היוזמה לביטחון וזכויות האדם

איפה הגנדי הפלסטיני? - כנראה בכלא!

במקום לחזק פלסטינים הנאבקים באופן בלתי-אלים דיכאנו אותם, וכך חיזקנו את סינוואר ודומיו - מגלה מחקרינו.

נייר מדיניות חדש שמפרסמת היוזמה לביטחון וזכויות האדם סוקר כיצד דיכאה ישראל בשיטתיות כמעט כל מופע של מאבק פלסטיני בלתי אלים, כיצד זה סייע לגורמים האלימים, וכיצד ניתן להפוך את המגמה.

כתב: החוקר דני ברודסקי, שגם מעביר פה מסר אישי:
במהלך עבודתי עם קהילות פלסטיניות בגדה המערבית נתקלתי שוב ושוב באותו סיפור: פעילים וקהילות עם גאווה עמוקה במסורת של מאבק בלתי-אלים, שכיום זנחו אותו כתוצאה מעייפות מהדיכוי של הפגנותיהם, מרדיפת מוסדותיהם וההתעלמות מקולם. ניהול הסכסוך באמצעות מאבק בלתי-אלים מהווה מינימום סיכון מבחינת מחיר בחיי אדם, ולכן הגיע הזמן שנכיל ונעודד אותו.

הנייר המלא בתגובה הראשונה ובבלוג הילב"ז

היוזמה לביטחון וזכויות האדם

לסיכולים ממוקדים וכלים לוחמתיים לבדם אין יעילות מוכחת, גם מו"מ הוא כלי מוגבל; דרוש ארגז כלים מגוון ללוחמה בטרור - אנליזה חדשה של היוזמה לביטחון וזכויות האדם שכתב החוקר דני ברודסקי:

הסקירה מלמדת: לכלים לוחמתיים - כמו ניסיון החיסול של מוחמד דף - יש לעיתים אפקט שלילי בטווח הארוך גם כשהם יעילים בטווח הקצר, בפרט כשהם לא מלווים גם בכלים מסוג שונה; מנגד גם מו"מ מדיני ללא תנאי בסיס מתאימים לא תמיד מספיק ואף עשוי להזיק. מנגד, שילוב של כלים ביטחוניים מגישות שונות נדיר בישראל, אך יכול לשפר את מצב הביטחון וזכויות האדם.
ניתוח נפרד ומיוחד מתייחס לסיכולים ממוקדים. הניתוח מגלה כי במחקרים אמפיריים - כמותניים ואיכותניים - על התחום לרוב לא נמצא שיש לסיכולים יעילות מובהקת בטווח הארוך, וייתכן אף שיש להם אפקט שלילי לאורך זמן של רדיקליזציה ומוטיבציה מוגברת המאפילה על הפגיעה בארגון הנובעת מחיסול דמויות עם ניסיון ויכולות גבוהות. מטא-אנליזה של מחקרים בתחום שערך מכון ראנד (RAND corporation) מצאה כי במקרים בהם הידע הטכנולוגי והטקטי מרוכז בידיהם של מעטים מאוד בארגון, סיכולים נרחבים יכולים לפגוע קשות ביכולותיו, בוודאי שבטווח הקצר, אך זה נכון פחות כשהידע מבוזר יותר. עם זאת, הסיכולים מעניקים יוקרה למחוסל ולארגון אליו השתייך, מעוררים רדיקליזציה ומוטיבציה לאלימות, מסכלים גם הבנות על הפסקת אש או רגיעה, דוחפים עוד פלגים ואוכלוסיות לפיגועים, ולא פעם מצמיחים מנהיגים נחושים וקיצוניים יותר (למשל בתנזים ובחזית העממית לשחרור פלסטין). גם מחקר כמותני של Lehrke & Schomake מ-2016 מוצא מגמות סותרות ביחס לסיכולים, יעילות בטווח הקצר (למעט ביחס למתקפות כטב"מים שלחלוטין מניבות אפקט שלילי של הגברת הטרור) לצד תהליכי הקצנה שמגמדים את האפקט החיובי. בשיח הציבורי סביב ניסיון החיסול של מוחמד דף חסר לחלוטין את ההיבט הזה.

ברודסקי חוקר מאבקים לא אלימים ותהליכי הקצנה, דובר ערבית, היה במשך שנים פעיל זכויות אדם שהתערה בחברה הפלסטינית בגדה. האנליזה התפרסמה בעברית ובאנגלית. ערך את האנליזה וייעץ בהכנתה, ד"ר יריב מוהר, חוקר טרור ואלימות פוליטית.

קישור בתגובה הראשונה.

קרדיט תמונה: MinoZig Wikipedia

סגן ראש המל״ל לשעבר: ההתנחלויות תורמות להמשך ההקצנה הפלסטינית ביהודה ושומרון בצל המלחמה בעזה, מדינת ישראל הכריזה באחרונה על כ-23,700 דונם כאדמות מדינה ביהודה ושומרון. "שנת 2024 היא שנת שיא בהיקף ההכרזות על אדמות מדינה," כותבים באתר שלום עכשיו, שגם די...

אסטרטגיה הומניטרית במלחמת ישראל-חמאס - Mitvim המסמך דן בחשיבות ובמשמעות גיבוש מדיניות אסטרטגית לתכנון המענה ההומניטרי בעזה, כחלק מייצוב בטחונה של מדינת ישראל. בטחון זה נשען בין השאר על קידום פתרון מדיני, לגיטימ....

הנוצרים בלבנון הדליפו את מפת תוואי המנהרות של חיזבאללה, מדווח ב"ישראל היום".

לאור העובדה שרבים בלבנון מזדהים עם הפלסטינים וסבלם, ניתן רק לדמיין מה היה קורה במציאות בה ישראל הגיעה להסדרים שמאפשרים לפלסטינים חיים בכבוד, חירות ותוך מימוש זכויות האדם שלהם. פוטנציאל גיוס בעלי הברית מול חיזבאללה ואיראן, במישור של מודיעין וסיוע אחר, היה קופץ פלאים ומשנה את התמונה מול הארגון הנפשע והמסוכן הזה.

לבנון נמצאת בנקודת חולשה, ואזרחיה מתנגדים למלחמה. על ישראל לנצל זאת הארץ

ספרד היא אולי אלופת העולם במאבק בטרור ואלימות פוליטית

ספרד, המדינה הדי מנומנמת והלא הכי בולטת בדרום אירופה, היא בעלת הישגים מרשימים ביותר בתחומי המאבק בטרור ובאלימות פוליטית. היא מדינה בטוחה מאוד - מהבטוחות באירופה - אבל חוותה אתגרים ביטחוניים לא פשוטים לאורך עשרות השנים האחרונות - ממלחמת אזרחים מחרידה במאה הקודמת שיכולה הייתה לשלוח זרועות להווה ועד התקוממות של מחוז אתני חצי-אוטונומי ממש לא מזמן.

בדרך, חוותה ספרד את משבר הג'יהדיזם האסלאמי שפקד כמעט את כל אירופה באופן ייחודי - ספרד לא טורגטה רק בשל היותה מדינה נוצרית וגם לא רק בשל השתתפותה בקואליציה צבאית בעיראק (ממנה פרשה), אלא גם משום שהיא נחשבת לשטח מוסלמי כבוש, חלק מהאימפרייה המוסלמית של אל-אנדלוס שהצלבנים (הנוצרים) כבשו, וחובה להשיב, כפי שעולה ממחוייבות של כוחות ג'יהדיסטים במאגרב. מהבחינה הזו כל ספרד הייתה חלק מאל-אנדלוס ההיסטורית ולכן כולה מטרה מוצדקת לג'יהדיזם, מבחינת אותם כוחות רדיקליים. קצת כמו שכל ישראל נחשבת לשטח כבוש בנראטיב הפלסטיני הרווח. זוהי פרספקטיבה שאמורה לכאורה לעודד הרבה יותר ג'יהדיזם דווקא נגד ספרד ביחס למדינות אירופאיות אחרות, אך ההפך הוא הנכון: למרות פיגוע מחריד אחד במדריד ועוד כמה פיגועים בברצלונה ועוד כמה מקומות, שיעור הטרור הג'יהדיסטי בספרד דווקא נמוך יותר ביחס למדינות רבות במערב אירופה ובטח ובטח שביחס לישראל.

צריך לדייק פה משהו: יש הרבה מוסלמים אדוקים בספרד שמאמינים שיום יבוא וספרד תשוב לחיק הממלכה המוסלמית הגדולה כפי שלשיטתם צריך להיות, אך הם לא מטיפים להשגת היעד הזה באלימות ובפועל משתלבים בחברה כאזרחים שומרי חוק. נראטיב של מחלוקת על הבעלות על הארץ לא מחייב אלימות - לקח חשוב גם לישראל.

ספרד גם הצליחה להפוך את המחתרת הבאסקית לתנועה פוליטית לא-אלימה; היא הצליחה להכיל את המרד הקטאלוני במידה כזו שנרשמו אפס הרוגים במהומות שאחרי ההכרזה על אי-תקפות משאל העם ליציאת קטאלוניה לעצמאות; היא הצליחה למתן את המתח עם מרוקו, ואת המתח הבין-דתי הפנימי, ביחס לשתי המובלעות הספרדיות השוכנות בתוך מרוקו עצמה, מלילה (מלייה) וסאוטה (שכמעט מחצית מאוכלוסייתן היא מרוקאית-מוסלמית ולא תמיד רואה בעין יפה את הריבונות הספרדית בשטח, והאוכלוסייה הספרדית-נוצרית שם חוששת מאיבוד קרוב של הרוב הדמוגרפי והפיכתה לקבוצת מיעוט) - למעשה, דרך המובלעות הללו ספרד היא המדינה האירופאית היחידה שלה גבול יבשתי עם מדינה ערבית-מוסלמית; ספרד גם הצליחה למנוע מתחים בין זרמים דתיים-קתוליים אדוקים ביותר לזרמים אולטרה-ליברליים במדינה (זה לא יוצא דופן לראות בכפרים נידחים בדרום העני והשמרני - אנדלוסייה - אייקונות ענקיות של ישוע לצד דגלי גאווה, ובמעיינות ובנחלים רוחצים היפים ערומים לצד משפחות נוצריות שמרניות, והכל בהרמוניה מרשימה); לבסוף, למרות העבר הפאשיסטי, הצליחה ספרד להחזיק קבוצות ימין קיצוני בעמדה פחות מזיקה מאשר במקומות אחרים באירופה.

מה הפטנט של ספרד? קשה להאמין שגופי הביטחון, המודיעין והסיכול של המדינה מרשימים במיוחד, עד שהם לבדם מצליחים להתגבר על כל כך הרבה אתגרים. מן הסתם יש לספרד ניסיון בסיכול טרור בשל ההיסטוריה שלה, אבל ללא מעט מדינות יש ניסיון רב הרבה יותר בתחום, ובהן ישראל. נדמה שהתמהיל שעובד בספרד יפה הוא כזה: מסורת של הכלה פוליטית של מיעוטים, כולל באמצעות מודל סמי-פדרטיבי, כך שלכל קבוצה יש ערוצי השפעה לא אלימים על מציאות חייה; אוטונומיה רבה לקהילות וקבוצות מיעוט כולל ברמה הסימבולית; הפרדת דת ומדינה ברמה החוקית כמו גם הפרדת דת מהסולידריות התרבותית הרחבה ברמה העממית; סובלנות, הכלה ופתיחות גם ברמה התרבותית-עממית ולא רק כחלק מהסדרים חוקיים ומוסדיים - כלומר מדובר באתוס רווח; שוויון ומדיניות סוציאלית מרחיבה שמותירה פחות אנשים מאחור; חינוך לסולידריות חברתית מעבר לקהילה הדתית-אתנית; וזאת לצד אכיפה יעילה וקשוחה יחסית של החוק באופן נקודתי ובמקרה הצורך. כך, בעוד שעוד מדינות אירופאיות מפעילות מודל פדרטיבי, הכלה פוליטית וסובלנות ברמת החקיקה, רבות מהן גם מתאפיינות בתרבות עממית של סגירות והדרה חברתית, רחוק מהחום והפתיחות של הספרדים. החווייה של מהגרים ובני מהגרים שונה בתכלית לאור האתוס השונה הזה. בספרד יש משהו ייחודי שפשוט נוח לדה-רדיקליזציה.

אני מקווה שהמדינה הגדולה בחצי האי האיברי תבין זאת, תתגאה בכך, ותדע לייצא את הידע הזה לעולם כגאווה לאומית. לישראל, בפרט, יש הרבה מה ללמוד מהמודל הספרדי למאבק בטרור ובאלימות הפוליטית.

יריב מוהר, ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם

בסופו של יום הביטחון שלנו לא ימדד בכמה מחבלים חיסלנו (שניתן להחליפם) אלא באיזו מידה הצלחנו לתקוע טריז בין האוכלוסייה העזתית לחמאס ודומיו.

היוזמה לביטחון וזכויות האדם

ממשל צבאי ישראלי בעזה - צלילה להשלכות אפשריות

ממשל צבאי ישראלי בעזה מחייב כמובן הסטת סדר כוחות אדיר לשליטה בשטח ולטיהורו ממחבלי החמאס, על חשבון מוכנות בצפון לפלישה אפשרית של כוח רדואן. שר הביטחון גלנט כבר הביע חשש שאין לצה"ל כרגע מספיק חיילים לביצוע המשימה וגיוס עוד מילואים ייפגע קשות בכלכלה ויכול גם להוביל למרמור חברתי ולתת-התפקדות - תופעה שכבר החלה. הסד"כ הדרוש לניהול שוטף של הרצועה עשוי גם לפגוע באימונים ובמוכנות למלחמה כוללת. מהלך כזה ללא ספק יקשה על פעולה צבאית משמעותית כנגד חיזבאללה בצפון - ושם נמצא האוייב היותר מסוכן: עיקר מול תפל.

ממשל צבאי בעזה גם אומר מוות של חיילים רבים לאורך זמן, שכן ייקח שנים להוריד את מצבת האמל"ח שבידיי חמאס לרמה של מה שקיים בגדה: ברצועה יש שפע של מנהרות התקפיות שטרם גילינו, טילי נ"ט (כולל קורנטים מתקדמים), פצצות מרגמה, אמצעים לראיית לילה, מטענים, וחשוב מכל - מחרטות סודיות לייצור עוד רקטות באמצעות ברזל ממוחזר ודשן חקלאי שמוסב לחומר נפץ (גם אל לא באיכות גבוהה).

ממשל צבאי קבוע ברצועה ללא אופק מדיני צפוי להאיץ ולהרחיב תהליכים של בידוד ישראל בעולם וסנקציות עליה. גם במקרה של עליית טראמפ לשלטון בארה"ב, עדיין ייתכן מאוד לראות סנקציות מסויימות מצד האיחוד האירופאי, בריטניה ועוד. כמובן, הימור על עליית טראמפ הוא עדיין הימור. מעבר לסנקציות רשמיות התדמית השלילית הרווחת יכולה לפגוע בהשקעות ובשיתופי פעולה מדעיים ואקדמיים החיוניים למו"פ. זאת עוד פגיעה בכלכלה.

ממשל צבאי בגדה גם יבודד את ישראל במרחב המזרח התיכוני - ירחיק את סעודיה משלום עימנו, ירחיק גם את שאר המדינות הערביות שחתמו איתנו על הסכם שלום, ויאיץ וייחזק את תהליכי ההקצנה המסוכנים בטורקיה, בעלת הצבא האדיר.

ממשל צבאי ישראלי יטיל על ישראל את האחריות לכל הצרכים האזרחיים ברצועת עזה - מים, חשמל, מזון וכו'. זה יהיה עול אדיר לכלכלה. הזנחה של היבטים אלו תביא את ישראל להאג שוב ותקדם עוד סנקציות בינלאומיות. הפגיעה בכלכלה צפויה להיות מורגשת גם במשקי הבית, באופן כואב.

ממשל צבאי ישראלי יכול ליצור משוואה מתארכת מול החיזבאללה של טפטוף רקטי לחודשים ארוכים, אם לא יותר מזה, על אזורי הגבול, כשישראל מתקשה לצאת למבצע קרקעי בשל הסד"כ המושקע ברצועה ובשל בידודה הבינלאומי.
ככל שנראה, חלילה, שטף של הרוגים ישראלים כל חודש בקרב הכוחות השולטים ברצועה, הרי שעם הזמן יהיו מי שיישאלו את עצמם: מדוע לא הלכנו על החלופה שהציעו ראשי מערכת הביטחון ושר הביטחון, של שלטון פלסטיני לא עויין? כשהשבר הציבורי הזה יגדל ייתכן לראות גלי סרבנות בחלקים מסויימים של החברה ישראל.

ממשל צבאי עשוי להאיץ, להחריף ולהרחיב את התופעה של הוצאת צווי מעצר בינלאומיים כנגד בכירים בצה"ל ובממשלה.

באקלים ציבורי ואידיאולוגי שונה בתכלית בחברה הישראלית ובצה"ל, ממשל צבאי יכול היה להיות שלב זמני שבונה מחדש את רצועת עזה, מיטיב עם כלל האוכלוסייה העזתית ופוגע בממוקד במחבלים וגורמים אלימים ומסיתים, וכך מקדם דה-רדיקליזציה ואת תנאי ההיתכנות להסדר פיוס הוגן ויציב. באקלים הנוכחי מדובר בפנטזיה - הזמני יכול להפוך לקבוע, התירוץ הביטחוני תירוץ לדיכוי ואולי גם התנחלויות, ובמקום להתמקד במחבלים ייתכן לראות שימוש פרוע ובלתי-מובחן בכוח ותודעה של נקמה מוכללת וענישה קולקטיבית. במקום דה-רדיקליזציה - עוד הקצנה.

החלופה של ממשל רש"פ משודרגת בגיבוי קואליציה של צבאות ערביים פרו-מערביים ואולי עוד צבאות מערביים היא חלופה עם לא מעט חסרונות איומים, והיא עדיין הרע במיעוטו. היא לא פתח לעוד מתקפה בסגנון ה-07 באוקטובר; אבל התאבדות על שליטה בעזה יוצרת פתח לאסון בצפון. צריך להיערך לקרב הבא ולא לקרב הקודם.

היוזמה לביטחון וזכויות האדם

על הונאת הכניסה לרפיח

הטענה שכניסת צה"ל לרפיח תחסל את גדודי החמאס הנותרים ברצועה היא אחת הטענות התמוהות באזורנו. יש פה בלבול בשפה - כשצה"ל פירק את המסגרות הגדודיות בשאר שטחי הרצועה הוא לא באמת חיסל את כלל הלוחמים בגדודים הללו ואפילו לא את כל המפקדים שלהם; הוא פשוט שיבש את היכולת של הגדודים לפעול כגדודים: פיצל כוחות, חיסל חלק מהמפקדים, שבר את שרשת הפיקוד והפך את הגדודים לאסופה של חוליות גרילה קטנות, שברגע שצה"ל נסוג יכולות להתאגד מחדש ולשקם את היכולות הגדודיות. כלומר, נכון יותר לקרוא לזה - פירוק זמני של גדודי החמאס.

בהינתן שצה"ל יילחם היטב ברפיח ולאחר מכן ייסוג, הרי שלא חיסלנו את הגדודים הנותרים של חמאס אלא פגענו בהם ופירקנו באופן זמני את היכולת שלהם להילחם במסגרת גדודית. ברגע שצה"ל ייסוג - כפי שמתוכנן - הגדודים ישתקמו. ואת החטופים יותר מספק אם נצליח לשחרר בחיים בתימרון כזה.

אם כן, כדי לשמר את הפגיעה בגדודי החמאס כקבועה על צה"ל להישאר ברפיח וגם בשאר חלקי הרצועה לעתיד הנראה לעין. זה בכלל לא על הפרק, וזה אף מעבר לשאלה האם זה בכלל חכם לשלם בבידוד בינלאומי, אבדות קבועות, ריסוק הכלכלה וסד"כ פסיכי בניהול הרצועה. אז השאלה היא לא האם להכנס לרפיח ולחסל את חמאס, אלא האם להחיל שליטה מלאה וקבועה של צה"ל על הרצועה, שתחסל את חמאס כיישות שלטונית-צבאית (אך תהפוך אותו לכוח גרילה טורדני ומקיז דם), וזאת במחיר אדיר וכשבכלל לא נראה שזה על הפרק מבחינת ממשלת נתניהו. עכשיו תעשו את הבחירה.

למה ביידן לא עשה לאיראן "דונט!", כמו בתחילת המלחמה? ייתכן שבערוצים חשאיים הוא דווקא כן העביר מסר כזה, אבל זה לא אותו דבר. מנהיג שמכריז דבר כזה בפומבי יתקשה לסגת מההבטחה ללא מחירים קשים לתדמיתו, למשל מול בעלי ברית ואויבים אחרים ברחבי העולם. זו רמת מחוייבות ורצינות הרבה יותר גבוהה. דונט בסתר הוא חצי דונט.

אז למה הדונט החד והפומבי לא חזר על עצמו? אפשר רק להניח שהדימוי של ישראל לנוכח חוסר ההתייחסות הראוי לחיי עזתים ולמאמצים ההומניטריים הוא כזה שקשה להכריז שוב דונט לאורו. בהקשר כזה ארה"ב צריכה להפגין מחוייבות יותר מסוייגת ופושרת להגנת ישראל. בקיצור: נתניהו עשה לביידן דונט דונט.

שוב הפרת זכויות הפלסטינים פגעה בביטחון ישראל.

להרחיק את העזתים מתמיכה בחמאס ודומיו - זה הניצחון האולטימטיבי; אולי הניצחון האפשרי היחיד

טרנספר או שליטה ישראלית קבועה ברצועת עזה הם גם לא מוסריים וגם לא מעשיים ויביאו נזק אדיר לישראל - למעשה אף אחת משתי האפשרויות הללו כלל לא על השולחן. ולכן עולה השאלה: מה בכלל יכול להיות ניצחון פה?

גם אם חמאס יחוסל לגמרי בכלים צבאיים, ברגע שיש אהדה לרעיונותיו הוא יחזור וישתקם. הניצחון האמיתי היחיד שאיננו רגעי - המטרה האסטרטגית החשובה ביותר - צריכה להיות להרחיק את אוכלוסיית עזה מתמיכה בחמאס ודומיו.

לאור המטרה הזו היה צריך לנהל את המלחמה ואת המאבקים הלא-לוחמתיים האחרים בחמאס ודומיו. מתוך המטרה הזו היה צריך לגזור את כל שאר המטרות הטקטיות ודרכי המאבק בארגון הנפשע הזה.

פחד לבדו לא יכול להרחיק אדם מלתמוך ברעיון. הוא יכול להיות מרכיב אחד, אבל לא העיקרי או היחיד. רק התחושה שחמאס ודרכו פוגעים בקולקטיב הפלסטיני, ושדרך חלופית אחרת מיטיבה עימו, יכולה לייצר מומנטום כזה. לאור התנודתיות העצומה בדעת הקהל הפלסטינית - כפי שמשתקף מסקרי עמדות לאורך השנים - די ברור שכשיש לעזתים תחושה שמחד ישראל חזקה ויציבה, ומאידך היא מוכנה לאפשר להם אופק לעתיד שאיננו דיכוי, שיעבוד ומצור, אז יש מוכנות ותמיכה בדרך לא-אלימה לפתרון הסכסוך. זה אומר שכשאופק לעתיד מתעלה על להט הנקמה, יש סיכוי.

זה אומר שהרג פלסטינים חפים מפשע, הרעבה של ילדים עזתים, הרג עובדי סוכנויות סיוע, לא רק פגומים מוסרית - הם גול עצמי ביחס למטרה האסטרטגית הכי חשובה של ישראל (או לפחות זו שאמורה להיות הכי חשובה בניהול רציונלי של המערכה). אכפתיות לילדים רעבים בעזה, לחפים מפשע שנהרגו, למשבר הומניטרי, איננה רק הבעה של מוסריות כלפי האחר, היא בהחלט יכולה גם להיות שאיפה לאסטרטגיה הכי חיונית לישראל כדי שנוכל לחיות פה לא במרחץ דמים ומפץ של טראומות.

היוזמה לביטחון וזכויות האדם

The Pro-Human Campaign Network

מה עשו הניהול האגרסיבי של המלחמה והפגיעה העצומה באוכלוסייה אזרחית עזתית לדעת הקהל ברצועה?

ב-6 באוקטובר, יממה לפני הטבח של חמאס, בחן סקר ה-Arab Barometer את עמדתם של תושבי עזה כלפי ממשל חמאס. הסקר מצא כי רוב ברור בציבור העזתי (67%) הביע אמון נמוך או חוסר אמון מוחלט בחמאס, לעומת 29% אשר הביעו בו אמון במידה גבוהה.

מקץ כמה חודשי מלחמה שהתאפיינו בפגיעה נרחבת באוכולוסייה אזרחית ומדיניות מחפירה בתחום הסיוע ההמוניטרי, דעת הקהל התהפכה: מכון PSR הפלסטיני מצא בסקר שפורסם לאחרונה כי התמיכה בהמשך שלטון חמאס ברצועה עלתה ליותר מ-50% בקרב תושבי רצועת עזה.

מדובר במהפך מוחלט.

חיסול הנהגת החמאס יהיה הישג טאקטי מזהיר אך היא תוחלף במהירה. ערעור הלגיטימציה של החמאס באוכלוסייה הפלסטינית ובפרט העזתית יכול היה להיות הישג אסטרטגי באמת, ובכך הממשלה הזו כשלה כישלון חרוץ.

קולונל (בדימוס) פרנק סובצ'ק לחם כקצין בכיר בצבא ארה"ב במלחמה בעיראק, השתתף בכתיבת התחקיר הצבאי הרשמי של המלחמה, ואין לו ספק שהטעות הדרמטית ביותר בה היתה היעדר תכנון של היום שאחרי. עכשיו הוא רואה איך ישראל מתעקשת לא ללמוד את הלקח.

🔴🔴🔴

כותב סובצ'ק: "אין לי ספק שישראל תביס את חמאס, אבל אם היא לא תזדרז ותפָתח תוכנית ליום שאחרי, היא עלולה לנצח במלחמה אבל להפסיד את השלום, בדיוק כפי שקרה לנו בעיראק. לכן אני חש מחויבות להשיא עצות כואבות, שהלוואי שארה"ב היתה מקבלת לפני הפלישה לעיראק".

המלחמה בעיראק היא מקרה מבחן למה שמתחולל כשאומה רבת עוצמה מביאה לשינוי של משטר מבלי לתכנן ומבלי להתכונן לבאות בתום המהלך הצבאי. מתכנני המדיניות האמריקאים בחרו שלא לפתח תוכנית קונקרטית ליום שאחרי המלחמה ממגוון סיבות. התוצאה, מכל מקום, היתה כאוס גמור. כמה גמור?

לדוגמה, המינהלת שהוקמה כדי לנהל את עיראק קרמה עור וגידים רק שבועות ספורים(!) לפני שהתחילה לשאת באחריות על חייהם של 25 מיליון עיראקים. ועוד לפני שהספיקה לתפקד באופן מלא, ממשל בוש כבר סגר אותה והחליפה בסוכנות אחרת שהקים (!!).

השלכות הכישלון האמריקאי ביצירת תוכנית מעשית ליום שאחרי הסכסוך המזוין, היו קשות: התקוממות ממושכת, מלחמת אזרחים אכזרית, התפתחות ארגון המדינה האסלאמית (דאעש), והרחבת השפעתה של איראן – שמאיימת כעת על ישראל יותר מאשר בעבר.

לצורך השגת התוצאות הקטסטרופליות האלה, 4,492 חיילים אמריקאים הקריבו את חייהם וארצות הברית הוציאה יותר מ-2.1 טריליון דולר, לא כולל עלויות עתידיות כמו תשלום הלוואות שנלקחו למימון המלחמה או קצבאות לחיילים משוחררים. שלא לדבר על כל העיראקים ההרוגים.

חרף ההוכחות הברורות האלה לסכנה שבניהול מלחמה על בסיס האסטרטגיה "עדיף לפעול מאשר לחשוב יותר מדי", חלק מהישראלים מציעים פשוט לעזוב את עזה לאחר השמדת חמאס. הניסיון האמריקאי מוכיח שאסטרטגיה כזאת רק תאפשר לחמאס להתפתח לכדי משהו גרוע אפילו יותר.

גם שאר הפתרונות לא רלוונטיים, לא ישימים או לא חוקיים – וסובצ'אק מפריך אותם אחד אחר השני, כשהוא דן בהרחבה גם במצב בעזה ובהשלכותיו. רק כדי לתת טעימה קטנה, סובצ'ק מסביר שישראל תצטרך ליצור כוחות צבא ומשטרה בעזה, ואף שזו "משימה רב־דורית ומאתגרת מאוד", בצה"ל אין כיום שום יחידות ייעודיות שהוכשרו לסיוע לכוחות ביטחון מקומיים. וזו רק דוגמה אחת.

לקריאת המאמר המלא: https://telem.berl.org.il/9595/

אין צורך לכבוש את רפיח כדי לפרק את חמאס

לפרק את חמאס כגוף צבאי-ממשלי זו אכן מטרה חשובה, אך כדי לממש זאת אין הכרח להיכנס לרפיח על כל הכרוך בכך. החלופה היא לערער את הלגיטימציה הציבורית של חמאס באופן כזה שהוא יתחיל להתפרק מאליו וחלופה ממשלית פלסטינית לא-אלימה תתפוס את מקומו בסיוע קואליציה בינלאומית.

זה יכול להיראות כך: בבכלל שטחי הרצועה, להוציא רפיח ורצועת ביטחון זמנית סמוך לגבולות הרצועה, מעבירה ישראל את מושכות השליטה, למשך תקופה זמנית, לקואליציה צבאית בינלאומית. קואליציה זו שולטת ביטחונית ומאפשרת לממשל פלסטיני מקומי בלתי-אלים לנהל את ענייני הרצועה האזרחיים ולהתחיל בשיקומה. השטח זוכה לסיוע הומניטרי, כלכלי ואחר באופן אינטנסיבי מהעולם. וכך מתחיל תהליך מואץ של שיקום ואף פריחה ברצועה, למעט במובלעת רפיח שעודנה תחת שליטת חמאס. האוכלוסייה האזרחית נוהרת מרפיח צפונה, כולל חלק ניכר מתושבי רפיח המקוריים כך שגדודי חמאס נותרים לאט לאט חשופים. במקביל, שלטון חמאס נחשף ביתר שאת בקלונו לאור העליבות של החיים בשטח שנותר תחת שליטתו לעומת הפריחה היחסית והשיקום בשאר חלקי הרצועה הזוכים לסיוע הרבה יותר אינטנסיבי. על מנת לשקם בקצת את הלגיטימציה הציבורית המתדלדלת שלו חמאס יידחק לייצר עסקה להשבת חטופים תמורת אסירים פלסטינים, אך גם זה ייתן לו רק חמצן זמני של לגיטימציה ציבורית, לאור העליבות המתמשכת של החיים תחת שלטונו.

עם הזמן, מצבו של הממשל החמאסי במובלעת רפיח יהיה כה רע כך שהממשל הפלסטיני החלופי יוכל להחליף אותו בגיבוי וסיוע הקואליציה הצבאית הבינלאומית, שיכולה לפרק התנגדות מזויינת של גדודי חמאס. ופה תם הסיפור של חמאס עזה כגורם צבאי-ממשלי.

היתרונות של החלופה הזו:מזווית ישראלית: הפגת המתח המסוכן מול ארה"ב ועוד מדינות במערב המתנגדות לפלישה ישראלית לרפיח; ביסוס חלופה ברת קיימא לחמאס כך שחיסולו בצורה הזו גם ימזער את הסיכוי שהארגון המתועב הזה ישתקם ויחזור לשליטה ברצועה בעתיד הנראה לעין; הימנעות משליטה ישראלית קבועה וממושכת בלב השטח העזתי מה שיוביל להתבוססות בבוץ כמו-לבנוני; וכמובן מנוף לחץ חזק להשבת החטופים.

היתרונות של החלופה הזו מזווית של זכויות האדם:הימנעות מפלישה צבאית לרפיח שעשויה ואף צפויה להביא לעוד קורבנות אזרחיים רבים; מתייתר הצורך לשליטה צבאית ישראלית ארוכת טווח בגדה שהניסיון מלמד כי עשויה להפוך לקבועה.

היוזמה לביטחון וזכויות האדם

ראיון עם ד"ר יריב מוהר, ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם, במגזין הגרמני דר שפיגל, על הפרגמנטיציה של המרחב הפלסטיני שכעת מתחילה להיות מיושמת גם ברצועת עזה. לצערינו לא נכנס לראיון חלק חשוב שמוהר אמר לכתב: לפרגמנטציה הזו יש גם הצדקות ביטחוניות ויתרונות ברמה הטקטית (במיוחד בהקשר של רצועות ביטחון - כי קו המגע בחזית, מלמד אותו חקר הביטחון, לעולם ייפרץ), אך יש להן גם חיסרון אסטרטגי - בעיקר רדיקליזציה של האוכלוסיה שפוגעת בביטחון בסופו של יום. יש אמצעים טובים יותר לספק ביטחון.

הראיון (בגרמנית) בתגובה הראשונה

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות צפון קוריאה או רוסיה. פה או הוגנות קשוחה שמשדרת עוצמה וצדק; או דיכוי רכרוכי שמשדר גם חולשה וגם עוול מקומם. הרע בכל העולמות.

ב-10 במרץ יפתח חודש הרמדאן, והימין הקיצוני בממשלה מבקש ״לנצל את ההזדמנות״ ולמנוע כניסת מתפללים להר הבית או לפחות להטיל הגבלות כניסה חמורות. אבל האם מניעת פולחן מוסלמי בהר במהלך החודש הקדוש ושיבוש את הרמדאן זה צעד שיועיל לביטחון או מהלך מייצר הסלמה שיועיל רק לבן גביר?

הנה מה שמלמדת אותנו ההיסטוריה המפוארת של החלטות המשטרה להטיל על מוסלמים מגבלות כניסה להר – רק מהעשור האחרון:

👨‍✈️ רמדאן 2021: המשטרה החליטה למנוע ממזרח ירושלמים להתאסף ברחבה שמחוץ לשער שכם. אלפי צעירים שהגיעו לבלות בערב רמדאן בשער שכם פוזרו באלימות מה שהוליד עימותים יומיומיים עם המשטרה. בהמשך המשטרה נאלצה להסיר את האיסור המיותר הזה. אבל זה היה מאוחר מדי. חיכוכים אחרים בהר הבית ובשייח ג'ראח – גם הם ביזמת המשטרה – הביאו תוך כמה שבועות לירי של רקטות קסאם מעזה אל ירושלים ולסבב הלחימה של "שומר חומות".

👨‍✈️ ב-2017: הממשלה החליטה להציב מגנומטרים בכניסות להר הבית בעקבות פיגוע של במהלכו נורו למוות שני שוטרים. תושבי מזרח ירושלים ראו בבידוק הבטחוני צעד שנועד למנוע את חופש הגישה שלהם להר והודיעו שלא יכנסו להר עד שהמגנומטרים יוסרו. המשטרה הודיעה בזחיחות שלמוסלמים לא תהיה ברירה והם יאלצו להתרגל למעבר במגנומטרים. תושבי מזרח ירושלים יצאו למאבק לא אלים המוני באזור העיר העתיקה, בסופו דבר הממשלה נאלצה להסיר את המגנומטרים. שוב הוכח שהמשטרה לא מבינה את גבולות השימוש בכוח.

👨‍✈️ ב-2018: המשטרה החליטה לסגור את אחד המבנים בהר הבית – באב א-רחמה, לאחר שמועצת הוואקף פתחה בו מסגד בהתרסה נגד איסור המשטרה להשתמש במבנה. במשטרה החליטו שמה שלא עובד בכוח יעבוד ביותר כוח. שוטרים פשטו על המבנה, הוציאו ממנו את מי ששהו בו ונעלו אותו. כמה ימים לאחר מכן פעילים מוסלמים פרצו את הנעילה ופתחו את המבנה. וחוזר חלילה. המצב איים לצאת משליטה עם עימותים מיותרים בהר. אחרי חודשים ארוכים המשטרה נאלצה לקחת צעד אחורה.

👨‍✈️ ב-2014 המשטרה החלה להטיל מגבלות גיל על כניסת מוסלמים אל ההר. ההגבלות נתפסו בקרב מוסלמים כתמיכה בתנועות המקדש שפועלות למנוע ממוסלמים להכנס להר. בעקבות ההחלטה החלו עימותים בעיר העתיקה וסביבה. המשטרה התעקשה, ואחרי כמה שבועות של עימותים החלו גם הפיגועים. רק חמישה חודשים מאוחר יותר ואחרי שהממשלה הורתה על הפסקת ההגבלות נרגעה גם האלימות ופסקו הפיגועים בירושלים.

👈 פעם אחר פעם המשטרה מתעקשת על גישה נוקשה, בשם הביטחון כמובן. ופעם אחר פעם פעולות המשטרה מייצרות עימותים שבמהירות מסלימים לאלימות. אולי הפעם, אחרי ה-7/10 הגיע הזמן לשנות קונספציה?

בלי מילים

תוכנית המובלעות של היוזמה לביטחון וזכויות האדם גרסה כבר מהשלבים הראשונים למלחמה שיש לאפשר סיוע הומניטרי לעזתים באזורי הרצועה ששוחררו מחמאס ולאפשר למשילות פלסטינית מקומית להוות אלטרנטיבה לחמאס. זהו גורם משמעותי בערעור הלגיטימציה של חמאס ויכול לאפשר את מיטוט השלטון הזה ואת מניעת חזרתו גם באמצעים לא לוחמתיים. חבל שבאיחור רב גם מקבלי ההחלטות מבינים זאת

אחת המכשלות הגדולות בפני הקמפיין היא המשוואה לפיה השבת החטופים כרוכה בהפסקת המלחמה ובעצם בוויתור על היעד של מיטוט שלטון החמאס. הציבור, למרות תמיכתו הברורה בהשבת החטופים, מתקשה לעכל נסיגה מהיעד של מיטוט החמאס.

לכן, מודל שייאפשר את המשך תהליך מיטוט שלטון החמאס גם אחרי הפסקת המלחמה יכול להיות קלף מנצח. המדובר בתהליך של מיטוט שלטון הרצח והשנאה באמצעים לא-לוחמתיים, שפותח על ידי היוזמה לביטחון וזכויות האדם - מכון חשיבה המשלב מומחי ביטחון, חוקרי טרור ואנשי זכויות אדם.

פרטים נוספים בתגובה הראשונה:

כותב ח"כ יואב סגלוביץ', לשעבר בכיר במשטרה:
בחסות רעשי המלחמה, המרחב הציבורי מוצף בנשק פרטי ומיליציות פוליטיות מנסות להחליף את המשטרה. התוצאה היא פגיעה חמורה בביטחון האישי ואובדן המשילות

תורת הכאוס | ח"כ יואב סגלוביץ תלם - במה לשיחה פוליטית אחרת, מיסודה של קרן ברל כצנלסון, מהווה במה כתובה להתחדשות רעיונית של מחנה השמאל. תלם מבקש לקיים דיון מעמיק אודות האתגרים הניצבים בפני מדינת יש....

ב-2007 התפרסם במגזין היוקרתי American Journal of Political Science מאמר על בסיס מחקר אמפירי שגורס כי במקרים רבים ארגוני טרור פועלים על סמך תוכנית, שלעיתים קרובות מצליחה: לעורר את הממשלה לפעולה אגרסיבית, כוללנית ומוגזמת נגד הטרור, כזו שתפגע באוכלוסייה המדוכאת שבשמה ארגוני הטרור פועלים ולא רק בטרוריסטים עצמם. כך, יחסה של אותה אוכלוסיה הופך לשלילי יותר כלפי הממשלה, ובהתאמה היא עוברת רדיקליזציה ותומכת בשיעור גבוה יותר בגישה מליטנטית ואלימה ובארגוני הטרור.

במסע ההפצצות הראשוני מהאוויר, שקטלה כמות חסרת תקדים של אזרחים עזתים מן השורה, צמצמה ישראל משמעותית את האשראי הבינלאומי למלחמה ארוכה שתעקור את חמאס מהשורש, ובוא נקווה שלא חצינו את הקו האדום בטרם תושלם המשימה. בנוסף, הזעם שנוצר עשוי להקשות על משילות מתונה ברצועה (ובגדה) ביום שאחרי, וכבר פגע ביחסים על מדינות ערב והאסלאם. המחקר מטה:

Bueno de Mesquita, Ethan, and Eric S. Dickson. "The propaganda of the deed: Terrorism, counterterrorism, and mobilization." American Journal of Political Science 51.2 (2007): 364-381.

הזדמנות היסטורית למהפכה ביחסינו עם האזרחים הערבים - טור דעה של ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם, ד"ר יריב מוהר ב-ynet.

מהשבר הגדול של טבח 7 באוקטובר עולה הזדמנות היסטורית נדירה לשנות את היחסים עם האזרחים הערבים בישראל. העובדה שרבים מהם היו בעצמם קורבנות של מסע הקטל והחטיפה של חמאס; העובדה שרבים מהם חשו לעזור לקורבנות היהודים; העובדה שסקר עמדות מראה הזדהות חסרת תקדים שלהם עם מדינת ישראל - כל אלו מתנקזות לאפשרות לעשות ריסטארט ליחסים, במקביל לשיפור רקורד זכויות האדם במדינה.

הטור המלא בתגובה הראשונה

דוברי חמאס טוענים כי הסיבה למתקפה הרצחנית היא סדר היום נטול הפלסטינים - במשתמע הכיוון של שלום בין ישראל לעולם הערבי ללא הפלסטינים היה כל כך מאיים, עד שחמאס היו מוכנים להמר על אובדן שלטונם ברצועה רק לערער את סדר היום הזה, ומתוך כך נעלמה גם ההרתעה.

וכך מדווחים על העניין בוויינט, כמובאה מהראיון בניו-יורק טיימז:

בריאיון ל"ניו יורק טיימס" אמר חליל אל-חיה, סגנו של סינוואר, כי במתקפה של 7 באוקטובר "הצלחנו להחזיר את הנושא הפלסטיני לשולחן, ועכשיו לאף אחד באזור אין שקט". בכיר אחר בארגון: "מקווה שמצב המלחמה עם ישראל יהפוך קבוע בכל הגבולות, ושהעולם הערבי יעמוד איתנו"

סגן מנהיג חמאס בעזה, חליל אל-חיה, אמר בריאיון ל"ניו יורק טיימס" כי הארגון יצא למתקפה ב-7 באוקטובר כי היה צורך "לשנות את כל המשוואה".[...] לדברי אל-חיה, מנהיגי חמאס חשו שהנושא הפלסטיני נדחק הצידה, ורק פעולה דרסטית יכולה להחיות אותו. "הצלחנו להחזיר את הנושא הפלסטיני לשולחן, ועכשיו לאף אחד באזור אין שקט", הוא אמר.

סגנו של יחיא סינוואר הוסיף כי "המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל ולא לשפר את המצב שם. הקרב הזה לא היה בגלל שרצינו דלק או פועלים. הקרב הזה הוא כדי להפוך לחלוטין את המצב". לדבריו, "הערנו את העולם משנתו העמוקה והראנו שהנושא הזה חייב להישאר על השולחן".

אם אנו מתעלמים מהגורמים המתונים שרוצים לפתור את המצב בו הפלסטינים נמקים תחת משטר צבאי מפלה בשיחות, דיפלומטיה ואולי גם חרמות וסנקציות, נקבל את הגורמים שנכונים להיאבק באמצעות מעשי טבח וזוועות. אין לזוועות הללו שום הצדקה מוסרית, אבל ההיאטמות לגורמים המתונים לא מצדיקה את מעשי הנבלה הללו, היא פשוט מגדילה את המוטיווציה והנכונות ללכת עד הסוף.

ניתוח שמבהיר היטב את הצורך בשמירה על זכויות העזתים גם כאינטרס ביטחוני ישראלי.

כדי לנצח צריך לפעול מהראש ולא מהבטן

חוקרת המכון, אל"ם (מיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך, כותבת:

הזוועות שביצעו מחבלי החמאס בשבת הארורה של 7 באוקטובר הותירו את כולנו המומים, כואבים וזועמים. הזעם טבעי ומובן ומוצדק. המתקפה של החמאס הוכיחה כי מדובר באויב מסוכן שלא ניתן להשלים עם המשך קיומו. לפיכך לישראל הזכות, ואף החובה, לפעול לנטרול האיום שהוא מהווה על תושבי המדינה. במקביל, נחשף ציר הרשע המחבר בין החמאס, איראן, החיזבאללה ושאר שלוחיה של איראן, כמו החות'ים בתימן, בתמיכה של שחקניות זדוניות אחרות, כמו רוסיה. הציר הזה מאיים להצטרף למערכה באופן שעלול לייצר איום קיומי על ישראל.

נוכח שני האיומים הללו ישראל נדרשת למענה המתבסס על שני מרכיבים מרכזיים: מול חמאס – חופש פעולה לנקוט בפעילות צבאית עצימה ולאורך זמן ברצועת עזה, עד להסרת האיום הצבאי הנשקף ממנו; מול שאר הזירות – מענה עוצמתי המתבסס, בין היתר, על שיתוף פעולה וגיבוי אמריקאי, וקואליציה של מדינות נוספות, מהמערב והאזור.

תנאי לקיומם של שני המרכיבים הללו הוא קיומה של לגיטימציה בינלאומית. בלעדיה יופעלו על ישראל לחצים קשים שיובילו לקיצור ולהגבלת הפעולה הצבאית ברצועת עזה; בנוסף, העדר לגיטימציה עלול לפגוע בברית עם ארצות הברית וביכולת להקים שותפות אסטרטגית אזורית ובינלאומית למערכה נגד ציר הרשע. זאת בפרט אם המדינות השונות ייאלצו להתמודד עם לחצים מבית לצמצם את התמיכה בישראל בשל האופן בו היא מוצגת בזירה הבינלאומית בתקשורת, באקדמיה ובארגונים בינלאומיים.

כדי לשמר את הלגיטימציה נדרשים כמה מהלכים עיקריים:

ראשית, מעבר לעצם הפעולה בהתאם לדין המחייב, שצה"ל מיישם, יש ללוות את המעשים גם במילים. ההנהגה המדינית והצבאית בישראל צריכה לצאת בהצהרות ברורות, כלפי פנים וכלפי חוץ, שישראל מחויבת בכיבוד הדין הבינלאומי וכי המערכה אינה מכוונת נגד האזרחים הפלסטינים אלא נגד שלטון החמאס ושאר ארגוני הטרור. בהתאם, גורמים רשמיים צריכים להימנע מהתבטאויות שמשתמע מהן שישראל מבקשת לפגוע בכלל התושבים ברצועת עזה, למחוק את הרצועה, לגרש את התושבים הללו למצרים, ואמירות אחרות מסוג זה. גם אם אמירות אלו אינן משקפות את המטרות האמיתיות, והלגיטימיות, של ישראל, שמתמקדות במיטוט שלטון החמאס או בנטרול יכולותיו הצבאיות, הן משמשות במערכה הבינלאומית נגד ישראל לערעור הלגיטימציה של הפעולה הצבאית.

שנית, יש לנקוט יד קשה נגד גורמים ישראליים פרטיים שפוגעים בפלסטינים ביהודה ושומרון או קוראים לאלימות נגדם, וכן למי שקורא לאלימות נגד אזרחי ישראל הערבים. פעולות אלו, מעבר לעומס שהן מייצרות על גורמי הביטחון, פוגעות בצורה קשה בלגיטימציה של ישראל ומשכך מעבר לפסול המהותי שיש בפעולות אלו, הן למעשה מהוות סיוע לאויב תוך כדי מלחמה. כך יש להתייחס אליהן גם על ידי גורמי האכיפה.

שלישית, יש למנוע משבר הומניטארי ברצועת עזה. עם כל ההבנה לתסכול הנובע מהכנסת סיוע הומניטארי לתושבי רצועת עזה, בעת שהחטופים הישראלים אינם מקבלים אפילו ביקור מהצלב האדום ועדכון על מצבם, לא ניתן להשתית את המדיניות על שיקול זה. דיני הלחימה מטילים על ישראל חובות מינימליות לאפשר משלוחי סיוע של מה שנדרש לצרכי הישרדות האוכלוסייה האזרחית, שחלות למרות ההפרה הבוטה של החמאס את חובותיו. אך מעבר לדרישות הדין, משבר הומניטארי חמור, שיזכה לתהודה רבה בעולם, יגמד את כל מה שהיה לפניו. העולם יתמקד במשבר זה והוא יוביל באופן בלתי נמנע ללחצים על ישראל לעצור את הפעולה הצבאית. במילים אחרות, מניעת משבר הומניטארי תוכל לתת לישראל יותר זמן להמשיך לפעול באופן אפקטיבי נגד התשתיות של החמאס.

מקבלי ההחלטות במדינה נדרשים לפעולה אחראית ושקולה. זאת, לא כדי לשאת חן בעיני העולם, אלא כי זו הדרך היחידה להבטיח את מימוש האינטרסים הביטחוניים החיוניים של המדינה.

שתי אשליות שיש לנפץ ביחס לקיצוניות, טרור ואלימות:

האחת לפיה אם לא היה דיכוי ישראלי לא היה חמאס או שנאה ללא-מוסלמים שחיים פה. ובכן, גם במדינות מוסלמיות בעיקרן צמחו ארגונים כמו דאע"ש שרצו להרוג את הכופרים, כולל מוסלמים דתיים שלא היו דתיים מספיק לטעמם. אי-אפשר לצמצם תופעות של אלימות וקיצוניות פוליטית רק לתגובה לדיכוי.

האשלייה השנייה היא שהדיכוי הישראלי לא תורם משמעותית להרחבת השורות ותידלוק המוטיבציה של חמאס ודומיו. בוודאי שהשפלה, סבל, חסימת אפיקי השפעה בלתי אלימים, חסימת חופש הביטוי, וכן הרג או פציעה של קרובים אליך תורמים לשנאה ותורמים למוטיבציה להפוך את השנאה לפעולה אלימה בפועל. אפשר לראות שדאע"ש הפך למבודד במרבית המדינות הערביות, וצמח היכן שהיה דיכוי של הסונים (עיראק שבשליטה שיעית וסוריה שבשליטה עלווית, ובסיני שם האוכלוסייה הבדואית מופלית).

גם ללא דיכוי ישראלי היו ארגונים קיצוניים ואלימים במרחב בו אנו חיים, בשל תופעות חברתיות ותרבותיות רחבות במזה"ת. אבל ללא דיכוי ישראלי של הפלסטינים היו אלו קבוצות קצה שקל לאגד בני ברית רבים נגדן ולבודד אותן.