגישה צורך לעשות סדר,
לארגן, למיין את החומרים
להנגיש חדשים

יש חומרים שמבקשים לעצמם מכל חדש, אחר.
כך גם חומרי הנפש, זקוקים להתארגנות מחודשת
בתוך המכל הנכון.

בתמונה מכלים בתוך הסטודיו-קליניקה

על הפרעת האכילה שחומקת מהעין, אך לא מהנפש.

הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה א-טיפיקלית ("הפרעת אכילה לא ספציפית") נוטה לחמוק מהרדאר בעיקר מהסיבה שמבחוץ היא לרוב לא נראית, כיוון שהסובלות.ים ממנה נמצאות במשקל בטווח התקין או אף גבוה, בשונה מתת המשקל שאנחנו מכירים מאנורקסיה נברוזה המוכרת יותר. מסיבה זו במקרים רבים הטיפול ניתן בעיכוב, ולכן ההפרעה עלולה להיות מסוכנת.

מדובר בנערות ונערים (אך לא רק) שאופיינו במשקל עודף ובתוך זמן קצר הורידו ממשקלם באופן ניכר ולא מבוקר, הגורם לסטייה מאחוזון ההתפתחות שלהם. נראה פעמים רבות מעבר מהיר וחד מדיאטה או 'אכילה בריאה' למצב מסוכן.

לעתים קרובות האחוזון עדין יראה משקל תקין או אפילו עודף, כך שכלפי חוץ לא נחשוד שמדובר בהפרעת אכילה. לכאורה מדובר במראה "בריא" שעשוי לקבל פידבקים חיוביים מהסביבה, לעומת רזון מדאיג, המאפיין את הסובלות מאנורקסיה נברוזה המוכרת שמדליק נורות אזהרה.

לסובלות מאנורקסיה א-טיפיקלית סימפטומים זהים לאלה המאפיינים את הסובלות מאנורקסיה נרבוזה. למשל, מחשבות טורדניות לגבי דימוי גוף, אוכל ומשקל. כמו כן, פגיעה בתפקוד בשדות השונים כמו השדה החברתי, הלימודי, המשפחתי ושינויים תכופים במצבי רוח, לעתים נראה דכדוך, דיכאון, חרדה וקשיי ריכוז.

כאמור, מקרה של אנורקסיה א-טיפיקלית לעתים יזכה בעידוד וחיזוק מהסביבה, ובפרט מגורמים רפואיים המתרשמים מצעדים אקטיביים לעבר אורך חיים בריא. בדרך זו, באופן לא מודע גורמים סביבתיים מעודדים את המשך המחלה, ומקשים על איתורה ועל הטיפול בה.

מחקרים מצביעים על סיכונים וסיבוכים רפואיים הזהים לאלה המאפיינים את הסובלות מאנורקסיה נברוזה, ולעתים אף ברמה מסוכנת יותר כיוון שיותר קשה לאתר אותם ולהתערב בזמן.
מדובר בחלון זמן משמעותי שעשוי להשפיע על סיכויי ההחלמה, כיוון שככל שהטיפול מאחר להגיע ישנו חשש מפני מצב של כרוניות והתקבעות דפוסי חשיבה ואכילה.

מהניסיון שלי, מתן טיפול בשלב מוקדם יכול להעלות באופן ניכר סיכויים להחלמה מלאה.
בקליניקה אני מטפלת בהפרעות אכילה במגוון גילאים.
מוזמנים.ות ליצור קשר.
עדי רוט
מטפלת באמנות
054-7946252

לאחרונה הנחתי קבוצת נשים, מתוך ניסיון ליצור אי של שפיות ושייכות בתוך תקופה כאוטית.
רגע לעצור, להקשיב לעצמי. לבדוק מה אני צריכה, למה אני זקוקה? להבין מה מעסיק אותי.
לפרוק, לאוורר, לעבד, לחשוב, לכאוב, ולקבל השראה מנשים אחרות.

בעיקר הדהים את כולן לגלות שהחוויות שלנו דומות, מהדהדות גם לאחרות.
יצאנו מהמפגש בחוויית שייכות ושותפות. כל אחת הצליחה לקבל כתף תומכת וזווית נוספת על החוויה שלה.

כמה חשוב שיתוף ואוורור, גם בתוך תקופות כאלה של השתבללות
לחפש את הערוץ דרכו נוח לשתף,
ולעשות לעצמנו מקום.

לאחרונה השלמתי את תהליך ההתמחות במודל טיפולי ממוקד טראומה וחרדה SEE FAR CBT וקבלתי הסמכה רשמית.

זכיתי ללמוד ולהתמחות תחת הדרכתו של מייסד המודל פרופ' מולי להד, שתרם רבות להרחבת הידע וארגז הכלים שלי לעבודה עם מצבי טראומה.

מדובר במודל המשלב כלים ועקרונות מתוך שיטות טיפול מגוונות. דרך שימוש באמצעים ויזואלים ומשחקיות (playfulness), מסייע לעבד ולארגון מחדש את חוויית הטראומה, באופן שפחות מאיים על הנפש ובסופו של דבר מוביל להקלה בסימפטומים ושיפור באיכות החיים.

בתמונה ציור בפחם
Nanou Jacobs

מָה שֶׁאַתֶּם שׁוֹמְעִים
אֵינוֹ גְּרִירַת רַגְלִים.
זוֹ אֲנִי מְזִיזָה בְּתוֹכִי
הָרִים וּגְבָעוֹת.

(עידית ברק)

בתמונה דיו המפלס דרכו על גבי נייר,
מותיר עדות לתנועה.

יוצאת אל מסע חדש של לימודים מתקדמים בתכנית לפסיכותרפיה פסיכודינאמית, משהו שביקשתי לעצמי מזה זמן רב.

נרגשת לחזור לספסל הלימודים, להתרחב, להעמיק, להעשיר את עצמי, אבל כמובן - בהתאם לתקופה, כמה שאפשר.

התמונה מתוך הקליניקה, מקום המבטחים שלי. הלימודים התחילו בזום, מה שמאפשר לי להשאר עוד קצת במקום החמים והבטוח שלי.

מאז השבת הארורה, הטקסט הזה מהדהד לי בראש. אני מוצאת שהוא מוסיף להיות נכון ומדויק לי ולאחרים שפוגשת, בכל שלב.

אני מוצאת שאחד האתגרים האמיתיים בטיפול הוא להזכיר לאותן נשים ומתבגרות את הילדה "הרועשת" שנמצאת שם בפנים, שמאוד רוצה לצאת החוצה ולפרוץ את הגבולות של עצמה. הילדה הזו לפעמים שולחת אותות של "דרישת השלום" שמגיעות במגוון צורות (בין השאר באי שקט, התקפי חרדה\עצבות\דיכאון).

היא בעיקר רוצה להגיד שהיא עדין כאן, שגם היא גדלה, וכדי להרגיש אותנטית כדאי שיכירו ויראו גם אותה.

אני בכל פעם מגלה מחדש, שכשלומדים להכיר גם את החלקים הרועשים מבפנים, זה עושה בעיקר שקט. לדעת שאיך שאנחנו ככה, עם כל החלקים זה ממש בסדר. לכולם יש מקום.

החופש הגדול מסתיים והשיח על התחלות ופרידות חוזר להיות רלוונטי בקרב ילדים ומתבגרים שאני פוגשת ומלווה לקראת מעבר למסגרות חדשות.

שוב מוצאת את עצמי מנסה להחזיק את המורכבות ואת המתח הזה בין שני הקצוות. עולה בי הרצון להרגיע, לייפות את המציאות ולהגיד כמה כיף ומגדל יהיה לה בכתה א' או בתיכון החדש. מולו עולה הצורך להשהות ולהשתהות. בכך לאפשר לאותה ילדה או נערה לפגוש את חששות הכל כך טבעיים, או אפילו את האכזבה משיבוץ הכתה.

כדאי לפנות לכל אלה מקום כדי להצליח לעבד ולעכל את ההתחלה החדשה, יחד עם כל מה שמביאה עמה.

אתמול רגע לפני השינה הבת שלי שאלה אותי: "אמא, אפשר שאסנת (הגננת) תעבור איתי לגן של הגדולים?" אסנת זו הגננת המהממת שמלווה אותה בשנתיים האחרונות, ומשמשת עבורה חוף מבטחים, והיא מתחילה להבין שכדי לעבור לגן של הגדולים, שהיא כל כך מחכה לו, היא תצטרך גם להיפרד ממנה, והמחשבה הזו מאד הדאיגה והעציבה אותה.
עניתי לה שהגננת שלה לא תוכל להמשיך איתה לגן של הגדולים, וששם תהיה לה גננת חדשה.

בשלב הזה הבת שלי פרצה בבכי קורע לב, שכיווץ לי את הבטן. לפני שמיהרתי להרגיע אותה ולספר כמה טוב יהיה לה בגן של הגדולים וכמה שאני סומכת על הכוחות שלה, נתתי מקום לעצב שלה ואפשרתי לה להתאבל.

חיבקתי אותה ואמרתי: "יובלי את ממש צודקת, זה באמת מאד מאד עצוב להיפרד ממישהו שאנחנו אוהבים". והוספתי שאולי היא גם שואלת וחושבת לעצמה "איזו מן גננת תהיה לי? האם היא תהיה נחמדה? האם אני אוהב אותה כמו שאני אוהבת את אסנת? ואיך יהיה לי בגן החדש?" ועוד שאלות דומות, שאין לי ספק שנמצאות אצלה עמוק בפנים.

רגע לפני שהרגעתי (גם את עצמי), היה לי חשוב לתת מקום לכל מגוון הרגשות והמחשבות, להכיר בהן, ולתת להן תוקף. אחרי הכל היא באמת צודקת – גם לי בעצמי יהיה קשה להיפרד מהגננת שאני כל כך אוהבת וכל כך סומכת עליה, וגם אני שואלת את עצמי איך היא תרגיש בגן הבא, ואיך תהיה ההסתגלות שלה.

אחרי שכאבנו והתאבלנו יחד על תקופה שלא תחזור, דאגתי להגיד לה שאהיה איתה יחד כשנכיר את הגננת החדשה, ושאני סומכת על הכוחות המופלאים שבה, שיעזרו לה להרגיש טוב בגן החדש.

למרות ששיחות מהסוג הזה לא תמיד פשוטות ויש להן נטייה לעשות קוואץ' בלב, אני מאמינה שחשוב להיות כנים ולהניח את כל הקלפים על השולחן. במיוחד לקראת מעבר למסגרת חדשה בין אם מדובר בגן, כתה א', בית ספר חדש, צבא או אוניברסיטה. חשוב לשחק עם המחשבות, לדבר על איך זה יהיה. יכול להיות שיהיה בהתחלה מלחיץ, מפחיד, עצוב, אבל בסוף אולי גם נעים, מסקרן וכיף.

עם ילדים צעירים אפשר לגייס את עולם הדמיון ולשחק במשחק ניחושים ולתבל בהומור.

בכל פרידה והתחלה חדשה יש גם חלקים עצובים וגם משמחים, וחשוב להזכיר את כולם, הם שייכים לנו, הם כולם שלנו.

איור - צילה בינדר
מתוך הספר "יש לי סוד" מאת מרים ילין-שטקליס
Osnat Kuperman Tal

בעבודה שלי עם נערות וצעירות הסובלות מהפרעות אכילה אני רואה כיצד האמנות תורמת לקידום התהליך הטיפולי. הטיפול מייצר שינוי, ובסופו של דבר מוביל להחלמה.

הפרעות אכילה הן בין היתר דרך לביטוי ותקשורת של מצוקה נפשית באמצעות הגוף. הביטויים הגופניים של צמצום אכילה או בולמוסים הם אמנם סימפטומים חיצוניים שמצריכים התערבות, אך עיקר הטיפול בהפרעת האכילה היא בקשיים בעולם הנפש, שיושבים מתחת להפרעה, ולא תמיד נגישים באמצעות מילים.

הטיפול באמנות מספק אמצעי נוסף לתקשורת, מעבר למילים. בתוך מרחב מכיל ובטוח המפגש החושי עם החומר והיצירה בו מאפשרת שפה נוספת לביטוי של עולם הנפש, ובפרט במצבים בהם המילים אינן נגישות.

ממשיכה להעמיק ולהרחיב את הידע שלי בתחום הפרעות האכילה, וכחלק מתהליך זה סיימתי היום קורס 'טיפול באמנות בהפרעות אכילה'. הקורס העשיר בידע וחשף בפניי גישות ומחקרים עדכניים בתחום.
החשוב מכל, הקורס הרחיב את ארגז הכלים ודרכי ההתערבות בשפת האמנות, שאני כל כך מאמינה בהם, והפגיש אותי עם קולגות נפלאות שעוסקות בתחום.

תודה ל קרן בלומנטל יניר על שהעניקה בנדיבות מהידע והיצירתיות שלה וארחה אותנו ברוחב לב.
יוצאת עם תיאבון לעוד תהליכים מרגשים.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה ישנן התרחשויות רבות בזירות שונות. גם בבתים בהם משתדלים למנוע או למזער את החשיפה לחדשות, בפרט בגילאים הצעירים, אין לנו ההורים באמת שליטה מה קורה שם בחוץ. כשהילדים והנערים נמצאים בבית הספר, נפגשים עם חברים או גולשים ברשתות החברתיות, אין לנו שליטה על התכנים אליהם נחשפים.

בתקופות כאלה לילדים ולנערים בעלי רגישות או נטייה לפתח חרדות עולים לא מעט פחדים ודאגות. הפחדים נוטים לעלות לפני השינה ועלולים להקשות על ההירדמות ועל תפקודים בשדות השונים.

כיצד נוכל לסייע לילדינו להתמודד עם פחדים ודאגות שעולים?

אני מאמינה שיש לנו תפקיד משמעותי בתיווך ובעיבוד מידע מעורר דאגה. ניתן לעשות זאת באמצעות ארגון ויצירת נרטיב מובנה וממוסגר, במטרה להפחית את מידת העוררות, הפחדים והדאגות, ולתרום לחוויה של ביטחון וחוסן.

האופן שבו נמסגר את הסיפור ישפיע על הדרך שבה ילדינו יחוו ויעבדו את האירוע.
חשוב לייצר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף.

לדוגמא:
התחלה - שיח על האירוע שהתרחש.
אמצע - לתת תוקף לחוויית הפחד ולמגוון הרגשות והמחשבות שעולים. חשוב לתת מקום לכל מה שעולה, ובפרט לרגשות ומחשבות לא נעימים. במקום להגיד "זה שום דבר"\"לא קרה כלום" כמו שרבים מאיתנו עושים באופן טבעי ומובן מתוך ניסיון להפחית חרדה ופחד, גם שלנו. חשוב לעשות זאת על מנת להמשיך ולהיות מקור התמיכה אליה ילדנו יפנו גם בהמשך.
סוף - חשוב למסגר את הסיפור, גם אם האירוע טרם הסתיים. כלומר, להעביר את המסר שישנם בעלי מקצוע שהמומחיות שלהם היא לטפל באירוע ולדאוג לבריאות ולביטחון המעורבים באירוע וכלל האוכלוסייה.
כך למשל, באירוע בטחוני שהתרחש - נדגיש שכוחות הביטחון פועלים ברגעים אלה במטרה להגן ולשמור על ביטחון האזרחים ולדאוג שנהיה מוגנים.

דבר נוסף שיכול להקל על תחושת חרדה ולחץ הוא - הרפיית הגוף ושחרור מתחים שמתעוררים בו כתגובה לחשיפה לתכנים מעוררי דאגה.
שיטת הרפייה מאד מומלצת היא "הרפיית ג'יקובסון" שעובדת על כיווץ שרירים, והיא מאד פשוטה וזמינה, בין אם לפני שינה ובין אם במצבים שונים של עוררות ומתח. בתגובה השניה מצורף סרטון מאד ידידותי שמסביר באופן פשוט איך עובדת השיטה.

בתמונה גזירי נייר שמזמינים לייצר סדר וארגון בתוך ההצפה והבלאגן, ממש כמו בחיים.

מאחלת לנו ימים רגועים

ישנן תקופות שמשהו בנפש מבקש רגע לעצור ולהתכנס פנימה. ולעתים גם המציאות מצטרפת ומביאה איתה סבבי וירוסים של חורף וגוף שמבקש מנוחה (כמו במקרה שלי).

עם הזמן והשנים למדתי שהכניסה לקונכיה אין פירושה לעמוד במקום או ללכת לאחור, אלא כרוכה בפעולות אקטיביות - לעצור, להרפות, לשהות ולהתארגן מחדש. בהשתבללות קיימת הרבה תנועה פנימית גם אם בלתי נראית לעין, וכל זאת על מנת לצאת עם מבט מחודש על העולם ועל העצמי ולהתמקם מחדש.

מאחלת חורף חמים ונעים, בין אם בתוך הקונכיה ובין אם מחוצה לה.

בצילום קונכיות וחומרי טבע ממדף שבקליניקה

אני פוגשת בעבודה שלי יותר ויותר ילדות שמתחילות את גיל ההתבגרות שלהן בגילאים צעירים. ההורמונים עושים את שלהם, הגוף מתחיל להשתנות ואיתם גם מצבי הרוח בהתאם. לרוב מדובר בשלב שבבית הספר עדין לא הספיקו לדבר על גיל ההתבגרות או על מיניות בריאה והשינויים מעוררים הרבה מבוכה, בהלה, סקרנות בושה ומעסיקים אותן בדרכים שונות.

שינויים הורמונליים מתחילים להתרחש בגוף לעתים כבר בגילאי 9-8, כשאצל בנות מפותחות ניתן לראות אותם אף לפני כן ואצל אחרות מאוחר יותר. שינויים דומים מתרחשים כמובן גם אצל בנים.

חשוב שנהיה אנחנו ההורים, אנשי טיפול וחינוך סוכני המידע העיקריים ונעזור להן להחשף לנושא בדרך שמותאמת להן, במיוחד בעולם שבו הרבה מידע זמין באינטרנט, בפרט ברשתות החברתיות ולצערי הרבה מהמידע כוזב ולא מותאם (בין השאר קיימת פורנוגרפיה זמינה ונגישה יתר על המידה).

מצאתי ספר ידידותי "המדריך לבנות בגיל ההתבגרות" מאת אניטה נאיק מלווה באיורים קלילים של שרה הורן, בהוצאת 'ספר לכל'. אפשר להיעזר בספר ודרכו להסביר לילדות-נערות מה עובר על הגוף שלהן, על ההורמונים שמשפיעים על הגוף, מצב הרוח ובתחומים נוספים. השיח חשוב על מנת להכין אותן לקראת התהליך, שכולל קבלת וסת ועוד ובעיקר לנרמל אותו ולמנוע הסתרה ובושה בנושא ולהזמין ערוץ תקשורת ושיתוף. קיימים ספרים נוספים ורבים על המדף, אבל מצאתי שהספר הזה מוגש כמגזין צבעוני וקליל שסוקר מספר נושאים חשובים בצורה בהירה, ובמידת הצורך ניתן להעמיק בהם באמצעים נוספים. קיים ספר דומה בגרסה של בנים-מתבגרים.

"עליך למצוא אדם שתבטחי בו שילווה אותך, מישהו שיוכל להחזיק בבטחה את רגשותייך ויסייע לך להקשיב למסרים הכואבים של מוחך הרגשי. את זקוקה למדריך שאינו מפחד מן הפחד שלך, שמסוגל להכיל את זעמך האפל ביותר, שיוכל לשמור על כל-כולך בשעה שאת חוקרת את רסיסי החוויות שאותן נאלצת לשמור בסוד מעצמך זמן כה רב. רוב האנשים שעברו טראומה זקוקים לעוגן ולליווי משמעותי כדי לעשות זאת".
(בסל ואן דר קולק מתוך הספר "נרשם בגוף")

אני מתחברת לכל מילה ומאמינה בכל לבי ומתוך הניסיון שלי שישנן דרכים לסייע ולהשיג הקלה על כאב פיזי ונפשי בעקבות טראומה, ובכלל.

אני מאמינה בכוחו המגדל והמעצים של קשר טיפולי ממש כפי שהטקסט למעלה מתאר, וביכולת שלו לייצר מקום מאפשר ומקבל ולסייע לאדם לחוש משמעותי ובחייו ולהשיג רווחה נפשית.
אני מטפלת באמנות (M.A) עם ניסיון בעבודה עם התמודדות עם כאב, משברי חיים וטראומה במגוון גילאים.
בטיפול אני מציעה מרחב בטוח ומכבד ובו מפגש עם חומרי אמנות, המאפשר למטופל.ת למצוא ערוץ ייחודי לביטוי, להתבוננות ולעיבוד חוויות בחייו.
במפגש אני משלבת שיח ועבודה בחומרי אמנות, ובהתאם לצורך גם כלים מעולם המיינדפולנס ובטיפול ממוקד בחרדה וטראומה (SEE FAR CBT).

הקליניקה שלי נמצאת בזכרון יעקב, במרכז המושבה סמוך למדרחוב.
מוזמנות.ים ליצור קשר
עדי
054-7946252

כבר עשינו הקפות סביב שער בית הספר, הצצנו על ארגז החול דרך הגדר של חצר הגן, אבל בעצם, עם כל ההכנות שבעולם, הורים רבים שואלים את עצמם איך ניתן להתכונן נפשית למעבר הזה, אל מסגרת חדשה, ובעיקר שואלים את עצמם - איך משחררים.

מצופה מאיתנו לפרוש את הזרועות ולשחרר את הגוזלים שלנו אל מרחב אחר, שבו אנחנו לא שולטים על דבר (מלבד התכולה של קופסאת האוכל), מרחב בו אנחנו לא יכולים להגן, לשמור, לתמוך, להחזיק, להקשיב, לעודד, לנחם ולחבק כשצריך. כל כך הרבה פעולות שלא נוכל לקחת בהן חלק במהלך היום.

אז איך מתמודדים עם חוסר השליטה ואיך מרגיעים את הדאגות?

התשובה פשוטה ומורכבת כאחד - לסמוך על הכוחות שלהם, ולתת להם את ברכת הדרך בידיעה שנהיה שם בסוף היום לתת חיבוק או מילה טובה.
התשובה מורכבת כי לעתים כשאנחנו מודאגים, הדאגות מייצרות מעין ערפל שמקשה עלינו לראות את הכוחות שלהם, אלה שפעם ידענו שהם שם, או אלה שטרם הצלחנו לגלות.

מישהי יקרה ללבי המליצה לי לראות את תהליך ההסתגלות כריצה למרחקים ארוכים על פני תקופה. הסתגלות לוקחת זמן, לכל ילד הקצב שלו. בסופו של יום, נחפש בכל פעם מחדש את הדרך לעזור לו לעבד את היום שעבר ולתדלק אותו באהבה ובכוחות מחודשים גם כשיבואו משברים. נהיה שם יום יום, נעביר לו מסר שאנחנו סומכים על הכוחות שלו ונאפשר לו להתמודד בדרך שלו ולגדול להיות אדם עצמאי.

עצמאות זו אחת המשימות ההתפתחותיות הכי חשובות ומשמעותיות בחיים, ואחד האתגרים הגדולים עבור הורים רבים. ללמוד לתת את ברכת הדרך ולשחרר, בידיעה שהוא יהיה ממש בסדר.

מבוקש/ אדמיאל קוסמן
מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

בעבודה הטיפולית שלי עם נערות ונערים מילות השיר מהדהדות לי בראש. אני פוגשת הרבה אי שקט, לחץ, והרבה חיפוש - חיפוש עצמי, חיפוש אחר זהות, חיפוש אחר הדרך להשתייך, לא להשאר בחוץ, להיות כמו כולם אבל גם להיות ייחודית ואחרת באותה הנשימה.

מרדף אינסופי שאין בו שקט, של חיפוש ושאלות -מי אני, לאן אני שייכת, מה יש בי, ובעיקר מה אני לא.

גיל ההתבגרות מאופיין בין השאר בשינויים פיזיים וחברתיים מהירים שגורמים לנערות לפעמים לא לזהות את עצמן - מצבי רוח שמשתנים ודוהרים כמו ברכבת הרים, הגוף שמשתנה, המיניות שמבלבלת, והגדרות של מגדר שפורסות מניפת גוונים חדשה, בנים, בנות, זוגיות, אהבה, סטטוסטים, צפיות, בתוך הקבוצה, מחוץ לקבוצה. מעייף.

חיפוש של רגע שקט מכל הרעש הזה שנמצא בפנים ובחוץ.

אני מאמינה שחלק מהמשימה שלנו הורים, אנשי חינוך, מטפלים היא לגלות הבנה, להתחבר לתחושות האלה, מבלי להזדהות ולהתערבב איתן, ולהצליח להחזיק עבורן ועבורם את הידיעה שמדובר בתקופה מאד מבלבלת ולא פשוטה, והיא בסופו של דבר מסתיימת. להקשיב מבלי למהר לתת עצות או ביקורת. פשוט להיות שם כתף תומכת בשביל שיוכלו להניח את הראש מדי פעם ולנוח מכל הרעש הזה, ולנשום. להיות "מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים בלבד".

בתמונה אסופת גזירי מגזינים שמשמשים אותי בעבודה הטיפולית בכלל ועם מתבגרות ומתבגרים בפרט ומזמנים עבודה פנימית

כמה היינו רוצים להראות להם את הדרך הסלולה, עם כל התובנות והלקחים שהפקנו בעצמנו, שעלו לנו לא פעם בהרבה כאב ותסכול. לחסוך מהם את הדרך הארוכה והכואבת, לכוון, להזהיר מפני בורות בדרך ולעזור להם לקפץ מעל מכשול ולנחות עם חיוך בעברו השני. אבל אז, זו לא תהיה הדרך שלהם.
כשלא נהיה שם לידם בפעם הבאה כשיפגשו אתגר דומה או גדול יותר, הם עלולים להחמיץ את הידיעה שהפתרונות בעצם נמצאים אצלם.

לעתים אנחנו פשוט צריכים לסמוך עליהם, ולאפשר להם לייצר את הדרך שלהם בעצמם, למצוא את הפתרונות הייחודיים שמתאימים להם, כשאנחנו שם מלווים ברקע, בהקשבה אמפטית.

לא פשוט לראות ילד שבוחר בדרך לא יעילה כדי להשלים משימה, אפילו אם מדובר במשימת גזירה שנראית לנו פשוטה וברורה כל כך - לחתוך ריבוע ולהדביק על הריבוע השני, ולפעמים הוא צריך בדרך לחתוך ריבוע קטן, לבדוק בעצמו למה הוא זקוק ואז לגלות שהוא זקוק לעוד אחד ועוד אחד עד להשלמת פסיפס, ובסופו של דבר להתבונן במה שעשה כדי להבין שהיה יכול לחסוך מעצמו עבודה קשה שלקחה הרבה זמן ותסכול ופשוט לחתוך ולהדביק הכל בחתיכה אחת.

כמה לא קל פשוט לשבת מהצד ולאפשר לילד אהוב ללכת לאיבוד, לחפש את הדרך, לעמול קשה, להיות מתוסכל כשהפתרון כל כך ברור לי מהצד, כמטפלת וכאמא. אבל לעתים כל שנדרש מאתנו הוא רגע לעצור, לשהות, ולאפשר לילד לחפש בעצמו, לטעות, לבדוק, להתארגן ובעיקר ללמוד דרך החוויה, כי רק כך בפעם הבאה שיגש למשימה דומה יהיו לו את הכלים להתמודד ולצלוח אותה, בין אם מדובר במשימת גזירה פשוטה, ובין אם מדובר בהתמודדות במצבים חברתיים ועוד.

וכמו שאנחנו מזמינים אותם להתמודד עם אתגרים, האתגר שלנו הורים ומטפלים הוא פשוט להסכים לשהות באי הנוחות הזו, לעתים להתבונן בסבלנות מהצד עד שהילד יפלס וימצא את הדרך המיוחדת שלו, בקצב שלו.

השבוע סיימתי קורס מקצועי במסגרתו זכיתי ללמוד, להתנסות, ובעיקר להעשיר ולהעמיק בכלי הכל כך נפלא שהטיפול באמנות מציע - והוא חומרי היצירה.

נחשפתי בקורס לצורות הגשה חדשות ומרעננות של חומרים, חלקם לא שגרתיים, שניתן ליצור באמצעותם. החומרים מעוררים את החושים - דרך הויזואליות, המגע הטקטילי שלהם, הצלילים שמשמיעים כשיוצרים בהם (כשמתפזרים, נשברים, מטפטים) ובין השאר הריחות והארומות שעולים מהם (ריח תבלין, סבון, אדמה ועוד) ומניעים תהליכים מעניינים בתוך הגוף והנפש.

בקורס נעשה שימוש בפיגמנט של תיוני תה, קפה, תבלינים, רקחנו ועבדנו בסבונים, שחקנו באדמה, בעיסות שונות ועוד ועוד. כל חומר והמרקם והאיכויות שבו, הזכרונות שהוא מעלה בתאים שבגוף, הקשרים שיוצר בין תאי המוח והתהליכים הנפשיים שהוא מעורר ומניע.

אחת הפונקציות הבולטות שעלו היא הגמישות שהעבודה בחומר מאפשרת, והיא קשורה גם להגמשה של דרכי התמודדות, של מנגנוני הגנה, של חשיבה, של חוויה ועוד.

יצאתי מהקורס מלאת השראה ומאז אני לא מפסיקה לגלגל בראש רעיונות חדשים להכניס לעבודה הטיפולית וכבר מארגנת מחדש את המיכלים שבקליניקה ומחפשת דרכים להנגיש חומרים חדשים שיש בהן איכויות נפלאות ומגוונות, שיוכלו לתרום ולקדם תהליכים קיימים וחדשים כאחד.

בתמונה מגע היד שלי עם אדמה
צילמה מיכל אבס הנהדרת שגם העבירה את הקורס

מה הקשר בין פרידה קאלו לטיפול באמנות?

הבוקר ביקרתי בתערוכה של פרידה קאלו בחולון, וחשבתי לעצמי שהסיפור של האמנית מתאר למעשה את אחת הגישות בטיפול באמנות שנקראת "Art as Therapy", שעצם היצירה והמפגש עם חומרי האמנות, בכוחו לרפא ולחולל שינוי בחיי הנפש של האדם.

התערוכה עסקה בעיקר בחייה של האמנית, ופחות ביצירות עצמן.
בתערוכה תפס אותי משפט "היה בכוחה לבחור אם להתמוטט או למרוד בגורלה" בסופו של דבר האמנית שהתמודדה בחייה עם הרבה כאב וסבל, הפכה את תחביב הציור לכוח מניע להחלמה ובחרה בחיים.

הציור והפיסול סייעו לפרידה קאלו בתהליך החלמתה, בעקבות פציעה קשה בתאונת דרכים, כשברקע בילדותה סבלה ממחלת הפוליו.
בהמשך, פרידה קאלו הפכה לאמנית בעלת שם שציוריה הוצגו בין השאר במוזיאון הלובר בפריז והפכה לסמל לאמנות ולפמיניזם.

הטיפול באמנות כפי שאני תופסת אותו משלב בין שתי גישות: "Art as Therapy" כפי שהוזכר למעלה ו"Art Therapy" גישה שרואה בטיפול באמנות כטיפול נפשי לכל דבר ועניין, והערך המוסף שלה שהיא עושה שימוש באמנות כשפת ביטוי נוספת, שיש בה הרבה ערך מוסף ודרכי התערבות.

פרידה קאלו - התערוכה

אתמול רגע לפני השינה הבת שלי שאלה אותי: "אמא, אפשר שאסנת (הגננת) תעבור איתי לגן של הגדולים?" אסנת זו הגננת המהממת שמלווה אותה בשנתיים האחרונות, ומשמשת עבורה חוף מבטחים, והיא מתחילה להבין שכדי לעבור לגן של הגדולים, שהיא כל כך מחכה לו, היא תצטרך גם להיפרד ממנה, והמחשבה הזו מאד הדאיגה והעציבה אותה.
עניתי לה שהגננת שלה לא תוכל להמשיך איתה לגן של הגדולים, וששם תהיה לה גננת חדשה.

בשלב הזה הבת שלי פרצה בבכי קורע לב, שכיווץ לי את הבטן. לפני שמיהרתי להרגיע אותה ולספר כמה טוב יהיה לה בגן של הגדולים וכמה שאני סומכת על הכוחות שלה, נתתי מקום לעצב שלה ואפשרתי לה להתאבל.

חיבקתי אותה ואמרתי: "יובלי את ממש צודקת, זה באמת מאד מאד עצוב להיפרד ממישהו שאנחנו אוהבים". והוספתי שאולי היא גם שואלת וחושבת לעצמה "איזו מן גננת תהיה לי? האם היא תהיה נחמדה? האם אני אוהב אותה כמו שאני אוהבת את אסנת? ואיך יהיה לי בגן החדש?" ועוד שאלות דומות, שאין לי ספק שנמצאות אצלה עמוק בפנים.

רגע לפני שהרגעתי (גם את עצמי), היה לי חשוב לתת מקום לכל מגוון הרגשות והמחשבות, להכיר בהן, ולתת להן תוקף. אחרי הכל היא באמת צודקת – גם לי בעצמי יהיה קשה להיפרד מהגננת שאני כל כך אוהבת וכל כך סומכת עליה, וגם אני שואלת את עצמי איך היא תרגיש בגן הבא, ואיך תהיה ההסתגלות שלה.

אחרי שכאבנו והתאבלנו יחד על תקופה שלא תחזור, דאגתי להגיד לה שאהיה איתה יחד כשנכיר את הגננת החדשה, ושאני סומכת על הכוחות המופלאים שבה, שיעזרו לה להרגיש טוב בגן החדש.

למרות ששיחות מהסוג הזה לא תמיד פשוטות ויש להן נטייה לעשות קוואץ' בלב, אני מאמינה שחשוב להיות כנים ולהניח את כל הקלפים על השולחן. במיוחד לקראת מעבר למסגרת חדשה בין אם מדובר בגן, כתה א', בית ספר חדש, צבא או אוניברסיטה. חשוב לשחק עם המחשבות, לדבר על איך זה יהיה. יכול להיות שיהיה בהתחלה מלחיץ, מפחיד, עצוב, אבל בסוף אולי גם נעים, מסקרן וכיף.

עם ילדים צעירים אפשר לגייס את עולם הדמיון ולשחק במשחק ניחושים ולתבל בהומור.

בכל פרידה והתחלה חדשה יש גם חלקים עצובים וגם משמחים, וחשוב להזכיר את כולם, הם שייכים לנו, הם כולם שלנו.

איור - צילה בינדר
מתוך הספר "יש לי סוד" מאת מרים ילין-שטקליס
Osnat Kuperman Tal

לא פשוט להודות בזה, אבל קורה לפעמים שיש לנו כהורים קושי מול אחד הילדים\נערים שלנו וזה מעורר בנו הרבה אשמה. משהו שם לא מצליח להתחבר, משהו בקשר אתו פחות עובד.

אנחנו יודעים היום ממחקרים שכל ילד מביא אתו מזג, מקצב ועולם פנימי אחר לתוך העולם ולמשפחה בפרט. לפעמים הטמפרמנט של הילד מאד שונה משלנו ההורים, ואנחנו מתקשים להתחבר למקצב או לתחומי העניין שלו, ולפעמים הוא פשוט יותר מדי מזכיר לנו את עצמנו, או חלקים בתוכנו שאנחנו מתקשים להיות איתם במגע.

הקושי הזה משותף להורים רבים והוא מאד טבעי, למרות שהוא פחות מדובר בשיח החברתי. אולי מהסיבה שלפעמים עצם המחשבה על כך גורמת להורים רבים להרהר בטיב ההורות שלהם, ולהתכסות בענן של אשמה.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

מהניסיון שלי, קיימות דרכים ליישב את הקושי בחיבור, על ידי עבודה פנימית שלנו ההורים, דרך זיהוי ועיבוד של הגורמים שמקשים עלינו את החיבור. בעבודה הקלינית שלי, במקביל לעבודה טיפולית עם הילד\נער אני נוהגת לקיים באופן תדיר מפגשי הדרכת הורים, במסגרתם אני בין השאר עוזרת להם לעבד את השונות או הדמיון לילד, ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהתחבר מחדש, מבלי שהוא יאלץ לשנות או לוותר על הייחודיות או המקצב שלו.

אני מאמינה שתמיד קיימת דרך לייצר התאמות ולמצוא את נקודות המפגש והחיבור, על מנת לייצר שפה משותפת. מדובר בתהליך מסקרן, שבמהלכו הורים לומדים על עצמם לא פחות משהם לומדים להכיר את ילדיהם.

עדי רוט - טיפול באמנות חזותית
בצילום דרך ויזואלית ליצירת חיבורים דרך קולאג' משילוב גזירי נייר ובדים

"הבן שלי אמנם מעורר בי הרבה דאגה, אבל אני לא באמת רוצה שהוא ישתנה בעקבות הטיפול, אז מה בעצם המטרה שלנו כאן?"

אני שמה לב שהשאלה הזו מעסיקה הורים רבים שמביאים את ילדיהם הצעירים והמתבגרים לטיפול. מצד אחד ישנו רצון לעזור לילד לאמץ דרכי התמודדות יותר גמישות ומסתגלות, ומצד שני עולה החשש שהטיפול יזיק או ישנה את מי שהוא.

אני באמת מאמינה שאין כל כוונה לשנות את הילד שמגיע לטיפול, אלא להיפך, לעזור לו להיות יותר מחובר לעצמו, ולהכיר את עצמו טוב יותר, את הקשיים והחולשות שלו ובעיקר את הכוחות והייחודיות שבו.

בטיפול חלק מהתהליך הוא לאפשר לילד להיות מי שהוא, על ידי חיפוש ערוצי ביטוי, דרכם יוכל לבטא ולעבד תכנים שמעסיקים אותו ברמות מודעות שונות. דרך ההכרות הזו עם העולם הפנימי שלו, יוכל הילד למצוא את הדרכים הייחודיות שלו להתמודד עם אתגרים וקשיים.

בסופו של דבר, אני מאמינה שמטרת העל בטיפול היא לעזור לילד להרגיש טוב יותר עם עצמו במרחבים השונים בחייו, ולספק לו את הבטחון לקבל את עצמו ולדעת שמי שהוא זה ממש ממש בסדר.

כשילדה מבטאת קושי, לעתים אנחנו נוטים להגיב לסמפטום – להתנהגות שלה, בין אם מדובר בהתקפי זעם, שינוי במצב החברתי, אכילה מוגברת, תת אכילה והרשימה ארוכה.

התנהגויות מסוג זה הן הדרך הטבעית של ילדים לבטא את הקושי שלהם, ולספר על משהו שנמצא מתחת לפני השטח שמקשה על התפקוד או על צורך שמבקש מענה ולא יודע איך לעשות זאת באופן מילולי ישיר. לפעמים הם אפילו לא יודעים בעצמם לתרגם את הקושי שלהם למילים. לכן גם אם נשאל באופן ישיר לא בהכרח ידעו לענות.

כך למשל, במקום שילדה תגיד שקשה לה מאז שאחותה הקטנה נולדה ושהיא מרגישה שהמקום שלה בבית התערער, באופן לא מודע היא תמצא את הדרך לבדוק האם מקומה במשפחה עדין מובטח. יתכן שתעשה זאת בדרך פחות אדפטיבית-מסתגלת, ותבטא את הקושי דרך התנהגויות שונות שאמנם יסבו את תשומת הלב של הוריה, אבל בצורה של דאגה או כעס.

בטיפול, המטרה שלי היא להגיע לשורש הבעיה ולהבין את המקור לקושי. לעתים כשאנחנו מטפלים רק בסימפטום (ההתנהגות עצמה) הוא אמנם יכול להעלם, אבל להתחלף באחד אחר, שעשוי בהמשך להשפיע על התפקוד גם בשדות נוספים.

במהלך הטיפול אני משלבת עבודה בחומרי אמנות ומשחק, שהם מהווים עבור ילדים (ולא רק) את השפה הכי טבעית לביטוי. כך, בתוך המפגש הילדה יוצרת ערוץ ביטוי ייחודי לה, דרכו היא מביעה את הקשיים והצרכים שמבקשים מענה.
בעבודה עם הילדה אני לומדת על המקור לקושי ובאמצעות הכלים הרבים העומדים לרשותי אני עוזרת לה להתחבר לכוחות שבה ולהרגיש מובנת יותר לעצמה ולסביבה, לבטא את הרגשות והמחשבות שלה בדרך יותר מסתגלת, ובסופו של דבר להרגיש הקלה סביב הסימפטומים והקשיים שהובילו אותה לטיפול ולעזור לה להרגיש טוב יותר עם עצמה, במרחבים השונים בחייה.

התמונה מתוך אוסף הבובות שבקליניקה

מתוך הכרות עם הקושי והכאב שחווה אדם שסובל מפוסט טראומה (PTSD) והאתגרים המשפיעים על מעגל האנשים הסובב אותו, החלטתי להקדיש משבצת בשבוע ולהציע טיפול ממוקד בפוסט טראומה במחיר מוזל.

אם אתן.ם מכירות.ים מישהו.י שעונה על ההגדרה, שרוצה להרגיש הקלה מהסבל ולשפר את איכות החיים שלו.ה - מוזמנים להפנות (עדיפות לגילאי 40-12)

אני מטפלת מוסמכת (MA) באמנות חזותית והקליניקה שלי נמצאת בזכרון יעקב, סמוך למדרחוב.
בתגובה הראשונה מצרפת קישור לעמוד שלי באתר בטיפולנט

עדי 054-7946252

בשבוע שעבר אספתי כלי נוסף ומשמעותי לארגז הכלים שלי כשסיימתי קורס מעשיר ללימוד שיטה לטיפול ממוקד בהפרעות חרדה ופוסט-טראומה PTSD.
הקורס, SEE FAR CBT, מבוסס על מודל אינטגרטיבי שמשלב ידע מתוך מתודות עדכניות בעולם הטיפול, ופותח על ידי פרופ' מולי להד ומיקי דורון, שגם העבירו אותו.

הלמידה והחשיפה למודל היתה מרגשת, בעיקר מהסיבה שמדובר בכלי יישומי ונגיש, שמשמש להתערבות טיפולית היכולה לעזור לסובלים מחרדה וPTSD.

מחקרים שבוצעו מצביעים על הקלה ניכרת בסימפטומים ובקשיים מהם סבלו אותם מטופלים בחיי היום יום. המטופלים חזרו לעסוק בפעילויות רבות שעד אז נמנעו מהן, ובעיקר חזרו לחיות חיים בעלי משמעות.

המודל עושה שימוש בין היתר באלמנטים המושאלים מעולם הטיפול באמנות, כמו למשל שימוש בזיכרון חזותי, התערבות בעזרת צבע, תמונות ויזואליות וכמו כן שם דגש על מרחב הדמיון ועל משחקיות.

שיטת ה-SEE FAR CBT נותנת הרבה תקוה לכך שמטופלים הסובלים באופן בלתי יתואר מ-PTSD וחרדה יכולים למצוא הקלה ומרגוע, ובשילוב עם כלים נוספים יכולים להשיג בחזרה איכות חיים.

בצילום עבודה של אמנית מיקס מדיה Karen Webb

"מותר לערבב צבעים?"
"כאן מותר. כאן מותר לייצר את הגוון הייחודי לנו. וכאן מותר לשחק, להתלכלך, לטעות, להרגיש, לחוש, לחוות, לגעת, לצאת מהקווים, ולהיות כאן ועכשיו בתוך החוויה, בתוך המפגש עם הצבע, עם התנועה, עם התחושות שעולות בגוף. כאן מותר להיות עצמי."

עברה שנה מאז שיצאתי לדרך עצמאית חדשה .
מאז כתיבת הפוסט, המכלים התמלאו בחומרים מגוונים, ביצירות ועבודות מרגשות ויחד איתם התמלא והתרחב גם הלב שלי.
אני מאד אוהבת את מה שאני עושה, ואת המקום שיצרתי. אני מתרגשת וסקרנית לקראת כל מפגש חדש, מכל אתגר ומכל תנועה והתפתחות שמתרחשים בתוך המרחב הזה,
כל אחד בדרך ובמקצב שלו.

הסיפור של הקליניקה מתחיל במכלים ובחיפוש אחר מקום.
ביציאה לעצמאות, תוך כדי תנועה והתבוננות פנימית, הבנתי שמה שאני מחפשת הוא בעצם מקום. מקום שיהיה עבורי מכל תומך, וכך יאפשר לי בצורה המיטבית להוות מכל מדויק וטוב יותר עבור מטופליי.
אני מאמינה שחלק ממה שאני מציעה בטיפול, מעבר לקשר האישי, הוא המקום, ואופן בחירה והגשת החומרים, מתוך מחשבה וידע, כל אלה בין השאר מזמינים לעבודה פנימית איכותית ומאפשרים העמקה ועיבוד.
המקום הוא חלק ממי שאני, ומתהווה יחד איתי.
לא במקרה הפעולה הראשונה שעשיתי כשהתחלתי לארגן את הקליניקה היתה איסוף מכלים.
בספרה 'סטודיו טוב דיו', כותבת נונה אורבך (2019), אמנית רב-תחומית ומטפלת באמנות מוערכת:
"...(הסטודיו) מכל שמאפשר לשוהים בו לחפש ולמצוא ביטוי אותנטי ולהיות במקום שבו תחושת הזמן שונה, זמן המאופיין באווירה של אמפתיה, מתן רשות ושקט להרהור ולקבלה…המטרה המרכזית היא לעורר את היכולת לחיות חיים יצירתיים ומלאים.”
בתהליך הקמת הקליניקה, אני דואגת שהמקום יהיה נעים, מזמין,
שהכניסה אליו תהווה כניסה למרחב מעברי, שבו הכל אפשרי.
מרחב שבו האדם יכול לברוא עולם, באמצעות יצירה ודמיון.

בכל פעם מחדש האמנות מזכירה לי את הכוח שלה, לייצר יש מאין.

ממש כמו באמנות אני מאמינה שגם בחיים במצבי משבר ובתקופות של דכדוך או דיכאון, בתוך מרחב בטוח אפשר לאסוף את הפיסות ואת השברים ולרקום מהם משהו חדש, שלא היה שם קודם לכן.

בתמונה יצירה של אמנית טקסטיל בריטית שאני מאד אוהבת, שלי רודס (shelly Rhodes), שעובדת עם פרגמנטים (שברים, חלקים) מחברת, רוקמת, מלפפת ויוצרת משהו חדש ומאד אותנטי.

נרגשת לשתף ראיון שלי ל"הארץ" ול"דה מרקר" שהתפרסם היום בנושא טיפול רגשי בילדים https://www.themarker.com/labels/1.9881758

טיפול רגשי בילדים: הכלים שיתנו מענה למצוקה כמבוגרים, אנו מסוגלים לעבד רגשות ולהכיל סיטואציות מסוימות איתן ילדים לא תמיד יכולים או יודעים להתמודד. לפני שהמעמסה הרגשית תגדל עוד יותר, ניתן להיעזר בשיטות טיפול ר....

הקליניקה מתחדשת בבובות