אבי עמית

האם יש משהו אחד שההמשלה הזאת עושה שהוא לטובת אזרחי המדינה ולא לטובת המקורבים של?
‏לפני שלוש שנים שידרנו את התחקיר הזה. ״עסקת הביש״ קראנו לו, כי באמת שמדובר בביש אחד גדול: מי בכלל חשב שזה רעיון טוב להעביר כמויות עצומות של נפט ממש ליד שונית האלמוגים של אילת, זו שבזכותה (ובזכות הים) כלכלת אילת מחזיקה מעמד. כבר אז הבנו והוכחנו שהמהלך ההזוי טוב רק עבור קומץ אנשי עסקים, המרכזי שבהם - יריב אלבז שמקורב לנתניהו ועזר לו לתפור את הסכמי אברהם.
‏אלא שאז התחלפה לרגע הממשלה, ו ⁦‪‬⁩ שראתה את הסרט שלי החליטה לא לאפשר את הפארסה. חגגנו לרגע. אחרי הכל לא בכל יום תחקיר עיתונאי מצליח למנוע אסון סביבתי וכלכלי אדיר. והנה, אאוט אוף נו וור, יוסי שלי מנכ״ל משרד רוה״מ החליט להחיות את המיזם המסוכן. למרות שאף מיכלית נפט לא נכנסה לאילת מאז תחילת המלחמה - ואין ממש מחסור בנפט (כלומר אין לישראל צורך אנרגטי אמיתי בהגדלת כמות הנפט שמגיעה דרך אילת), מקדמים נתניהו ושלי החלטת ממשלה שתעקוף את המשרד להגנ״ס ותאפשר לקצ״א וליריב אלבז להרוויח הון ולסכן את אילת ופרנסתה. למה? מה הנימוקים? איך יכול להיות שעוקפים את כל אנשי המקצוע? ובכן אלו שאלות שאינן רלוונטיות בישראל 2025. ואם זו לא הפרת אמונים, אז מה כן
‏⁦‪youtu.be/apI8FjkzldI?si…‬⁩

נתחיל בחשיפה אישית כואבת: זה הנוף מהבית שלי. דשא, עצים, גבעה ירוקה, שוויץ. אלא שמאחורי הגבעה הפסטוראלית, מתחבא לו (בחצר האחורית שלי, כן זה סיפור ''נימבי'') מפעל עצום לייצור פצצות וטילים ופגזים. כבר המון שנים שהוא שם, הרבה לפני שאני הגעתי ואפילו לפני שנבנתה כאן שכונה, ובמשך לא מעט שנים העובדים של המפעל החיוני לביטחון המדינה, עשו דברים פחות חיוניים: הם הטמינו עמוק באדמה את כל השאריות של חומרי הנפץ שיוצרו במקום. פשוט כך. לקחו חבית, מילאו אותה בשאריות של חומרי נפץ, הביאו טרקטור, חפרו, הטמינו וכיסו. ככה בנונשלנט, בלי שום תיעוד או מיפוי של מיקום החביות.
ועכשיו יש שכונה על גדר המפעל. ילדים רוכבים על אופניים ליד הגבעה הירוקה, קשישים מטיילים עם הכלב, זוגות אפילו באים לכאן לעשות פיקניק עם מחצלת וסלסלה. ומעבר לגבעה- טונות של חומרי נפץ שנקברו עמוק באדמה ועלולים להתפוצץ בכל רגע. בדיוק כמו שקרה בנוף ים בדיוק לפני שנה. 3 טון של חומר נפץ התפוצצו אז ככה סתם פתאום, והשאירו אחריהם מכתש בגודל של מגרש כדורגל במקום שאף אחד לא ידע שהוטמנו בו חומרי נפץ.
מאז שזה קרה, ביוני שעבר, עוד לפני שהתהפך עלינו העולם בשבעה באוקטובר, אני במסע סיזיפי בניסיון להבין מה קרה בנוף ים והאם זה יכול לקרות גם במקומות אחרים שבהם פעלה ופועלת תעש. לתעשייה הצבאית נקודות זכות רבות בביטחון מדינת ישראל, וגם בימים אלה הם עובדים ללא הפסקה כדי לייצר את מה שצה''ל צריך. אבל לצד זאת, קרו שם במשך שנים ארוכות דברים שאי אפשר בכלל לדמיין אותם. במהלך התחקיר הגענו לראשונה לעדויות של בכירי תעש שסיפרו לנו מה הם עשו עם כל חומרי הנפץ, וגם מה קרה לכל המפות והמסמכים שיכלו אולי לעזור לנו היום להתחיל ולטפל בפצצה המתקתקת הזאת. וכאילו כל זה לא מספיק דרמטי, באה המלחמה ואיום הטילים מכל עבר, והפכה את הסיפור הזה להרבה יותר רלוונטי ודחוף מאי פעם.

את הקפה של הבוקר אני שותה עם הראש לעיתון או לנייד. אין שם חדשות הרבה יותר טובות מאלה שניבטות אלי מהחלון ההוא במטבח, אבל הגיע הזמן שלפחות על הגבעה אוכל להסתכל ולהתעודד מעט. אני מקווה שלצד כל האתגרים העצומים שאיתם מתמודד ישראל בימים אלה, מישהו במשרד הביטחון יראה את הסרט הזה שישודר ב זמן אמת בכאן 11 ברביעי הקרוב, וידאג לקפה שלי (ושל עוד מאות אלפי ישראלים שגרים בסמוך למפעלי תעש לאורכה ולרוחבה של ישראל)

אם ראש המוסד לשעבר היה קצת יותר זהיר בהתנהלותו, אולי הסיפור הזה שעלינו נאסר לפרסם, ומפנה לתחקיר שלי ששידרנו ב זמן אמת ב כאן
לפני שנתיים- לא היה מתגלגל עכשיו בכותרות הראשיות של אתרי חדשות מובילים בעולם- דבר שעלול לגרום לנזק אדיר למדינת ישראל בטח בעיתוי כזה. לינק לתחקיר: https://www.youtube.com/watch?v=71xmxPoqv30&t=1940s

למחלה הכרונית שפוקדת את ישראל בשנים האחרונות יש הרבה תסמינים, אבל זה אחד המרכזיים שבהם: התפוררות עקבית של השירות הציבורי, זה שאמור לפקח על שירותי הבריאות/החינוך/ הרווחה שאנחנו משלמים עבורם כל חודש למדינה.
במשרד הבריאות המחלה הזאת כבר כמעט חשוכת מרפא: תראו את הדוח הזה שבעוד יומיים ''יחגוג'' שנה. הוא נכתב על ידי אנשים רציניים מאד בעקבות הפרשה הנוראית של החלפת העוברים באסותא בראשון. יש בו מסקנות אישיות קשות כנגד המעורבים במחדל, ביניהם ד''ר אחד שהוא אימבריולוג שניסה להטיל את האחריות להחלפה על בית החולים ''שיבא''.
יש בדוח (שאגב - משרד הבריאות לא פרסם אותו מעולם משום מה) עוד ביקורת קשה על דברים אחרים, בעייתיים לא פחות, שעשה אותו ד''ר. אבל כל זה לא גרם לרגולטור של הבריאות שלנו (מנכ''ל משרד הבריאות Moshe Bar Siman Tov) - לנקוט יד קשה כנגד מי שכשל וגרם לטרגדיה כל כך נוראה.

וראו איזה פלא, כשלא עושים כלום, זה קורה שוב: השבוע פורסם ששלוש נשים שבסה''כ ביקשו להיות אימהות, קיבלו לרחמן ביציות חולות. אחד המעורבים בפרשה, תחזיקו חזק, זה אותו ד''ר מהמעבדה באסותא בראשון, שמאד התעקש ששמו יאסר בפרסום בינתיים. על פי החשד, וזה כמובן רק חשד נכון לעכשיו, הד''ר הביא ביודעין (!) מגיאורגיה לישראל ביציות שנשאבו מנשים חולות המופיליה ולמרות זאת החזיר את הביציות הפגומות לרחם של נשים ישראליות. אחת מהן עברה לידה שקטה, אחת ילדה ילד חולה, השלישית- למזלה (אם אפשר לדבר על מזל בסיפור הזה), לא נקלטה.
המשטרה מעריכה שיש עוד נשים שנפגעו מההתנהלות של הד''ר האימבריולוג (כך נכנה אותו בינתיים), השאלה היא כמה נשים וגברים וזוגות נוספים יפגעו עד שבמשרד הבריאות יתחילו להבין שאנחנו משלמים להם משכורת בשביל לשמור עלינו. לא על עצמם.
לינק לתחקיר המלא על פרשת החלפת העוברים באסותא (''הסוד של אסותא'') שפרסמתי ביוני האחרון ב זמן אמת בתגובה הראשונה. בתגובה השנייה לינק לפולו אפ ששידרנו על הפרשה ממש לפני שבוע. לא ידענו אז שתוך זמן קצר כל כך יהיה כבר פולו אפ לפולו אפ

אל תתנו לכותרת לבלבל אתכם

כשפגשתי בפעם הראשונה את הדס קלדרון, יומיים אחרי השבת השחורה, שאלתי אותה אם היא יכולה לדמיין את הרגע שבו תפגוש שוב את ארז וסהר שלה שנחטפו יחד עם האבא עופר. היא ענתה במהירות, כמעט בלי לחשוב- ״אסור לי לדמיין את זה עכשיו. אני צריכה להיות מרוכזת כל כולי בלהביא אותם בחזרה אלי. אבל אל תדאג, כשיגיע הרגע אני כבר אדע מה לעשות״.
אתמול לפנות בוקר הגיע הרגע, ותיראו אותה, צועדת בראש מורם, מביטה אל האופק, אוחזת חזק חזק בידיים של שניהם, כמעט מכאיבה להם.
הרבה דובר פה בימים האחרונים על נשות העוטף והכוחות שלהן, מיפה אדר דרך עדינה משה. עכשיו ״כוח האמהות״ שהקימה הדס, צריך לנוח שניה ואז להמשיך להיאבק למען האבות. גם הם חייבים לחזור, וכפי שכבר הוכח כאן- המאבק הציבורי למען החזרת החטופים הוא חשוב ואפקטיבי.
לינק לכתבה המלאה על המאבק של הדס בתגובה הראשונה

‏תמונה ראשונה של הדס קלדרון עם ארז וסהר שחזרו לפנות בוקר. כמה זה מרגש לראות אותם ככה איתה. תיעוד המאבק ההירואי של הדס הערב ב״זמן אמת״ בכאן 11

הצילום האחרון. הזריחה של שבת בבוקר, פינת הזולה של המסיבה ברעים. שלושת חברי הילדות מיישובי גדרות, עמרי צורי ואביעד, שלא נפרדו לרגע בחייהם, מאושרים כמו שרק מי שהיה בזריחה במסיבת טבע יודע אושר מהו.
כמה שעות אח''כ, כשהם כבר לא בין החיים, יגיע איש מיוחד ששלח את עצמו לשם, ויאסוף את הגופות שלהם בג'יפ שלו כדי להביא אותם בזמן לקפלן.
והזמן הוא קריטי, כך מתברר, גם אחרי המוות. בשלושה חדרים נפרדים בקפלן מתכנסות המשפחות של שלושתם כדי להיפרד מהם, אבל גם כדי לקבל החלטה אחת גורלית שצריכה להתקבל ומהר: האם לשאוב זרע מהנערים שנרצחו, האם לשמר את הסיכוי שאי פעם, בעתיד טוב יותר (אולי), יהיה אפשר להביא מזרעם של המתים ילדים חיים לעולם הזה. האם מתוך האובדן הנורא, תבצבץ קרן אור.

כבר חמישה שבועות שכולנו ביום זיכרון אחד ארוך שמסרב להסתיים. השכול בכל פינה, היגון קודר מאי פעם. ובכל זאת בכתבה שנשדר הערב ב- 22:00 ב זמן אמת של כאן, יש גם הרבה תקווה ואור, לצד שאלות מוסריות ואתיות לא פשוטות על הטכנולוגיה הזאת של שימור זרע מן המת על ידי הורים שאבדו את היקר מכל.
הראיונות עם ההורים שלהם היו מן הסתם מאד לא פשוטים. אבל אם יש משפט אחד שאקח איתי הלאה מהסיפור המיוחד הזה, הוא מה שאמרה לי העו''סית שקיבלה את ההורים השכולים ברגע הנורא בקפלן: "בתוך השחור הנוראי שהיה לנו שם, האור שנדלק בעיניים של ההורים כשהצעתי להם לשקול לבצע שאיבת זרע, זה היה רגע שאזכור אותו לכל החיים"

הם לא הפסיקו להתחבק. חיבוקים ארוכים במיוחד, חזקים במיוחד, עצובים במיוחד.
לאן שלא הפניתי את המצלמה, אנשים התחבקו ובכו. חלק בשקט מקפיא על הריצפה בפינה, וחלק בבכי שהתיאור תמרורים קטן עליו בכמה מידות.
הכל היה סוריאליסטי: הבריכה והים, הדקלים, הלובי עם הכלבים בכל מקום, אווירת החופש המוחלט. ומנגד, תהומות של אבל ועצב שאי אפשר בכלל להכיל. איך אחד מהם אמר לי- יש פה על כך הרבה אנשים שחסרים, שפשוט אי אפשר להתאבל על מספר כזה.
ובתוך כל היגון הזה (שגם למתבונן מהצד היה קשה מאד שלא להשטף בו), היה בכל זאת דבר אחד מעודד: לראות איזה כוח וחשיבות אדירה יש לקהילה. כמה היא עוזרת, בטח בסיטואציה מזוויעה שכזו.

כבר כמעט עשרה ימים שאני מתעד את שארית הפליטה של קיבוץ ניר עוז. באילת, בתל אביב, בקיבוץ או יותר נכון -במה שנשאר ממנו. שליש מהקיבוץ הקטנטן הזה פשוט נעלם- נחטף, נעדר או נרצח.
הערב , במסגרת משדר מיוחד של זמן אמת ב כאן בשעה 22:00 ישודר החלק הראשון. האנשים המדהימים האלה נכנסו לי חזק לתוך הנשמה. אני בטוח שגם לכם זה יקרה

שלושה חודשים בדיוק אחרי שידור התחקיר שלנו ב זמן אמת של כאן על מחדל החלפת העוברים באסותא, מאשר היום בית המשפט העליון לאורית ויואב לבצע את הבדיקה הגנטית שתוכיח סופית האם התינוקת סופיה היא אכן שלהם כפי שהראה התחקיר שלנו. השופטת דפנה ברק ארז אף מציינת בהכרעת הדין כי כעת ברור שלא מדובר ב-22 זוגות פוטנציאליים כפי שהיה בתחילת הדרך, אלא בזוג אחד בלבד שעליו הצביעה וועדת הבדיקה ועל כן יש לאשר את הבקשה לביצוע הבדיקה. לינק לתחקיר המלא בתגובה הראשונה

מבין שבמשרד הבריאות גמרו לטפל בכשלים החמורים שחשפנו בתחקיר של ''זמן אמת'' על יחידת ה-IVF של אסותא, כולל ברישיון של הרופא שלפי העדויות הורה לשנות ולזייף בדיעבד את הרשומה הרפואית. כי אחרת, קשה לי באמת להבין איך החליטו שם לאפשר להם לחזור לעשות 25 טיפולים ביום (פי 3 מאיכילוב). אולי ראש חטיבת הרפואה ד''ר הגר מזרחי לא ראתה את התחקיר, אז מצרף לה לינק: https://www.youtube.com/watch?v=losmJ4ULD80

חודש אחרי שידור התחקיר שלי ב״זמן אמת״ של ⁦‪כאן11 על פרשת החלפת העוברים באסותא, מחליטה היום שופטת ביה״ד לענייני משפחה לבטל את הכרעת הדין של בית המשפט העליון ולאפשר לאורית ויואב לבצע בדיקה גנטית שתבדוק האם התינוקת סופיה היא שלהם. בהכרעתה מתייחסת השופטת באריכות גם לממצאים שנחשפו בתחקיר שלנו

חודש אחרי שידור התחקיר שלי ב זמן אמת של ⁦‪כאן על פרשת החלפת העוברים באסותא, מחליטה היום שופטת ביה״ד לענייני משפחה לבטל את הכרעת הדין של בית המשפט העליון ולאפשר לאורית ויואב לבצע בדיקה גנטית שתבדוק האם התינוקת סופיה היא שלהם. בהכרעתה מתייחסת השופטת באריכות גם לממצאים שנחשפו בתחקיר שלנו
Asaf Liberman

הסוד של אסותא, הסוד של אורית ויואב
זה התחיל לפני 8 חודשים במפגש סוער על ספסל ציבורי. ''אני אולי האמא של תינוקת המריבה''- היא אמרה בלחש, והסתכלה לכל הצדדים לראות שאף אחד לא מאזין. אח''כ סיפרה שחוץ מבן זוגה (ועכשיו גם ממני), אף אחד בעולם לא יודע את הסוד שלה.
זה המשיך בסדרה של מפגשים קשים שמכל אחד מהם לקח לי כמה שעות להתאושש גם כשחזרתי הביתה. אורית נקרא לה כאן, היא אדם חזק, יציב, אחת שיודעת טוב מאד מה היא רוצה בחיים. אבל מהרגע שבו קיבלה את הטלפון ממנהל אסותא, זה שבשר לה שאולי טיפולי הפוריות שעברה בניסיון אחרון להיות אמא בגיל 40, יצרו תינוקת שנמצאת עכשיו אצל אמא אחרת – הכל התפרק שם מבפנים. איך אפשר שלא.
זה לקח לא מעט זמן והמון סבלנות, אבל בסוף גם יואב (בן הזוג שלה) הצטרף לפגישות שלנו. צעד אחרי צעד למדתי להכיר אותם, לקלף את כל שכבות ההגנה והציניות שכולנו עוטפים את עצמנו בהן. זוג מקסים, שבסה''כ רצה דבר כל כך טריוויאלי: להיות אמא ואבא, ומצא את עצמו בתוך מערבולת שקשה בכלל להבין את הזרמים שבתוכה.
ואז זה קרה. אי שם לפני כמעט ארבעה חודשים קיבלתי מהם ווטסאפ עם לינק לדרייב. כשפתחתי אותו והתחלתי לשמוע את הקבצים, התרגשתי מאד. היה שם הכל: מהטלפון הראשון עם הבשורה ממנהל אסותא, דרך הפגישות עם הצוות הרפואי בניסיון להבין את הקשר שלהם לסיפור, ועד המפגש הדרמטי עם אנשי וועדת הבדיקה שבישרו להם – זה אתם. אתם, למיטב הבנתנו, ההורים הגנטיים של התינוקת. עכשיו רק צריך בדיקה גנטית שתאשרר את זה.
לכאורה- חלומו של כל עיתונאי חוקר. המקור פוגש אותך כמו בסרטים בפינת רחוב חשוכה ומביא לך תיק עם כל מה שאתה צריך על אחת הפרשות הכי מדוברות שהיו כאן בשנים האחרונות. משפט שלמה גרסת 23 עם תיעוד דיגיטלי של מאחורי הקלעים. אלא שמאותו רגע התחילה רכבת הרים משוגעת: אורית ויואב אומנם רצו מאד שיהיה תחקיר, אבל סירבו בתוקף להתראיין. מה עושים? איך מספרים סיפור בלי הגיבורים הראשיים שלו? וכאילו לא מספיק- פתאום הם הבינו שגם מההקלטות אפשר אולי יהיה לזהות אותם (למרות עיוות הקול) וחזרו בהם. חשבתי שאני מת. לא רק בגלל הסרט שלי שהתנדנד, אלא בעיקר כי אחרי ששמעתי את החומרים הבנתי שזה אחד התחקירים הכי חשובים שעשיתי. הבנתי שבלי אור השמש, שום דבר כאן לא יחוטא.
זה לקח עוד הרבה נשימות וחצי תואר מעשי בפסיכולוגיה קלינית, אבל בסוף הם הסכימו. ישבתי בחושך בפינת העבודה שלי בבית והאזנתי לעשרות שעות של פגישות. צעד אחרי צעד נבנה הפאזל הזה, התגלתה התמונה המחרידה של מה שקרה שם באסותא באותו בוקר נורא שבו בוצעה החלפת העוברים. שמעתי את ההקלטות מבפנים ובכיתי יחד איתם. איך אפשר שלא.
השבועיים האחרונים היו השיא. רגע לפני שידור הסרט, כשכבר חשבנו שצלחנו את כל הלופים של הרכבת הזאת, הגיע אחד תלול במיוחד. אני עדיין לא יכול לספר עליו בצורה מפורטת, אז אגיד רק שבלא מעט רגעים הייתי בטוח שהתחקיר החשוב הזה פשוט הולך לפח. התפתחויות חיצוניות איימו על הסיפור, ובלילות של ירח מלא- דמיון הופך למציאות. שוב נדרשו תועפות של סובלנות ורגישות, לא רק מצידי כמובן אלא גם ובעיקר- מצד אורית ויואב. זה גם הרגע שבו הבנתי איזה אנשים מדהימים הם: "אבי, הם אמרו לי, "גם אם הסיפור שלנו גמור, גם אם אנחנו כבר אבודים, אנחנו מתעקשים שהתחקיר הזה ישודר. לא למעננו, למען הנשים האחרות שעוברות עכשיו טיפולים באסותא. כי אחרת יהיו עוד הרבה זוגות במצב שלנו".

"הסוד של אסותא" יעלה הערב ליוטיוב של כאן 11 ובמקביל ישודר גם בדבר הזה שנקרא טלוויזיה. באמת שלא ממליץ לצפות בה הרבה, אבל במקרה הזה די כדאי.

בהקלטה שצרפתי פה – הרגע הדרמטי והקשה שבו מודיעים אנשי וועדת הבדיקה של משרד הבריאות לאורית ויואב שהם ככל הנראה ההורים של התינוקת. גם בפעם ה-700 שאני שומע את זה אני נחנק. בתמונה- התינוקת. היא כבר בת יותר מחצי שנה. יום יבוא והיא אולי תירצה לדעת מי הם ההורים הגנטיים שלה. מגיע לה לדעת, גם מבלי לקבוע דבר לגבי השאלה באיזה משפחה היא תגדל

צילומים אחרונים לקראת שידור תחקיר חדש ומרתק ביום שלישי הקרוב. ממש עוד רגע נוכל גם לספר על מה 🤔

''נגמרו הימים האלה שבהם היינו חוטבי העצים ושואבי המים של הקיבוצניקים מניר דוד, יום יבוא וזה ישתנה''- אמר לי לפני שלוש שנים אבי אלטוויל תושב בית שאן כשעוררתי בפינת #המפצח ז''ל את סיפור נחל האסי שהפך מאז למאבק עקרוני על צדק חלוקתי בין תושבי עיירות הפיתוח לקיבוצים.
ובכן אלטוויל היקר, היום הזה הגיע. חוות הדעת שפירסמה היום עו''ד כרמית יוליס המשנה ליועמ''שית קובעת ש''גורם פרטי אינו רשאי למנוע באופן גורף כניסה למקרקעי יעוד, שכל מטרתם לאפשר לציבור הרחב ליהנות מהם, ושאינם בבעלות של מאן דהוא מלבד הציבור".
ככה פשוט, ככה חשוב. הנחל של כולם, גם אם הוא עובר בתוך הקיבוץ. בטח כשהקיבוץ מפיק מהנחל (של כולם) הרבה מאד כסף (רק עבור עצמו).
אז אומנם הכניסה לנחל דרך הקיבוץ תותר רק בשעות מסוימות ובמספרים מגוחכים (50 איש בכל רגע נתון, סגור בשבת ובחגים. נו באמת), אבל בעיני מה שהכי חשוב בהחלטה הזאת הוא הקביעה העקרונית: נגמרו הימים שבהם יש אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'.
אז אבי אלטוויל היקר, קח את הילדים ולך לנחל. דרך השער הראשי. בראש מורם. ותספר להם שמי שדאג שזה יקרה הם דווקא אנשי משרד המשפטים החבוטים, ה''אליטה שמנהלת את המדינה לטובת עצמה"
לינק לתחקיר המקורי בתגובה הראשונה כמקובל

הערב במהדורה המרכזית של כאן:
הוא ראש עיר גדולה במרכז, אחיו חבר כנסת חדש בליכוד. שנים הם צועקים משילות וביטחון, אבל תחקיר זמן אמת שישודר אחרי החגים מגלה כיצד הם משתפים פעולה דווקא עם אנשי חמולה גדולה בעיר, כזו שמעורבת בלא מעט חיסולים (וגם ללא מעט מתפקדים חדשים לליכוד)

לקראת השידור הערב של הסרט שלי ''כח עליון'' ב זמזמן אמתל כאכאן כתבתי כמה מילים על המפגשים הלא פשוטים שקיימתי בחודשים האחרונים עם החבר'ה מגדוד ''נצח יהודה'' שהורשעו בהתעללות חמורה בשני פלסטינים שסייעו לטרור:

הווייז הודיע שהגעתי ליעד. כיביתי את המנוע וצעדתי בחשש אל עבר שער הכניסה לבית. מאחוריו, בחצר קטנה ומוזנחת, הם ישבו. שלושה בחורים צעירים, כיפה שהתכווצה על הראש, מבט מבויש בעיניים. לקחתי כסא והתיישבתי מולם, שומר נגיעה (בעיקר מפחד) מפני חיות האדם.
הם הואשמו בפרשת ההתעללות החמורה ביותר בפלסטינים שהתרחשה בחטיבת ''כפיר'' מאז הוקמה. את מה שעשו באותו לילה לאב ובנו, שני סייענים לטרור שהיו כפותים ואזוקים בתוך הג'יפ שלהם, קשה בכלל לתאר במילים. מזל שיש סרטון שהם עצמם צילמו תוך כדי צהלות ובעיטות לאב אחרי שהסירו את הפלנאלית מעיניו של הבן- כדי שיצפה במחזה. כשהגיעו לבסיס היה מצבם של שני הסייענים כ''כ קשה עד שלא יכלו לחקור אותם במשך ימים ארוכים. שלושת החיילים נעצרו, נשפטו ולפני שיהפכו לאלאור אזריה על סטרואידים, הם סגרו בשקט עסקת טיעון בה הודו במעשים המחרידים.
''עם כמה סוכר אתה שותה את השחור?'' שאל שלמה, חרדי על הרצף החרד''לי שעלה לכאן לבד כדי להתגייס לגדוד ''נצח יהודה''. הוא הגיע לצבא לוח חלק, בלי דקה אזרחות או היסטוריה. כל פלסטיני מבחינתו הוא האויב, ולאויב עושים את מה שעשה משה לאיש ההוא שהכה איש עברי: פשוט מטמינים אותו בחול. בלי משפט ובלי בג''צ. על בצלם לא שמע מעולם. שלמה הוא הפלסטלינה המושלמת לביצוע משימת השליטה באוכלוסייה האזרחית: חמימה ונוחה להשפעה, כזו שלא שואלת שאלות אלא רק רוצה שילושו אותה בעוד ועוד מעצרים, צ'ק פוסטים ואם אפשר- גם חיסולים. הוא היה חייל מצטיין בגדוד החרדי שמצטיין במספר המבוקשים שהוא מצליח לעצור. חיבור מושלם.
''בלי סוכר'' עניתי, תוהה ביני לביני האם הם כבר זיהו אצלי סימנים מקדימים לשמאלנות ואולי מוטב לגלות מעט זהירות עם המשקה. ואז, בניגוד מוחלט לאווירת החשדנות ההדדית, הם התחילו לדבר ולא הפסיקו במשך כמעט שלוש שעות. הם סיפרו בכנות מרשימה על הסיטואציה הבלתי אפשרית שבה העמיד אותם הצבא במשך שנתיים ברציפות של שירות בגזרה הכי מורכבת בשטחים. על הטרמפיאדה בצומת גבעת אסף שבין רמאללה לבית אל, זו שעומדים בה זה לצד זה פלסטינים ויהודים, חפים מפשע לצד מפגעים פוטנציאלים (משני הצדדים), זו שבה נרצחו שניים מחבריהם לגדוד. הם דמעו כשסיפרו כיצד סחבו את הארונות בלוויה ורגע אחרי עמדו שוב עם נשקים שלופים באותה טרמפיאדה כשכתמי הדם עדיין לא יבשו. הם כעסו כשסיפרו איך לא קיבלו רגע לעכל את המוות שחוו, איך השתמש הצבא במוטיבציית היתר שלהם- עד שהכניס לתוך הג'יפ בלילה ההוא דווקא את מי שסייעו לרצוח את חבריהם.
ככל שהתקדם הערב התמלאה המאפרה ואיתה גם התמונה: האנשים שיושבים מולי אינם חיות אדם. הסתכלתי לרוע בלבן של העיניים וגילתי שכל מה שחשבתי כשהגעתי לשם שגוי מהיסוד. הם לא קמים בבוקר כדי לדפוק מכות לערבים ושמאלנים, הם בסה''כ פלסטלינה נוחה וצינית במיוחד של הצבא למילוי המשימות באיו''ש. אח''כ יגיד הרמטכ''ל בקריצה שזו לא דרכו של הצבא המוסרי ביותר, אבל במקביל ימשיך לשלוח אותם ואת חבריהם לאותה טרמפיאדה בגבעת אסף, כי הם טובים לכיבוש