Braha Haya Aouate

אתן יודעות לשמור סוד?

אני גדלתי בסביבה של סודות.
"אל תשתפי את הבן זוג איך שאת מרגישה כי את תיפגעי והוא גם ככה לא יבין אותך"
"אין הברכה שורה אלא על הדבר הסמוי מן העין"
"עדיף שחברות ידעו כמה שפחות, יבגדו בך"

מעולם לא באמת הקשבתי לכל ההנחיות האלה, באופי שלי אני כן מדברת ומשתפת אבל עם עבודת מודעות אני שמה לב כמה עוד סודות הסתרתי במשך השנים-

וכמה שלשפוך עליהם אור- מרפא אותי.
לאט ובטוח.

בבית הספר החרדי, החבאתי את המוצא האלג'יראי שלי כי רוב חברותיי היו אשכנזיות ולהיות ספרדיה זה פחות נחשב בחברה החרדית.
הסתרתי רגשות ותחושות מבני זוג כדי לא להראות חולשה ולהימנע מעימותים.
נמנעתי מלדבר על כסף והמצב הכלכלי בבית.

מרוב הסתרות מול אחרים, אנחנו מגיעות למצב שבו אנחנו מסתירות סודות מעצמינו.

כשאנחנו חיות בסוד,
אנחנו חיות בבושה.

כשאנחנו חיות בבושה,
אנחנו חיות באשמה.

ואני לא אשמה.
זאת אני.
עם כל מה שזה מביא איתו.
זאת אני.

היום יותר מתמיד אני מוצאת נחמה אדירה ב:

~לשתף חברה ברגשות עמוקים טובים כקשים.
~בכתיבה אינטואיטיבית ביומן- לכתוב מה שעובר בראש מבלי לעצור גם אם יצאו דברים מגעילים ונוראיים.
~בריקוד אינטואיטיבי- אם את לא רוצה לדבר על זה - תרקדי את זה.
~בשירה- לפעמים יובל דיין או נרקיס אומרות את מה שאני לא מצליחה להגיד, אז אני שרה איתן.

בזמן שמשהו בי- מת,
משהו בי נולד מחדש.

צולמתי אתמול, וזה כתבתי לפני שבוע וחשבתי לפרסם למי שמתחברת 🤓

ככל שהשנים עוברות והגוף מתחיל להכיר את התנוחות ויותר ויותר אני מצליחה להפנים את התרגול.
אני מגלה כמה היוגה מחזקת את הילדה הפנימית שבי.
מעבר לזה שיש המון תנוחות שמחקות בול את איך שתינוק מתנהג,
אם זה הפי בייבי,
כלב מביט למעלה ולמטה,
ועוד המון,
זה הכל תינוקות עושות,
בתמימות וחקירה.

יש חפיפה גם במצב הנפשי הילדי שהיוגה מביאה אותנו אליו.

התבוננתם פעם בתינוקת?
יצורים מלאי חיות, אהבה, צחוק, שחרור, תום
חסרי עכבות, לא מתנצלות על הבכי המתוק
הכל חדש ומסקרן.

היצור הזה מלא.
לא חסר לו כלום.
גם כשהיא מייללת לאכול- היא שלמה עם עצמה.
והיא חווה את הרגש עד הסוף.

האסנה (תרגול היוגה הפיזי) מזכיר לי שוב ושוב,
לא לחשוש לחוות דברים במלואם,
להסתכל על דברים בתמימות,
לתרגל חיות- דרך תנועה ותזונה שתומכות בגוף שלי
להוסיף צחוק וקלילות

זה עדין לנהוג באחריות ובחכמה
סך הכל
אני ילדה גדולה

גם לך זה החודש הזה מאוד קשה?

חמלה,
לגוף.
לעצמך.
כמה השיעור הזה חוזר אלי.
זה גם מה שהעברתי בשיעורי יוגה השבוע.

החודש הזה הוא הכי קשה שזכור לי
פיזית נפשית ואנרגטית.

למרות שלפני 8 שנים, קיבלתי את הגט שלי- את האות לשחרור אבל זה כבר לפוסט אחר.
״

בזמן שהגופנפש שלנו עוברת ככ הרבה קשיים
אם זה פחדים.
אם זה פחדים שמופיעים כמו חרדה.
אם זה פחדים שמתבטאים בהדחקה ובריחה.
הנפש מקרינה ומזכירה לנו בבירור את החמלה האינסופית שיש מתחת לכל זה.

הגוף שלי זה הבית שלי.
הבית שלי זה הגוף שלי.

איזה משפט חזק.
היום יותר מתמיד אני מבינה אותו.

ניצול, השתעבדות, הדחקה של כאבים ופצעים- אלו הסימפטומים של התרחקות.
או רצון להתקרבות.

חמלה מרגישה יותר כמו הפנמה, רחם, חזרה הביתה, סבלנות, התקרבות, הקשבה, כמו סיפור אהבה.

הרגשתם.ן את התדר המתיש הזה החודש?
האם אתם מרגישים שאתם.ן מחוברים לגוף שלכםן?
התחברתם.ן למשפט?

חודשי אלול זה חודש מעאפן. אני לא אוהבת אותו.
הוא תמיד שרט אותי בתור חרדית מתבגרת.

זה היה החודש שהיו מעבירים המון שיעורי תורה ו"חיזוק",
שנים על גבי שנים שאנשים שונים מספרים לי ש:

החצאית ג'ינס שלי מחטיאה גברים,
אותם גברים מוציאים זרע לבטלה ונשמות מתות בגללי.
עם ישראל סובל מייסורים גדולים בגלל הסרטים שאני רואה.
השסע ישלח אותי לגיהנום.
שירים בלועזית מטנפים לי את המוח וגורמים לי לחטוא.

היה רב אחד שלא אשכח אותו בחיים והוא תיאר ממש בתיאורים מחרידים את האש השורפת שנחווה בגיהנום.

היום אני לא מאמינה בדת,
אבל את יכולה להוציא את הילדה מבני ברק אבל לא את הבני ברקיות מהילדה.
התקופות האלו עדין חיות בתוכי,
היום אני לא צריכה לבקש סליחה למישהו חיצוני לי אבל אני כן רוצה לבקש מעצמי סליחה.
לאדם שאמור להיות הכי קרוב אלי ועדין לפעמים מרגיש כמו זר.

סליחה שלא האמנתי לך גוף יקרה, גם כשהראית לי סימני חולשה.
סליחה שהכרחתי אותך לעשות דברים מתוך בריחה והדחקה של הכאב.
סליחה שבחרתי לנטוש אותך שוב ושוב בשביל להיות טובה לאחרים במקום אלייך.
סליחה שלא הייתי סבלנית כלפייך ודחקתי בך לעשות דברים לא בזמן שלך.
סליחה שגרמתי לך להגיד כן כשרצית להגיד לא.
סליחה שקיללתי אותך, סליחה שבזתי לך, סליחה שזילזלתי.
סליחה שאהבתי אחרים ושכחתי אותך.
סליחה שהרעבתי אותך נפשית ופיזית.
סליחה שעצרתי אותך מלחלום, מלבעוט, מלחשוק ורציתי לכלוא אותך.

אני אוהבת אותך ואני מבקשת סליחה.
אני לא רוצה לחזור בתשובה, אני פשוט רוצה לחזור הביתה.

תמונה צולמה ע״י חברתי המהממת

לפי המודל של קובלר ישנם חמישה שלבי התמודדות עם אובדן
שלב ההכחשה- מאופיין ברגש של שוק והלם.
שלב ההתמקחות- שבו אנחנו חושבות מחשבות לא רציונאליות של אילו ו-אם...
שלב הדיכאון.
שלב האבל האחרון- שלב ההשלמה וההתארגנות מחדש.

אחרי הגירושים שלי קראתי הרבה פסיכולוגיה,
פרויד, שפינוזה, ניטשה, יום אחד נתקלתי ברשימה הזאת,
רציתי להבין איך המוח שלי עובד ויתמודד עם הטראומה שאני עוברת.
מתוך הדיכאון העמוק רציתי להתעלות ולהגיע לשלב של להתחיל חיים חדשים.
היום בהתמודדות עם האובדן של אבא שלי,
יש לי תובנות אחרות על הרשימה הזאת:

אני מתמודדת עם החיים שלי כפי שאני יכולה ומסוגלת.
אני עושה את ההכי טוב שלי.
אני הולכת לפי הקצב שלי.
כל עוד אני נתמכת במערכת תמיכה מכילה ואוהבת כל ידי טיפולים, חברות משפחה,בעצם- אנשים שבאמת איכפת להם ממני.

אנחנו לא רובוטים, כל אחת מאיתנו מתמודדת עם אובדן בצורה שונה,
ההתמודדות גם תלויה ברמת הקרבה בין הצדדים,
רמת המסוגלות של אדם לתת למצב הנפשי הנתון לחיות בו,
התמודדות עם אובדן יכול לקחת שנים על גבי שנים- אפילו כל החיים.

אם את מתמודדת היום עם אובדן מבן זוג, מסבתא, ממערכת יחסים של חברות, אובדן של פרנסה או אובדן של מי שהיית:

קחי לך את הזמן,
להיות
עם מה שחי בתוכך עכשיו

הכיני לך תה,
לעכל,
את הרגשות והתחושות

שתפי חברות,
להקל,
על עצמך מהכאב הגדול.

את לא לבד.

מאחורי ההעדשה חברה שלי המוכשרת Yarden Dafni

מליבי בוקע זמר רך כמים
מסתחרר ועף לו קל כנפיים
נשר בשמיים

שר ליבי בשחוק שר ליבי בדמע
מטהר נפשי בצליל וצבע
שירתה של אמא טבע

שירו נא אחיי שירו נא ביחד
עת האביב הגיעה חלף הפחד
שירו נא ביחד

שר ליבי....

זה מעניין שדווקא המפגש עם המוות מחזירה אלינו חלק מהאנושיות שבנו.

כמה ימים אחרי הבשורה שאבא שלי הלך מן העולם,
כשאני שוכבת במיטה ובוכה פתאום עולות לי תחושות ומחשבות חדשות.
חוויתי כאב אמיתי על לכתו של אדם שאני לא מכירה מגיל 5.

חוויתי תחושות של רחמים ועצבות על הרגעים האחרונים שלו.
ורגעים קצרים של חמלה
הוא היה אדם עם פצעים
הוא פעל כפי שהיה מסוגל
הוא לא ידע טוב יותר
הוא נתן לי את מה שיכל

בזמן אמת התפלאתי מעצמי איך כל אלו המיסו לרגע קצר את כל הכעס, התסכול והאכזבה שהרגשתי כלפיו כל השנים.

זה מה שהכאב עושה,
שובר משהו,
יוצר סדק בזרימת החיים להזכיר לנו שאנחנו לא אלמותיים.

הכל רגעי,
הכל רגיש ומשתנה,

בדיוק בתקופה שאני מחזקת אצלי את היצרים הנשיים האינסטקיביים שנפגעו עם הזמן,
תקופה שבה אני מחדדת לעצמי את הניבים,
אני יוצרת משמעות לאובדן של אבא-

להישאר קרוב קרוב ללב.

להשאיר מקום גדול לרגישות שבי.

אל תשכחי שהגוף והנפש שלך זמניים בעולם הזה וכך גם של כולםן.

אהבה עכשיו.

#יוגהזהלארקתנוחות

חיי נוודות מהם?

הרבה משנות חיי הרגשתי כמו נווד.
תמיד עם תיק שיכול לתמוך במסע של כמה ימים מחוץ לבית.
מפריז לרמת גן,
מבני ברק לירושלים,
מניו יורק להודו,
מהבילוי הזה לעבודה הזאת.
מסגנון כזה לאחר,
מערכות יחסים אינטימיות שמחזיקות מקסימום שנה וחצי.(דווקא במערכות יחסים בעבודה- זה לטווח ארוך)
חיפוש פרוע, רעב לא מוסבר למשהו אחר ממה שקיים.

המערכות יחסים היו בבחינה יומיומית,
תמיד מוכנה להיפרד.

הדירות היו מקום לישון,
הרי אלו רק קירות.

והראש היה יותר בפנטזיות מאשר בלב.

עם תרגול היוגה והמדיטציה, למדתי על קרקע.
למדתי איך למקם את הרגל שלי בצורה ככ יציבה שלא אאבד שיווי משקל בפשימוטנאסנה. ואם אני רוצה אני יכולה לגעת בקרקע.
למדתי שהקרקע היציבה מתחת לרגליי תאפשר לי להרפות את הכתפיים שלי וגם את המצח.
למדתי שלשבת בשקט בצורה אקטיבית- מלמדת אותי להביט במה שיש עכשיו בפנים, להחזיר את הפוקוס פנימה מבלי לברוח.

עם הפנמת התרגול, החיבור לאדמה עליה אני חיה התחזק
המלחמה האחרונה בארץ נגעה בי יותר מכל מבצע אחר והרגשתי כאב פיזי ונפשי עמוק.
יש לי יותר רצון להעמיק ולחזק אינטימיות במערכות יחסים גם ברגעים קשים, בעימותים ואי נעימויות גם כשהעיניים עייפות והרגליים רוצות לרוץ ולברוח.
יש יותר איתותים מהגוף לקרקע, מה שמאפשר לי תזונה מאוזנת ומזינה, שינה עמוקה ומיטיבה, אורח חיים שאומר לי להישאר ולהתבונן.

להיות נווד זה אחלה, אבל צריך קרקע פנימית יציבה כדי לעוף.

את יכולה להתחיל לתרגל לבד,
תתחילי מ- 5 דק, על המזרן או הכרית שלך,
ותראי את השינוי שיתחולל בך.

חיזרי הביתה.

תמונה ע״י

בילדות ובהתבגרות שלי הייתי מסתגרת בימים קשים.
הייתי סוגרת את הנוקיה בגודל כף היד שלי,
נכנסת לחדר ומתפרקת.
בוחרת שלא לשתף אף אחד.
אולי אלאה את הסביבה שלי.

לשתף כאב זה לא הכי נעים,
עדיף כשמצחיק.

בימים האחרונים אני כותבת הרבה דברים שאני רוצה לשתף,
כאן או שם,
לא.נשים שבחרו להיות חלק מהמסע שלי.

אתמול בין ערות להירדמות הייתה לי מחשבה של בדק בית,
למה אני רוצה לשתף א.נשים בפרטים כ"כ אישיים.
בסיפורים כ"כ כואבים.

אולי אשמור לעצמי את הכאב,
אולי עדיף לחשוב שיווקי ולפרסם כאן תנוחות יפות בתמונות יפות,
בעדיפות לסיפורים שנגמרים טוב.

האם אני בורחת מן הכאב,
בבקשה ללייקים ולאהבה חיצונית.

אני יודעת דבר אחד,
אני רוצה לשתף, לדבר, להציף. בלי פחד.
למקום של ריפוי.

מישהו מתוק אמר לי שיש לזה מקום.
לכאב לבריחה וליצירה שבין לבין.

מגיל קטן הסביבה אמרה לי שאני מידי רגישה.
לוקחת מידי ללב, מידי אמוציונאלית, אימפולסיבית ברגשות.
היום אני לומדת לקבל את זה בי,
כי אני רואה את זה אחרת.

אני מבינה שאני לא רגישה מידי,
אלא פשוט רגישה.

זה אומר שדברים נוגעים בי,
זה אומר שדברים לא סתם חולפים לידי,
זה אומר שאני יוצרת חיבור ל, לבן למצב נוכחי, לאדם שמולי, לאסון עולמי.
זה אומר שאני יודעת להתחבר ולחיות רגש בתוכי גם קשה וגם שמח.
כשאני צוחקת אני נקרעת מצחוק ויכולה להפוך לליצן קטן,
וכשאני בוכה כל הגוף נקרע.

אם גם לך אמרו שאת מידי רגישה, דעי לך:
את יכולה להיות גאה, כי זו ברכה.
זה אומר שאת חיה.
זה אומר שמה שחי בתוכך, בועט.

זה אומר שגדלנו לחברה פטריאכלית שבזה לרגשות נועזים, במיוחד רגשות קשים.
זה אומר שהיום יותר מתמיד אנשים מעדיפים לרוץ ולהישאר אדישים מאשר לחיות את הרגע עם כל מה שהוא מביא איתו.

הברז של הרגשות הוא אותו הברז.
הטוב והרע יוצאים מאותו מקום.

אם אעניק מקום עבורי לכאוב,
אעניק עבורי גם מקום לשמוח, בצורה עמוקה ומלאה.

חיים מוות חיים

ביום ראשון בשעה 20:00 חיכיתי לשירי ברחבה של הבימה כדי שנלך לראות הצגה.
קיבלתי שיחה מחבר של אבא שלי שהודיע לי שהוא מת.

הקרקע נשמטה מתחתי.
תוך כדי שהדמעות שטפו את עיני, לרגע חשבתי על אדם נעים שהכרתי כי רציתי לדעת שלמרות הכאב הגדול ארגיש גם בסדר.
ורגע אחר כך, תוך כדי ששירי ואני בוכות מייללות ומתחבקות אני שואלת אותה
אבל למה אני בוכה?

אבא שלי ואני לא ממש הכרנו.
היינו ביחד עד גיל 5 ולאחר מכן העניינים בבית הידרדרו והקשר נותק.
היו כמה נסיונות להיות באיזשהי תקשורת,
נסעתי לפריז פעמיים כדי להיפגש איתו,
ניסינו בסקייפ,
ניסינו במיילים,
ושום אופציה לא יכלה להתעלות על מטען רגשי לא פשוט ומרחק פיזי של 20 ומשהו שנים.

אני לא מכירה את האיש הזה אבל האיש הזה חי בתוכי.
אני זוכרת שהוא לימד אותי לרכב על האופניים,
יש לי קלטת ששמרתי שבה אנחנו שרים שיר על לשון הרע.
אני גם זוכרת פרצי זעם, ציניות וניכור.

אז למה אני בוכה? השאלה חוזרת על עצמה שוב ושוב
זה מעניין איך אנחנו מתמודדים עם כאב ואובדן,
כל אחת בצורה שלה,
ולמה אנחנו מנסים לנרמל דרך התמודדות?
אחד הדברים הכי מבלבלים היא השאלה אז איך אני אמורה להגיב עכשיו?
שאלה שעוברת דרך השכל ולא דרך מה שחי בתוכי עכשיו,
דרך הרגש והלב.

מעניין שאנחנו חוות משהו ומנסות למצוא לו סיבה הגיונית.
כי אם אמצא סיבה הגיונית אוכל לשלוט בכאב.
מעניין הרצון הזה לשליטה על מה שחי ומת בתוכי,
מעניין הרצון הזה לסגור את הדלת לכאב,
מעניין ההוויה הזאת של הלב להישרט ולהמשיך לפעום.

אז אני בוכה,
פורסת מזרן ומתרגלת חיבור ללב דרך הגוף,
בודקת איפה אני יכולה לאפשר לעצמי עוד להתמסר למה שחי בתוכי,
פוגשת חברה,
בוכה.

כשסיימתי את הקורס למורים ליוגה ידעתי שזאת התשוקה שלי.
שם הלב שלי נמצא, להדריך א.נשים לאורח חיים בריא יותר, להדריך שיעורים של תנועה מחזקת ומשחררת , להדריך את עצמי לנתינה ותמיכה לעצמי והסביבה שלי.

השיעור הקבוע הראשון היה עם החברות והחברים שלי.
הקמתי קבוצה ״יוגה עם חברימות״.

וואי עברנו מלא גלגולים,
בהתחלה היינו על הגג של מורדי
ואז במרפסת של מנצ׳
ואז היינו בסלון של יואל
ולפעמים בגינה שליד הסלון של יואל

כיום אנחנו מתרגלים בדק של ההילטון בימי חמישי בשעה שבע מול שקיעות מטריפות 🤩

זה השיעור שאני הכי מחכה לו כל השבוע.
להעביר שיעור לא.נשים ככ יקרים לליבי, לראות אותם מתחזקים עם הזמן, מתיידדות עם התנוחות, יושבות לתה או לגלידה גולדה על נושאים שפחות מדוברים ביומיום,

הלב והגוף נפתחים- ביחד.

אם בא לכן.ם להצטרף לקבוצת א.נשים שבאים לנוע ביחד
להתחזק
לקבל תובנות ולתת עצות

להרים ולתמוך אחת בשניה,

סך הכל רוצים ורוצות להיות ביחד בכל הקיום זה.
וכל אחד בצבע שלו.

התרגול הוא ויניאסה יוגה דינאמית באורך של שעה,
אנחנן עובדים על כוח רך, על גמישות נועזת ומודעות בניחוח אהבה עצמית רדיקלית.
כל יום חמישי בשעה 19:00 על הדק של ההילטון.

יש ים, יש שקיעה, יש אותנו
בואו 🌹

#יוגה #תנועה

המדריך לתנוחה
היא מסע

הדרגתית
מתאימה לגוף שלך
לקצב שלך

והדרך
היא מלאת
חקירה
ניסיון
ואהבה
🌞

מה יש לי פה?
מה אני עושה את זה?
ואיך?

ואינשאללה
להנות מהדרך

🌞

In the pic: Fresh haircut.
T-shirt .

P•L•A•Y

#יוגה #תנועה

על הפרעות אכילה ותזונה מאוזנת

בגיל 23 הייתה לי הפרעת אכילה.
אחרי הגירושין שלי ותוך כדי היפרדות מהעולם החרדי נכנסתי לדיכאון.
התחלתי לעשן סיגריות בצורה אובססיבית- מה שגרם לדיכוי התאבון וכשכן הייתי רעבה- הייתי מקפידה להכניס לפה רק חצי מהכמות שהייתי רגילה לאכול.
נכנסתי לגוגל והסתכלתי טוב טוב על הצורה של הקיבה ואמרתי אוקיי, נכניס לך חצי כמות.
כל זה בנוסף לאימונים אינסטיביים בחדר כושר.
מאוד מהר הגעתי לתת תזונה.
45 קילו- הראה לי המשקל וזה לא סיפק אותי והמספר המשיך לרדת.
זה היה בתקופת החורף והאנשים במשרד התחילו לשאול שאלות ויום אחד חברה שלי ואני עשינו כפיפות בטן עם מאמן, היא הסתכלה על הצלעות שלי שמאוד בלטו בזמנו ואמרה שאני נראית כמו ניצולת שואה.

תהליך ההבראה הפיזי לא לקח הרבה זמן,
אחרי כמה פגישות עם תזונאית בנוסף לפסיכולוגית הקבועה הבנתי שלהיות אנורקסית עולה הרבה כסף וזה עושה כאבי ראש.
כמובן שהתופעות לוואי היו קשות מנשוא, חוסר אנרגיה, דיכאון, הגוף חלש, השיער נושר, זיכרון מטושטש ועוד.

אני חושבת שמה שעזר לי בתקופה הזאת הייתה העלאת המודעות.
תשומת לב.

למה אני מפסיקה לאכול עכשיו? למה דילגתי על אחת מהארוחות? מה המניע שלי? בריאותי? או שאני מענישה את עצמי? איזה שיח אני מנהלת מול הארוחה הזאת? או מול הנשנוש הזה?
מהי המערכת יחסים ביני לבין הגוף שלי?

היום אחרי שנים, במיוחד אחרי שנכנסתי לעולם המודעות, יוגה מדיטציה, אורח חיים בריא,
אני יכולה לומר שהמערכת יחסים שלי עם אוכל מאוד טובה ובריאה.
אנחנו אוהבות אחת את השניה מאוד 🙂

כשאני בתשומת לב- אני יודעת מה כדאי לאכול ומתי.
כשאני בתשומת לב אני יודעת מתי שבעתי.
כשאני בתשומת לב אני יודעת מתי אני לא רעבה אבל מאפשרת לעצמי אכילה רגשית וזה בסדר.
כשאני בתשומת לב אני יודעת לאפשר לעצמי נשנושים סתם לכיף.
כשאני בתשומת לב אני יודעת שהגוף שלי לא יכול לתפקד על בטן ריקה כמו שרכב לא יכול בלי דלק/חשמל.
כשאני בתשומת לב אני יודעת שלא מגיע לי עונש בגלל שאכלתי אתמול יותר מידי.

אפילו לקחתי קורס עם נטורופתאתית שלימדה אותי המון על תזונה ועל הגוף שלי.

#פעילותגופנית #מודעות #יוגה #תזונהנכונה #תזונהבריאה #תזונה #אהבהעצמית

דת לא חייבת להיות רוחנית.
יש אנשים שהם דתיים בטבעונות-
שלומר בשר או להביא בשר לבית שלהם זה שומו שמיים.
יש אנשים שהם דתיים ביוגה- שדברים שהם מחוץ לתורה הזאת הם לא רוחניים או מבוטלים.
יש אנשים שהגוף שלהם היא הדת שלהם
שאין יום שבו הם לא מתעסקים בגוף ומפתחים אובססיה אליו.
וככה גם יש דתיים בתזונה, בסקס, בקניות, בבילויים, באלכוהול, בסמים, יש גם דתיים באנטי דת.
ואני בינהם 🤷🏻‍♀️

אני רוצה לחיות החיים ולראות אותם בשלל הצבעים.
אני מבינה שאין אמת מוחלטת בעולם.
אני לא מחזיקה באמת הזאת,
ואף אחד לא מחזיק בה.
אני לא יודעת אם אני עושה נכון או לא.

אני כן יודעת שאני רוצה ללכת אחרי הלב שלי,
אחרי הרצון שלי.
אני טיפוס סקרן תודה לאלה,
אני מתעניינת וחוקרת המון נושאים,
ואני יוצרת לעצמי את המסלול בתוך כל זה

אני רוצה לחיות חיי איזון.

זה מביא אותי לדרך של חופש,
של יצירה בכל רגע נתון.
של להפסיק להיות רובוט אלא ממש להיות מחוברת לעצמי במודעות
מה נכון לרגע הזה?

אז הפזקתי להיות דתיית טבעונות ואני אוכלת מוצרים מן החי אם זה למען הבריאות שלי.
אני מאזינה לניקי מינאז וגם ליצירות של באך.
אני מאוד אוהבת תזונה נקייה וירוקה וגם מאוד אוהבת לחסל חבילת רבע לשבע לבד.
אני מתרגלת יוגה ומדיטציה כמעט כל יום ולפעמים לא יוצא או שלא בא לי.

אני בוטחת בעצמי להגיע לאיזון
כי יש לי את הכלים פרוסים לפני,
אני בוחרת.

בתמונה- אני, ילדה אישה, חוקרת.

יצאתי בשאלה פעמיים בחיי.
פעם ראשונה יצאתי בשאלה מהעולם החרדי.
פעם שנייה יצאתי בשאלה מעולם הרוח.

הפעם הראשונה הייתה בגיל 23, אחרי חתונה מפוארת ושמחה- באתי לנישואין נאיבית, אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה הכל חדש.
חשבתי שנוכל להצליח בזוגיות למרות הקשיים שהתגלו ואחרי שמונה חודשי נישואין של שקרים והסתרות- החלטתי לבקש גט. אחרי כמה חודשים של סטרס קיבלתי את החופש שלי בחזרה. קצת הקלה והרבה הרבה כאב.
הלב שלי נשבר לרסיסים ברמה העמוקה ביותר שהכרתי עד אז.
שקעתי בדיכאון עמוק שהסתבר כמבורך כי תוך כדי הגיעו שאלות קיומיות.
מי אני ומה אני עושה פה? במה אני מאמינה? ובמי? ולמה הכל פה נראה פתור ויש תשובות להכל? ולמה יש פער בין מה שמלמדים אותי לבין מה שקורה לי עכשיו בלב? ולמה רק ההוא צודק? מה איתי?
הקושי הגדול (עד היום) בהיפרדות למוכר והידוע, המשפחה והחברות, הקהילה הכל כך עוצמתית הזאת- ועדין הלכתי אחרי הלב- אחרי האמת שלי ויצאתי מהציבור החרדי.

אמשיך לשאול.

היציאה בשאלה השנייה שלי- קרתה לא מזמן והיא קרתה מעולם הרוח.
עולם הרוח תמיד משך אותי. גדלתי בתור חרדית ותרצו או לא - בדת יש הרבה רוחניות למרות שהרבה דתיים איבדו את המסר בדרך.
כשידעתי שהיוגה היא חלק מהיעוד שלי בחיי, הלכתי ללמוד אצל מורה מדהימה שעזרה לי לשתול זרעים בעולם הרוח.
במהלך הקורס ואחריו המשכתי להעמיק בעולם הרוחני על כל צדדיו, מצאתי הרבה יופי וקסם, פגשתי אנשים שמדברים את השפה שלי והרגשתי בהיי.
אממה היו הרבה יותר מידי דיבורים על האגו, על תודעה גבוהה ותדרים- והרבה פחות מידי דיבורים על מה שבין לבין- אכזבה, כעס, קנאה והתחלתי לשאול ולא לקבל תשובות ברורות.
אפילו הגוף שלי הגיב לפער הזה בזה שהראה לי סימני חולשה וחוסר מגנטיות למציאות (ראו פוסט הליקובקטר פילורי)
הרבה זמן ניסיתי לדבר בשפה גבוהה של תודעה גבוהה, להתנהג ברוגע ובנעימות, "להעלות את התדר" ולא לפעול מתודעה ״נמוכה״ ועוד סיסמאות כאלה שהן מקסימות אבל הן לא כל התמונה המלאה. שמתי לב שנכנסתי שוב לדת נוספת עם הבדל של כמה נצנצים על הפנים.
יצאתי שוב בשאלה.
גיליתי דרך חברה ומטפלת את העולם המחבר בין עולם הרוח לבין המציאות שאני חיה בה-

דרך הרגשות- דרך הלב- שמחבר בין הכל ואני עדין לומדת להיות יותר קרובה לעצמי במקום לחיות בהאשמה שאני לא מספיק רוחניקית.

חזרתי לשאול שאלות על מצבים מסוימים, ועל אנשים מסוימים והכל נמצא בשאלה.

אמשיך לשאול.

תמונה ע״י חברתי המהממת Yarden Dafni

אחרי הרבה שנים של טיפול אני מתחילה לראות קצת אור,
אני רואה שככל שאני נפתחת ומדברת את האמת שלי היקום תומך בי ומוביל אותי למסע הנכון לי שהוא רק שלי.

כי אין כמו לשפוך קצת אור על לב חשוך,
כל כך הרבה זמן ניסיתי להעמיד פנים שהכל טוב,
שהילדות שלי עברה חלקה ללא טראומות מיוחדות,
שקיבלתי את מה שהייתי צריכה ואין לי על מה להתלונן
שאני תמיד תמיד חייכנית טובה ואוהבת.
כל כך הרבה זמן חשבתי שהיציאה בשאלה שלי היא דבר ממש פשוט ונורמלי ושאין טעם להתעכב על השינוי המשמעותי שעשיתי.
ותודה ליקום על עבודת מודעות. זו הבחירה שלי בחיים האלה.
בחרתי חיי משמעות עם מהות של ריפוי.
יכול להיות שאני אשנה את דעתי כי לחיות מתוך מודעות זה הדבר הכי כואב וקשה שאדם יכול לעשות לעצמו אבל לפחות אני מרגישה שאני מתקרבת לאמת שלי.
כמה שקרים האכלתי את עצמי ואת הסביבה שלי.
לא ממקום רע אלא ממקום הישרדותי.
אם אהיה טובה- אשרוד כאן.
אבל תלות, כעס, פחד, בושה, אשמה- אני נושאת אותם בתוכי שנים, מאחורי החיוך התמים הזה.
הילדה בתוכי נפגעה והחליקה הלאה, לדבר הבא.

היום אני בעבודה על לשים אור ודגש על מי שאני באמת. עם הרגישות שלי, האינטואיציה, ביישנות וחוסר ביטחון.
יש לי הרבה צדדים פחות נעימים אבל יש בי גם עולם שלם של טוב.
אהבה תמימות ורגישות אין סוף.

אני יודעת שאני נוגעת בקצה הקרחון,
כי רק עכשיו אני שומעת את הגלגל הקפוא מתחיל להסתובב לכיוון יותר ברור ואמיתי.

לכל מי שנמצא/ת במסע הזה-
אני כל כך מקווה שאת סבלנית כלפייך וכלפי התהליך הזה,

שאת מלאת חמלה ואמפטיה עלייך ועל מה שעברת.

אני מקווה בשבילך שתמצאי את הסבלנות האינסופית הזאת בתוכך כמו שיש לך כלפי תינוקת קטנה שהרגע קמה משינה עמוקה.

אני מקווה שאת יודעת שאת גיבורה שבחרת לחיות חיי ערות.
אני זוכרת מה זה לחיות חיים בחוסר מודעות זה נורא נורא כיף אבל זה לא מרגש כמו לראות את האמת בעיניים.

#מודעות #ריפוי #יוגה

בואו תכירו אותי קצת יותר

חלק א;
אני ברכה חיה,
אני בת 31.
נולדתי וגדלתי בפריז.
כן אני דוברת צרפתית חלק.
(מה? להגיד מילה בצרפתית? בונז׳ור)
גדלתי בבית חרדי.
אני אלג׳יראית (ההורים שלי נולדו באלג׳יר)
בגיל 7 עליתי לארץ עם אמא שלי.
לכיתה ג׳ נכנסתי בבכי ויצאתי עם חיוך ומלא חברות.
ההורים שלי גרושים.
אני לא בקשר עם אבא שלי.
בגיל 22 התחתנתי ובגיל 23 התגרשתי.
יש לי תואר במשפטים ואני לא עושה איתו כלום.
בגיל 23 וקצת יצאתי בשאלה.
עד היום אני בשאלה.
הבנתי שאין תשובה.
כשהתחלתי ללמד יוגה הבנתי שזה חלק מהייעוד שלי.
אני ממש אוהבת יוגה וללמד יוגה.

חלק ב׳ יבוא מתישהו
שבת של שלום 🛎

בשפתינו היפה-
לתזכורת, אם המחשבות שלך משחקות היום משחקים:

את חשובה.
את אהובה.

והנוכחות שלך ביקום הזה
עושה שינוי גדול,
גם אם את רואה את זה וגם אם את לא.
🧡

היי, מלא זמן לא שיתפתי כאן והתגעגעתי.
עוד מישהי מרגישה שכל התקופה האחרונה- העולם קרס בתוך עצמו?
מהקורונה למלחמה
מהמלחמה להתקררות
מהתקררות לעקירת שן בינה
ועוד...
אלוהימה, כמה?
מה שנקרא צרות באות בצרורות והרגשתי הרבה מהזמן שאין לי מרווח נשימה.
אין לי במה להיאחז כדי להאמין בטוב.
יש לי רק לקרוס, רק לשחרר, רק להתמסר.
לכאב.
לבלבול.

וזה מה שקרה בסוף, בסוף קרסתי לתוך עצמי מרוב כאב.
כבר לא הייתה לי ברירה.
וקרה שם משהו מעניין, הגעתי לקרקעית.
נגעתי בקרקעית שלי אני חושבת
(אני כל שנה אומרת אתזה חחח, אני תמיד חושבת שהגעתי הכי נמוך עד לפעם הבאה)
אבל הפעם זה היה שונה,
הייתה לי תמיכה כנה של עצמי מול עצמי
הפעם כן לקחתי איתי נשימות, יוגה, מדיטציה, כתיבה אינטואיטיבית, טיפולים, ריקודים, שירים, ספרות טובה.
קיבלתי וביקשתי כל עזרה שיכלתי לקבל מחברות, חברים, אמא ומשפחה.
וליעלי Yaeli Slevin ונועה נועה גברא אחיות שלי שהיו שם בשבילי, פיזית נפשית ואנרגטית, איתי בלב.

ובעיקר-
הפעם היה לי אותי.
יש אותי.
קרסתי יד ביד עם עצמי ועם כל הפחדים, הלחץ, ההלקאה העצמית-
ליוותי את עצמי
ואני לא לבד.
אני לא לבד.

סגירת מעגל קטן בתוך אינסוף מעגלים ♾
מאחלת לכל העולם הזה לראות את התחתית וגם לראות את הגאולה השלמה.
אוהבת,
ברכה.

תמונה צולמה ע״י אחותי האהובה והמוכשרת והתומכת
Yarden Dafni
🧚🏼‍♀️




#סבלנות

אם תיכנסו לשיעור יוגה בטוח שתתרגלו את תנוחת הכלב מביט למטה.

בשלב של מתחילים התנוחה יכולה להיות מאתגרת, בהמשך הדרך היא נהפכת לתנוחה קלה שאפשר לשהות בה בצ׳יל (ראיתם פעם כלב מתמתח ככה? זה הכי חמוד בעולם)

כיום זו התנוחה שבה אני חוזרת לנשימה/לפוקוס ואני מרגישה בה מקורקעת ויציבה.

כמה דגשים לתנוחה הזאת:
ידיים ברוחב כתפיים
ידיים כל הזמן דוחפות
מבט בין הירכיים או הרגליים
(אני שמה לב בתמונה שמבט לטבור לא עושה הכי טוב לגב).
רוטציה של כתפיים החוצה- הרחק מהאוזניים.
ישבנים גבוהים.
יריכיים פנימיות רוצות להתקרב.
כפות רגליים ברוחב אגן.
סבבה אם העקבים לא מגיעים לרצפה😉

זו תנוחה שמחזקת את כל השרירים, מחזקת את העצמות, מאריכה את חוליות הגב ומגמישה את הגוף.

דבר אחרון- הלב נמצא מעל הראש מה שעוזר לזרימת דם מואצת מה שמרגיע וממריץ את הגוף.

יש תנוחה שהייתן רוצות להעמיק בה?
כיתבו לי ואשמח לשתף 🌷

נמסטוסיק!

״ברכה תמיד כזאת רגועה״ ״את כזאת נעימה ואופטימית״
אלו תגובות שאני מקבלת מאנשים.

לא אני לא תמיד נעימה ואופטימית.
יש לי קריזות ומצבי רוח בועטים וגם דיכאוניים.
אני לפעמים חושבת שלילי ומדברת שלילי אלי ולסביבה שלי.
לפעמים אין לי סבלנות ואני יכולה להתנהג דוחה.
לפעמים אני מתנתקת מהאנשים הקרובים אלי כי אין לי כוח אליהם וגם לא לעצמי.

לפעמים אני כועסת.

כעס הוא רגש שאני מרבה להדחיק או שקשה לי לבטא אותו כי אני מפחדת שתצא ממני מפלצת 😈

יש בי המון כעס על העולם, על המלחמה הזאת לעזאזל, החוסר צדק, צביעות, מחלות, על האלימות כלפי ילדים כחינוך, אלימות נגד חפים מפשע, אלימות כלפי חיות, על אבא שלי ועל עצמי, הרשימה עוד ארוכה.

דרך עבודת מודעות של יוגה מדיטציה וטיפולים התחלתי להבין:
מה כל זה אומר בסופו של דבר?
שכואב לי.
שאני מתוסכלת שאני לא יכולה לעשות דבר או לא עושה דבר.

בסרטון הזה אסביר בקצרה מה הכעס בא ללמד אותנו?
איך הוא דווקא יכול להניע לפעולה?
למה כל כך קשה לנו להביע אותו?
בואו להתידד עם הרגש שכל כך קשה להתפייס איתו.

גרו ביזו
B.

מה הכעס בא לומר לנו? ואיך להתמודד איתו? היי חברות וחברים,סרטון חדש והפעם על תחושת הכעס.תחושה שממש לא כיף לנו לחוות. ועדין יש הרבה שאלות, מה הכעס בא ללמד אותנו? איך אנחנו יכולות לשנות דפוס ולהפוך את...

איך להיכנע מול החוסר ודאות?

למוח שלנו קשה עם חוסר ודאות.
אנחנן רוצות שליטה, תשובה, בהירות.
אממה החיים מלאי הפתעות- בסרטון הזה אני מדברת על איך להשתחרר מהרצון לשליטה, אני גם נותנת שני טיפים שעזרו לי ועדין עוזרים בתהליך שאני עוברת.

בגיל 23 הגעתי לרבנות כדי להתגרש. מאותה התקופה צצו החרדות- המון שאלות בלי תשובות. איפה אגור? במה אעבוד? איך אמצא זוגיות חדשה? איך אתמודד עם כל זה? ואז הגיעה היוגה ושמה לי אור איפה שהיה צפוף וחשוך.

מזמינה אתכן לצפות עד הסוף ולשאול אותי שאלות/להתייעץ.

הרבה אהבה ושחרור אחיזה,
גם אם זה לרגע אחד.
♾

תמונה ע״י חברה יקרה ומוכשרת Yarden Dafni
#יוגה #מודעות #הפןהרגשישלהיוגה #להיות

כשסיימתי את התואר שלי במשפטים ידעתי שלא אעסוק בתחום שמייצג שחור או לבן, טוב או רע.

אני שמה לב לדפוס אצלי שחוזר על עצמו בתקופה האחרונה, וזה התיוג של טוב ורע או התיוג של זה טוב וזה פחות טוב.

אולי זו התחרותית שבי שרוצה את האושר הכי גדול את חווית החיים הכי קדושה.
מה שאני מזכירה לעצמי שוב ושוב,
אין טוב ואין רע בעולם האובייקטיבי.
אין דבר כזה קדוש וטהור בעולם האובייקטיבי.
והכל נשאר פרשנות שלי.

כשאני רואה אדם ששונה ממני במהות,
עם רצונות ושאיפות שונות-
אני מזכירה לעצמי שכנראה שזו הדרך שגורמת לו לאושר וזו הדרך הנכונה לו.

כשאני רואה אדם ומשהו בי מתכווץ,
אני מזכירה לעצמי שזה שאינטואטיבית אני לא נמשכת אליו- זה לא אומר שאין בו צדדים נפלאים והוא בטח מסב אושר רב לחברים הקרובים שלו ולמשפחתו.
כל אדם הוא יצור רב מימדי- עם כל כך הרבה צדדים וצבעים.

גם במצבים פוליטיים או באסונות או מזכירה לעצמי שזו הדרך של העולם וכנראה שזה מה שנכון לעולם.

קל לי לשפוט אחרים ומצבים.
קל לי לומר שהדרך שלי הכי טובה והכי נכונה
ואז אני מזכירה לעצמי,
לי, לי היא הכי טובה ונכונה.

ואני בעצמי בבדיקה מתמדת,
לעשות שינויים ודיוקים עוד ועוד,
באורח חיים, בחברים ובאנרגיה שאני מכניסה לחיי.

ומה שנשאר לי לעשות זה להתהלך בעולם ולהאזין לליבי שמספר לי הכל אם רק
אקשיב,
אסמוך,
אשאר פתוחה
וגמישה.

הדרך שלי אל החופש- היא גם לשחרר אחרים ואת העולם מהרצון לשטלתנות שלי.

#יוגהכדרךחיים #איזון