אלוהים לובשת פראדה

כשחשבתי את מי אני רוצה ללהק לסדרה, באיזו נושאים חשוב לי להתעסק, הליהוק הראשון היה הברור ביותר, והוא היה סתיו. סתיו היא סטודנטית לחינוך ופילוסופיה בתל חי, מורה ליוגה, ואחת הנשים הכי חכמות ורהוטות שפגשתי בחיים שלי. שמעתי אותה מדברת וחושבת על יופי ועל התלות שהוא יוצר בחיים שלה, לטובה ולרעה. והייתה לי תחושה שלצלם אותה יהיה רעיון טוב.
-
לכאורה, יופי הוא דבר טוב לשאת איתך בחיים. אנחנו חיות בחברה שאובססיבית למראה חיצוני, במיוחד למראה חיצוני של נשים. רוב מוחלט של הנשים שאנחנו רואות בסרטים, בסדרות, ואפילו בפוליטיקה, הן נשים יפות. נשים מחונכות מגיל אפס לשים לב, כל הזמן, לאיך שהן נראות. ולחתור כל הזמן, אל המטרה האולטימטיבית שהיא : יופי.
אבל יופי מגיע עם מחיר. והחיפוש אחריו והעיסוק בו, עם מחיר גבוה אפילו יותר.
-
יום הצילומים של סתיו היה כנראה הפרק הכי מרגש לצלם. מצאנו את עצמינו, כל נשות ההפקה, בוכות לאורך הפרק מספר פעמים. גילינו, שהסיפור של יופי נשי, הוא הסיפור של השקר שמוכרים לנו מגיל אפס: שאם רק נתאים את עצמינו למודל היופי, נהיה מאושרות. גילינו שהסיפור של סתיו, שהוא לכאורה סיפור אישי מאוד, הוא הסיפור של כל הנשים שמגלות את עומק השקר הזה ואת המחיר שלו, מחיר יקר מאוד שהן משלמות: הזהות שלנו.
-
קישור לצפייה בתגובה הראשונה 💗

בציבור הדתי- לאומי, משתמשים הרבה במטפורת "המדרון החלקלק". המדרון החלקלק מביע עקרון רב שנים וחשיבות בפסיקת הלכה : לשים סייג לתורה. סייג זה גדר. כלומר: כדי להימנע מהתנהגויות לא מוסריות, יש להיזהר גם מהפעולות התמימות שעלולות להוביל אותנו אליהם. למשל: לא כדאי לנשנש מהפירות של השכן שנפלו לגינה שלי, כדי שאני לא אתפתה לגנוב את הפירות שעוד על העץ.
העקרון הדי יפה הזה, שאני מאמצת בשמחה בחיים שלי, הופך לכלי נגד כל אקט פרוגרסיבי ונגד כל שינוי בהלכה או בנורמות החברתיות בחברה הדתית. אסור להתיר לימודים מעורבים כדי שהתלמידים לא יקיימו קשרים מיניים לפני החתונה. אסור לפגוש חילונים בגיל יותר מדי מוקדם כדי שלא יחזרו בשאלה. אסור לדבר עם בני נוער על מיניות כדי לא לעודד התנהגות מינית פוגעת או שלא כהלכה.
אלו הן דוגמאות יחסית תמימות. הנגזרות שלהן הרבה יותר חמורות. למשל: אסור לדבר על להט"ביות כדי לא "לעודד בני נוער מבולבלים". אסור לנשים לעלות לתורה כי בסופו של דבר זה "יוביל לפריצות". הבנתן את הקטע.
מה הבעיה בזה? שכאשר כל המאמץ ההנהגתי מתרכז בלאסור כל שינוי ולהוסיף החמרות על החמרות, אנחנו מוצאים את עצמינו מחליקים במורד די מהר. מסתבר שהמדרון החלקלק היה כל הזמן הזה, איזה קטע, בכיוון השני.
כשההנהגה הדתית לאומית מפחדת ולא מעיזה, גם בקצוות הכי שמאליים שלה, להגיד אמירות פוזיטיביות על סוגיות בוערות כמו להט"ב, פמיניזם, מפגש דתי- חילוני, חינוך מיני, בריאות הנפש ופגיעות מיניות, מה שקורה הוא שהדור הבא הולך אחרי מי שדווקא כן אומר אמירות חד משמעיות וחותכות. והאנשים האלו הם ה"קיצוניים ההזויים" כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. כשרק אנשים כאלו מעיזים לדבר בשם היהדות ולהגיד אמירות חותכות שעונות לסוגיות אקטואליות, לא פלא שאלו הם הנציגים שנבחרים לכנסת.
אם הציבור הדתי לאומי רוצה להפסיק להחליק במדרון המאוד מסוכן שהוא מחליק בו בקצב מסחרר, המובילים שלו צריכים להתחיל להתנהג כמו מנהיגים במקום כמו נותני שירות. במקום לפסוק בחשאי לזוגות להט"בים ולהתיר להם לצאת מהארון אבל לא להסכים לדבר בקול על סוגיות כאלו (דבר שאני ואמתי נתקלנו בו בחיים האמיתיים שלנו מספר פעמים), להגיע למצעד הגאווה, לכתוב ספרים בנושא הזה, לעשות מאמצים לקרב תלמידים להט"בים וליצור מנהיגות להט"בית דתית.
במקום להתיר לנשים להגיד פסוקי דזמרא בתפילה (פסוקים מדרגה משנית בתפילה), להגיד כן, אנחנו פמיניסטים, ולתת לנשים מקום מלא בבתי הכנסת. במקום ליצור פורומים לטיפול קהילתי בפגיעות מיניות שמשתיקים הרבה מאוד סיפורים ונכשלים באכיפת החוק ובהענשה של פוגעים, להוקיע את הפוגעים האלו בקול ולהתחיל ללמד את הדור הבא חינוך מיני איכותי.
במקום לפחד שיזהו אתכם כקונסרביטים או רפורמים, תודו שהקהילות הרפורמיות והקונסרביטיביות הן קהילות לגיטימיות שקרובות אליכם ערכית הרבה יותר מאיתמר בן גביר. במקום להמשיך לעודד את השנאה לזרמים אחרים ביהדות, תתחילו לראות בהם את בני הברית שהם תמיד היו, וקבלו את זה שיהיו בין תלמידכם כאלו שיותר יתאים להם להצטרף אליהם.
אולי הגיע הזמן, שתתחילו לפחד באמת מהמדרון החלקלק. המדרון החלקלק המסוכן באמת. עד אז: אל תצפו שהדור הצעיר שמרגיש מחובר לערכים הומניסטים, אותם ערכים שהופיעו בתורה הרבה לפני הנאורות וההומניזם המודרני, לא ישאר במחנה שלכם.
---
מוזמנים ומוזמנות להאזין לפרק הפודקסט שלנו בנושא.

מאז שניתן שוויון זכויות לנשים, הטענה הזאת נשמעת שוב ושוב בדיונים על פמיניזם. לכאורה, סיימנו עם האפליה - נשים יכולות להחזיק ברכוש, לעבוד, להצביע, לבחור ולהיבחר, וכו וכו'.
אז אם נתנו לנו שוויון זכויות מלא, למה אנחנו עדיין מאחוריי גברים בגוון תחומים? למה עדיין יש יותר מנכ"לים ממנכ"ליות, יותר ראשי ממשלה מראשת ממשלה?
מי שנגד פמיניזם, ישתמש בזה כדי להגיד- אתן רואות? סימן שאתן באמת נחותות יותר מגברים.
מי שבעד פמיניזם, הרבה פעמים תכחיש את הפער הזה במציאות, ותטען שנשים לא מצליחות במידה שווה רק בגלל אפליה מצד בוסים, מצביעים, וכד'.

אבל שני הצדדים מפספסים משהו חשוב, והוא - ההזדמנות לשאול את השאלה הזאת בסקרנות אמיתית.

כשמתייחסים לשאלה הזאת בסקרנות, ושואלים- רגע, למה באמת נשים מצליחות פחות מגברים? מגיעים לדיון מעמיק ומרתק בתגובה של הנפש האנושית, והנשית, לדיכוי.
סימון דה בבואר התייחסה לשאלה הזו כבר בפיפטיז. והיא טענה, שהחיים תחת דיכוי ואפליה, מייצרים אצל נשים תפיסות והתנהגויות שמקשות עליהן להגשים את עצמן.

הבעיה הראשונה בלהצליח כשאת אישה, היא כזו:

אם אתה גבר, הצלחה היא דבר שמחזק את הגבריות שלך. גבר עשיר, שמצליח בקריירה שלו, בעל כח פוליטי, איש עסקים ממולח, הוגה מבריק שחידש בתחומו, מנהל מעולה שעשה אקזיט -
הוא גבר יותר גברי.

לעומת זאת, אישה מצליחה, היא פחות נשית. ככל שאת יותר עשירה, מבריקה, חדשנית, מהפכנית, בעלת כוח פוליטי או חברתי, אמיצה, נועזת, ממולחת ומוצלחת- ככה את פחות נשית.

בעוד שעבור גברים הייעוד האישי שלהם חופף את התפקיד החברתי שהחברה מקצה להם כגברים, עבור נשים, מימוש עצמי בא על חשבון הנשיות שלהן.

קל לראות את זה למשל, ביחס שלנו לפוליטיקאים. בעוד גברים אמורים להיות פוליטיקאים, ופוליטקאי סמכותי ואסרטיבי יעורר בנו אמון, פוליטיקאית אישה סמכותית ואסרטיבית תעורר בנו קודם כל דחייה וחשדנות.
כי לא משנה כמה את מוכשרת לתפקיד- כשאת פונה לפוליטיקה, את מורדת בייעוד שהחברה הקצתה לך. עשית בשביל זה משהו אסור. ומעבר על הנורמה מעורר חשדנות, לא אמון.

כך, הצלחה פוגעת בנשיות שלנו. עכשיו, נשיות היא לא דבר זול! היא חשובה! היא חלק מאיתנו!

נשים ניצבות תמיד בפני דילמה-
האם לפגוע בנשיות שלי, כדי לממש את החלומות והייעוד האישי שלי בעולם?
או לפגוע בעצמי, כדי להנות ולהתענג על הנשיות שלי?

כשהצלחה היא לא הבחירה המובנת מאליה, אלא בחירה מסוכנת שמגיעה במחיר פגיעה עצמית, הרבה פחות קל להצליח. היא לא דבר אינטואיטיבי שקל להודות שרוצים- אלא מרד בכל מה שאנחנו אמורות לרצות. היא מביאה איתה לא רק סיפוק, השראה ואנרגיה, אלא גם אבל, פקפוק, חשדנות והיסוס.
וכל התחושות האלה, הופכות אותה להרבה יותר קשה להשגה.
***
בפרק שלנו השבוע אנחנו עוסקים בדיוק בזה. בואו להקשיב לנו- קישור בתגובה הראשונה!

רג'ינה יונאס נולדה בשנת 1902 בברלין. מגיל צעיר היא שמשה כמורה בבית ספר אורתודוקסי בברלין, אך לא שבעה נחת ממעמדה כמורה ולמדה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות בברלין: מוסד שהעניק הסמכה לרבנות לגברים, ואיפשר לנשים מעטות ללמוד בו.
היא לא הסתפקה בסיום לימודיה בבית המדרש, ושאפה לקבל הסמכה לרבנות- לראשונה בהיסטוריה היהודית הידועה.
---
עבודת הגמר שלה הייתה בנושא - "האם נשים יכולות לכהן ברבנות". מטרת העבודה הייתה לקעקע את אחד ממחוזות הטאבו העמוקים ביותר ביהדות - מקומה של האישה היהודיה בספירה הציבורית. דרך ציטוטים ממקורות תלמודיים והילכתיים רבים, קבעה יונאס שההתקדמות ההסיטורית יצרה נסיבות חדשות ואלה מאפשרות לנשים ולגברים ללמוד ולעבוד יחד ללא חשש לקלקולים על רקע מיני.
---
אחרי מאבקים עיקשים, קיבלה יונאס סמיכה פרטית לרבנות, מהרב מאקס דינמן, אחד הרבנים הליברליים הבולטים ביותר בגרמניה שלפני המלחמה. הרב ליאו בק, שהיה מנהיג יהדות גרמניה, נמנע מלהצהיר בגלוי על תמיכתו בה ובדרישתה להסמיך נשים לרבנות, אך הששתף באופן פעיל בהסמכתה, תמך בה והיה איתה בקשר בכל שנות פעילותה.
---
כרבה, לימדה יונאס יהדות בבית ספר יהודי, עבדה כיועצת רוחנית בבית חולים, בבית אבות ובמוסד לעיוורים. במשך תקופה קצרה לפני שהחלה השואה, כיהנה יונאס כדרשנית בבית כנסת אורתודוקסי בברלין, וכרבת הקהילה שלו. פעילותה למען זכויות נשים בקהילה היהודית נקתעה כשנשלחה, בשנת 1942, למחנה הריכוז טרייזנשטאט.
---
בטרייזנשטאט המשיכה יונאס לעבוד כיועצת רוחנית. היא לקחה על עצמה את המשימה הקשה לקבל את פניהם של היהודים שהגיעו ברכבות למחנה, ולסייע להם להסתגל לקשיי החיים שנכפו עליהם. היא המשיכה להרצות ולארגן שיעורים, הצגות תיאטרון ומופעים כדי להסיח את דעתם של אסירי המחנה מזוועות היום יום.
---
יחד עם ויקטור פרנקל, פעלה להגשת סיוע ותמיכה נפשית במקרי משבר כדי למנוע התאבדויות. בין 23 ההרצאות שלה ששרדו, נמצאו הרצאות על חשיבות סיוע וכבוד לאסירים הזקנים במחנה, ועל שמירת שבת ומצוות במחנה הריכוז.
---
על אף ההתנגדות הציבורית לכהונתה, סופר שאופן דיבורה והיכולת שלה לגעת בלבבות מאזיניה גרמו לכך שהאולמות בהם נשאה את הדרשות שלה במחנה הריכוז היו מלאים עד אפס מקום, וכי רבים עמדו ליד הדלת כדי להקשיב לה.
לאחר עבודה מאומצת של שנתיים במחנה, גורשה יונאס לאושוויץ, שם נרצחה ככל הנראה ב12.12.1944 - היום לפני 78 שנה. יונאס הייתה בת 42 במותה.
---
מוזמנות להאזין לפרק השבועי שלנו, קישור בתגובה הראשונה!

מוגבלות היא דבר שנמצא "מחוץ לחיים": או שהיא מולדת, ומסמנת את האדם כחריג, או שהיא נגרמת בגלל אירוע קיצוני – מחלה או תאונה. היא דבר רחוק, יש אנשים שיש להם מוגבלות ויש אנשים שאין להם מוגבלות. האנשים שיש להם מוגבלות – נמצאים מעבר לנהר, מתמודדים עם קושי ייחודי שהאנשים עם הגוף "הבריא" לעולם לא יוכלו להבין.
רק שלמען האמת, זה לא ממש ככה. האמת שהיא לכולנו היו, (יש – ברמות כאלה ואחרות) ויהיו מוגבלויות. כולנו היינו תלויים לחלוטין בגורם המטפל שלנו כתינוקות, וכשנהיה זקנים וזקנות נזדקק גם בסיוע ובטיפול. לעתים אנחנו חולים, לפעמים המצב הנפשי שלנו מונע מאיתנו לתפקד כפי שהחברה דורשת מאיתנו לתפקד, מדי פעם בחיים אנחנו גם נפצעים – שוברים יד או רגל, מתנהלים בצורה אחרת במרחב.
יש אינסוף וריאציות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות שאנחנו עוברים במהלך החיים שלנו. למרות שחוויית החיים של אנשים עם מוגבלות שונה משל אנשים בלי מוגבלות, הפער לא כזה ברור ומוחלט כמו שנוטים לדמיין אותו. הפער אולי עוזר לנו לדמיין שאנחנו חזקים, שאנחנו לא זקוקים לעזרה, שאנחנו יכולים לעשות הכול. אבל בעצם – הוא יוצר מציאות שפוגעת בכולם. הוא יוצר מציאות חברתית וחומרית בה רק חלקים ספציפיים מהאוכלוסייה יכולים להתנהל.
במסכת סנהדרין נדרשים לשאלה למה סדום נחרבה. מה היה הדבר שגרם לאלוהים להחליט שאין שום עתיד לאנשים שחיים בעיר הזאת. אחת מהתשובות של האמוראים היא מיטת סדום: בסדום היו מזמינים אורחים ומבקשים מהם לשכב על מיטה. אם הם היו ארוכים מהמיטה – היו קוצצים את הרגליים שלהם. אם היו קצרים ממנה – היו מותחים אותם משני הכיוונים. מיטת סדום היא דרך לחשוב על דרך ההתנהלות שלנו בחברה: האם אנחנו מתייחסים לשוני כדבר שצריך לשנות אותו ולטפל בו, או שאנחנו מבינים ששונות היא פשוט חלק מהעניין הזה של להיות אדם.
----
בואו להקשיב לפרק שלנו בנושא! לינק- בתגובה הראשונה!

בחשיבה הרגילה או הנפוצה שלנו, מוגבלות נוצרת כתוצאה מאירוע חריג מאוד בחיים. לדוגמא- מום בלידה, מחלה קשה, מחלה כרונית, תאונת דרכים או תאונת עבודה, וכדומה.
לכן, מי שנחשב "בעל מוגבלות" בחברה שלנו, הוא אדם שעבר איזושהי טראומה מהסוג הזה. בגלל שמוגבלות נוצרת כתוצאה מאירוע חריג ויוצא דופן, אנחנו חושבים על מוגבלות כחריגה מהחיים ה"טבעיים" או הנורמלים. חריגה ממעגל החיים כמו שהוא אמור להיות. חריגה מהכלל.
---
כשמוגבלות היא תוצאה של אירוע חריג, מפתיע ובלתי צפוי או בלתי נשלט, האחריות על ההתמודדות איתה נתפסת כשייכת למי שנפל קורבן לטראומה הזו. אנחנו לא נערכים ליום שבו נהפוך למוגבלים, כי אנחנו תופסים את האירוע הזה כאירוע רע, לא רצוי, ואפילו לא שכיח. מי חי את החיים שלו בציפיה לאסון נוראי שייפול עליו ללא שליטה?
מי שקרה לו אסון כזה, נחשב קרבן של נסיבות גרועות או ביש מזל. אי אפשר לתכנן את החיים של כולנו סביבו- הוא צריך להתמודד עם זה לבד. כי החיים לא צפויים ולא הוגנים.
---
אדם צעיר ובריא, לכאורה, לא מרגיש קשור לנושא הנגישות. נגישות היא מטרה נעלה, שהוא יפעל למענה מתוך אלטרואיזם או טוב לב. לא משהו שקשור אליו ישירות.
אבל מוגבלות אינה חריגה מהחיים. ממש ממש לא.
---
למעשה, החיים מורכבים מתקופות בהם אנחנו בעלי מוגבלות ובהן אנחנו לא בעלי מוגבלות. פציעה מקרית או מחלה נדירה הן ממש לא הדבר היחיד שיוצר מוגבלות. הרבה דברים מביאים אותנו למצב בו אנחנו מוגבלים, והדברים האלה הם ממש ממש נורמטיבים וחלק מזרם החיים הרגיל והצפוי! לדוגמא-
לידה, טראומה נפשית על כל גווניה, לא רק טראומה חמורה, זיקנה שתפגוש את כולנו בסופו של דבר, שחיקה טבעית של הגוף שמגיעה גם לפני הזקנה, אבל, מצב של סטרס, פציעה קלה, פגיעה מינית, פגיעה במשפחה, שירות צבאי, ועוד ועוד.
---
ככל שחושבים על זה יותר, כך מבינים שמה שהוא חריגה הוא המקרה שנחשב נורמלי. כלומר- חיים בהם אנו לא פוגשים מצב של מוגבלות אף פעם, תמיד בקו הבריאות הפיזית והנפשית המוחלטת והמושלמת, תמיד מוקפים בסביבה תומכת שלא פוגעת בנו, אף פעם לא מחליקים במקלחת או בטיול, אף פעם לא מזקנים, ואף פעם לא משתנים.
אולי בשנים האחרונות לא נזקקתי לנגישות לכיסא גלגלים למשל, אבל ההנחה הסבירה היא שבחיי יהיו מצבים בהם דווקא כן אהיה על כיסא גלגלים, והגיוני להניח שהמצבים האלו יתקיימו לאורך תקופה ארוכה.
---
אם כסא גלגלים נשמע לך כמו דוגמא קיצונית, אפשר ללכת על דוגמא פחות קיצונית. כמו למשל- לידה. הרבה מאוד נשים יולדות לאורך החיים שלהן, ובישראל הרבה נשים יולדות כמה פעמים. לכל לידה קודמת תקופת הריון, שעבור נשים רבות הופכת אותן למוגבלות משהיו לפניה, ואחרי הלידה מגיעה תקופת התאוששות פיזית ונפשית, שכוללת הסתגלות נפשית למצב חדש באופן קיצוני, והסתגלות פיזית לשינויי הגוף לאחר הלידה. גם למשל לעבור טיפול פוריות מתמשך, הוא דבר שמגביל את האישה שעוברת אותו גופנית, לעיתים לאורך תקופה ארוכה.
----
מה תעשי אם את עוברת לידה קשה וטראומתית לגוף ולנפש, ואין לך איך לממן חופשת לידה ארוכה ממה שהמדינה מקציבה לך? התשובה החברתית שלנו היא- בעיה שלך. בעיה שלך. תסתדרי. אנחנו לא מתכננים את החברה שלנו סביב האירוע הכל כך שגרתי הזה. תסתדרי. מה תעשי אם את לא יכולה לממן טיפול רגשי, אבל את מוצאת את עצמך בדיכאון כתוצאה מפרישה לפנסיה (תופעה נפוצה מאוד, אגב)? בעיה שלך, תסתדרי. לא קרה לך שום דבר חריג, אבל אנחנו לא קשורים לזה. אנחנו בריאים וצעירים לנצח. פתאום נגישות ומוגבלות הופכים לדברים מאוד רלוונטים, נכון?
---
היחס המנוון שלנו לבעלי מוגבלות, נובע מתפיסה תרבותית שלמה, מנוונת עוד יותר, שרואה באדם על בסיסו מתוכננת החברה אדם צעיר ובריא לנצח, שלא יולד, לא מזדקן, לא עובר משברים נפשיים, מעולם לא נתקל בפיגוע, מלחמה או דיכוי חברתי, לא נתקל בחוסר כלכלי או קושי להתפרנס, ולא מחליק על בננה ברחוב.
מי זה האדם הזה? הוא אדם דמיוני לחלוטין.
אולי כדאי שנתחיל לתכנן את החברה שלנו סביב אנשים יותר ריאליסטים, שחיים חיים יותר ריאליסטים. ואולי כדאי להתחיל את זה עכשיו, ולתקן את הקושי שנתקלים בו מי שנחשב כבר עכשיו, מוגבל.
---
בואו לשמוע את הפרק המלא שלנו על ביקורת על מושג המוגבלות!
לינק- בתגובה הראשונה!

איך נוצרת מוגבלות? כשאדם נקלע לתאונת דרכים והופך למשותק? או כשאדריכל שמתכנן בניין של אוניברסיטה לא חושב בכלל על אנשים שמתניידים בכיסאות גלגלים?
****
כדי לענות על השאלה הזאת, צריך לפתוח בשאלה אחרת. מה זה מוגבלות? עד שנות ה-80, התשובה התקבלה במסגרת המודל הרפואי של המוגבלות, אותו אנחנו די מכירים. מה הופך מישהו לאדם עם מוגבלות? העובדה שיש פונקציה גופנית שהוא לא מסוגל לבצע. לדוגמה – ללכת.
---
על פי המודל הרפואי, נכות (או מוגבלות) היא טרגדיה של האדם הבודד, בעיה שהוא – והוא בעצמו – צריך להתמודד איתה, לשרוד ולשגשג בעולם אל מול הקושי המובנה שיש בחיים שלו או שלה. אנחנו יכולים לשמוע הדים לתפיסה הזאת כשאנחנו נכנסים להרצאה של אדם עם מוגבלות שמספר לנו על סיפור החיים המרגש שלו, ועל העובדה שהוא התגבל על כל הקשיים והצליח. ייתכן שכשמישהו מספר לנו על הקשיים שהוא עבר אנחנו צריכים לא רק לחשוב על הכוחות שיש לו, אלא גם לתהות מדוע הקשיים האלה היו.
---
אל מול המודל הרפואי, פותח המודל החברתי של המוגבלות, שטוען שמוגבלות נוצרת בעקבות חסמים שהחברה מטילה על האדם. לא הלקות הספציפית – הפיזיולוגית או פסיכולוגית – היא זאת שהופכת את האדם למוגבל, אלא החברה שבנויה בצורה שמתאימה רק לאנשים בריאים. בשפה יותר מקצועית – Abled body. האפליה שהחברה מטילה על אנשים עם מוגבלויות מכונה בהתאם, אייביליזם.
---
אבל מה זה אומר שהחברה גורמת לאדם להיות מוגבל?
נדמיין מצב: סטודנטית שמתניידת באמצעות כיסא גלגלים. בתקופת הקורונה, ההשתתפות שלה בשיעורים הייתה זהה לשל חבריה. היא ישבה בכל זמן בשורה הראשונה, המצלמה הופנתה אליה כפי שהיא הופנתה לשאר הסטודנטים, ההתחברות לשיעור לא גזלה ממנה מאמץ רב מדי. בכל רגע נתון היא יכלה לפתוח את המיקרופון ולדבר.
הלימודים חזרו לקמפוס, והמציאות השתנתה לחלוטין – פתאום אין לה הפסקות, כי הקמפוס גדול ורחב והיא נדרשת להשקיע את רוב הזמן שלה בהתניידות ממקום למקום. לא רק שהקמפוס רחב – לא כל הדרכים בו מונגשות, כך שהיא מבלה את זמנה בעיקופים וסיבובים. לא רק זה – גם כשהיא מגיעה לשיעור היא לא מצליחה לפעמים לשמוע את המרצה כמו שצריך. אולם ההרצאות גדול, והיא נדרשת להישאר בפינה בצד, רק שם יש נגישות לכיסאות גלגלים. בשיעורים האלה היא תצטרך להיאבק הרבה יותר כדי שישמעו ויראו אותה. המודל החברתי מלמד אותנו לראות איך המוגבלות שלה נוצרה בגלל הדרך שבה אנחנו מתככנים מרחבים ומדמיינים את האנשים שיאכלסו אותם.
---
כדי להתמודד עם המציאות שאנחנו חיים בה, עלינו לחשוב מחדש על הדרך בה המרחבים שלנו מעוצבים, ולשלב בחשיבה הזאת אנשים עם מוגבלויות. הסיסמה "Nothing about us without us" נטבעה על ידי אקטיביסטית עם מוגבלויות כדי להמחיש את החשיבות בשמיעת הקול של אנשים עם מוגבלות, וכדי להתחיל ולתקן מאות שנים בהם הם הודרו מהשיח.
---
חשוב לומר שהמודל החברתי של המוגבלות הוא לא נקודת הסיום של לימודי המוגבלויות, שהמשיכו והתפתחו מאז שנות ה-80. המודל ספג ביקורת מאקטיביסטים עם מוגבלויות שטענו, בין היתר, שהמודל מטשטש את הקושי הייחודי שיש לאנשים עם לקויות מסוימות. הוא הוחלף בהמשך במודלים תיאורטיים מורכבים יותר שמבקשים להצביע על האספקטים החברתיים של המוגבלות, אך גם מעוניינים להציג את הייחודיות בחוויות חיים מסוימות.
***
השבוע אנחנו מדברות על ביקורת על מושג המוגבלות- ועל איך זה קשור לפמיניזם! מוזמנות להאזין לפרק שלנו, קישור בתגובה הראשונה!

לואיזה מיי אלקוט, נולדה בשנת 1832, בפנסילבניה. אביה, עמוס ברנוסון אלקוט, היה מחנך ומורה ידוע. בית הספר שהקים, דגל בשלטון התלמידים על עצמם, והיה אחד מחלוצי החינוך הדמוקרטי כפי שאנחנו מכירים אותו היום. לאחר שקיבל לבית הספר שלו תלמיד שחור, הורי התלמידים הלבנים הפסיקו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, ובית הספר נסגר. אלקוט האב היה גם טבעוני, ובית הספר שלו ומשפחתו קיימו אורח חיים טבעוני לחלוטין, וניחנו גם במודעות אקולוגית רחבה.
**
המאבק של משפחת אלקוט בגזענות ובעבדות לא הסתיים בקבלת תלמידים שחורים לבית הספר (אף שזו עלתה בסגירתו של המוסד, שגרמה לבני המשפחה לחיות בעוני קשה מרבית חייהם.) במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, שימש ביתם של משפחת אלקוט מקום מבטחים לעבדים שברחו ממדינות הדרום לצפון, ובני המשפחה סייעו בהברחתם של עשרות בני אדם אל החופש.
***
בנות משפחת אלקוט לא למדו בבית ספר, והורשו ללמוד כרצונן ולפי תחומי העניין שלהן באופן עצמאי. הן בילו חלק ניכר מילדותן בכתיבה והמחזה של מחזות בדיוניים, והצגתם באסם המשפחתי. לואיזה מיי אלקוט, האחות השניה במשפחה, כתבה את מרבית המחזות, ושחקה בהם את כל התפקידים הגבריים. החיבה של לואיזה ללבוש והתנהגות גברית נמשכה כל חייה, וביומנה היא מתארת חוסר נוחות עז מהנשיות שלה ומבגדי נשים, שליוו אותה לאורך כל חייה. חוקרות עכשוויות של אלקוט מציעות שניתן לפרש את האמירות האלו כזהות לסבית, לא בינארית או טרנסית של אלקוט.
***
במהלך מלחמת האזרחים, עזבה אלקוט את בית הוריה ונסעה להתנדב כאחות בבית חולים בוושינגטון. מכתביה אל המשפחה בעת שירותה כאחות, נערכו אחר כך לספרה הראשון, שהפך לרב מכר עצום.
לאחר הצלחת ספרה הראשון, הזמינה ממנה הוצאת הספרים שלה ספר נוסף, וכך נכתב "נשים קטנות"- רומן התבגרות שנכתב בהשראת חיי המשפחה שלה.
***
סיפורי התבגרות היו כבר אז ז'אנר מרכזי ומוכר בספרות. אבל כל ספרי ההתבגרות הידועים (אפילו היום), ליוו דמות מתבגר גברית. ספרים המתארים סיפור התבגרות נשי, המציבים נשים כדמויות ראשיות ואת חייהן כעלילה המרכזית, לא נכתבו אז, ואפילו היום אינם רבים. בחירתה של אלקוט לכתוב על ארבע אחיות הייתה נועזת, והעיסוק שלה בחיי הבית והמשפחה שלהם נתפס על ידי העורך שלה כמשעמם. רק אחרי שאחייניתו קראה את כתב היד והתלהבה ממנו מאוד, הסכים העורך לפרסם את כתב היד.
***
לאחר פרסומו, הפך "נשים קטנות" לרב מכר בינלאומי, בקנה מידה תקדימי באותה תקופה. למעשה, אלקוט התפרנסה מרבית חייה מהתמלוגים שקבלה ממכירת הספר. הפופולריות העצומה של הספר בקרב נערות מתבגרות, קהל יעד שלא נכתבו בשבילו ספרים באותה התקופה, ובוודאי שלא ספרי איכות, חילצה את משפחת אלקוט מהעוני המחפיר שחיו בו עד לפרסום הרומן.
***
בכסף, השתמשה אלקוט לקיים את משפחתה, ולקחה את אחותה הקטנה (עליה מבוססת דמותה של איימי), ללימודי אמנות בצרפת. שלא כמו בספר, אלקוט ואחותה הקטנה היו קרובות מאוד, ואחותה הצליחה מאוד בקריירת הציור שלה. יצירותיה הוצגו בסלונים ותערוכות נחשבות באירופה, והיא נודעה בעיקר בזכות אחד הציורים שלה, שהציג אישה שחורה- לא דרך מבט מיני או מחפצן.
לאחר שנפטרה זמן קצר לאחר לידת ביתה הבכורה, לואיזה גידלה את אחייניתה עד למותה שלה, לבקשת אחותה הקטנה.
***
מתחת למעטה של סיפורי מוסר נוצריים קלאסים, כשלכל פרק בספר לקח מוסרי ברור, מתחבאת בעצם עלילה חתרנית מאוד: עלילה המתמקדת בנשים כדמויות ראשיות ומציבה את הגברים בספר כמשניות, עלילה בה הדמות הראשית מסרבת להינשא לפני הצלחת הקריירה הספרותית שלה, ומביעה בקולניות את סלידתה מנורמות המגדר שנכפו עליה ועל אחיותיה. הקשרים המרכזיים בספר הם הקשרים בין אחיות המשפחה, ולא הקשרים הרומנטיים שהן מקיימות או לא מקיימות- אלמנט חריג בנוף הספרותי גם היום.
***
אלקוט עצמה לא נישאה מעולם, וגם בת דמותה בספר, ג'ו, נישאת מאוחר לבן זוג שרואה בה שווה, ויחד הם חולקים קריירה מצליחה בה שניהם מגשימים את עצמם. מערכת יחסים כזו הייתה חלוצית וחדשנית בתקופת כתיבת הרומן, והציגה ביקורת נוקבת על מוסד הנישואין כפי שנתפס אז. את סירובה הנודע של ג'ו להינשא ללורי, ששבר את ליבן של מליוני קוראות צעירות, ניתן לפרש כביקורת על מוסד הנישואין הזה. חוסר היכולת של הסופרת והדמות להסביר את הסירוב מרמז אולי על זהות להט"בית בארון, פרשנות שאינה מרחיקת לכת במיוחד, לאור דיבורה המפורש של הסופרת על חוויות חוסר ההתאמה המגדרית שחשה.
***
עובדה מעניינת אחרונה על משפחת אלקוט, קשורה למותה של האחות הרביעית במשפחה- שברומן קיבלה את דמותה של בת' האהובה כל כך על הקוראות. למעשה, בת' האמיתית נפטרה כי משפחת אלקוט לא האמינה בשימוש בתרופות וברפואה המודרנית, וכשחלתה ביתם היא סירבה לקבל טיפול רפואי עד שהיה מאוחר מדי.
המחלה העמומה של בת' בספר ובחיים, והעובדה שהספר לא נוקב בשם ספיציפי של מחלה, מרמזת אולי על מחלת נפש, וטיפולה המסור של המשפחה בבת החולה, ושל לואיזה בנושא המחלה שלה ברומן, גם הם יוצאי דופן לתקופה ההיסטורית בה חיו, שנידתה ודחתה מתמודדי נפש מהחברה.
***
מזל טוב לואיזה!

גברים מהווים 49% אחוז מהאנושות, אבל 80% מהמתים כתוצאה מהתאבדות כל שנה.
אתמול צויין כמעט בלי תשומת לב ציבורית, יום הגבר הבינלאומי. בעולם שבו השיח שמדבר על מצוקה נשית ולהטבית באופן הולך וגדל ומתפתח (ברוך השם), תחום המחקר שהוא גבריות ומצוקה גברית תחת הפטריארכיה לא מפותח מספיק, בוודאי שלא בישראל, ובוודאי שלא בעברית.
אנחנו רוצות לקחת רגע להכיר בעובדה שגברים סובלים תחת הפטריארכיה, ואף מתים בגלל נורמה חברתית שלא מאפשרת להם להגיד כשהם זקוקים לעזרה. שרואה בבקשת עזרה חוסר גבריות, ואפילו כמה צעדים אחורה- בהבעה פשוטה ובסיסית של רגשות דבר אסור.
חודש נובמבר הוא חודש המודעות לבריאות הנפש של גברים, וחשבנו שזה הזדמנות טובה להציע כמה תחליפים לביטויים נפוצים בישראל.
מה דעתכם?
***
בתגובות הראשונות- קישורים לפרקי הפודקסט העוסקים בגבריות!

היום, בפינה חדשה - מהיומן לפיד, שבה אנחנו משתפות אתכן בהגיגים ומחשבות מהחיים הפרטיים שלנו, אנחנו מתרגשות לחלוק 10 טיפים ומחשבות על יציאה מהארון- ממי שיצא מהארון לפני עשר שנים.
***
1. קח לעצמך רגע, אתה עושה משהו ממש קשה.
יציאה מהארון היא פעולה מורכבת. את צריכה להבין מי את, להגיע להשלמה מסוימת, לספר לאנשים, לפחד, לתת אמון, להתאכזב לפעמים, לשמוח בפעמים אחרות. תהיי גאה בעצמך שאת עושה את זה, ואל תכעסי על עצמך שזה לוקח לך זמן לפעמים.

2. למרות זאת, יהיו רגעים, מקומות, שבהם לצאת מהארון יהיה קל יותר מאשר להזמין הפוך נטול עם חלב שקדים בכוס זכוכית חם מאוד תחמם לי את זה פעם נוספת. לא תמיד זה ככה, אבל יש כל כך הרבה מקומות בעולם שבהם להיות להט"ב זה פשוט עוד מאפיין בזהות שלך ולא הרבה יותר מזה. תהנו מהרגעים האלה.

3. לפעמים זה לא כזה ביג דיל - אחרי שנים שדחיתי את היציאה מהארון בפני המשפחה, כשכל שאר העולם ידע, יצאתי לסבב שיחות עם המשפחה הקרובה שלי. הופתעתי לגלות שכולם ידעו כבר תקופה, ובעיקר חיכו שאני אגיד להם משהו. לפעמים זה פחות דרמטי ממה שהיית חושב שזה. כמובן שלא בכל המקרים זה ככה, אבל אני גיליתי שלפעמים הארון בראש שלי היה יותר משמעותי מהארון במציאות.

4. זה סבבה גם לוותר על יציאות מהארון – אתה מרגיש שלהגיע לחתימת חוזה עם לק יכול לפגוע בך? את חושבת שבאירוע המשפחתי הזה את מעדיפה לבוא עם שמלה כדי לא להתמודד עם הערות? תעשו את מה שמתאים לכם. זה לא פחות אותנטי להחליט מה המלחמות שלך, מאשר להילחם תמיד.

5. לצאת מהארון לוקח אנרגיות, והאנרגיות שלך לא אינסופיות. זה אומר שאולי תראי אנשים בסביבה שלך ותרגישי שהם מצליחים להתמודד עם יותר, או לעשות יותר, או להתקדם יותר מהר ממך בדברים מסוימים. זה בסדר. יש משהו ממש גדול שאת מתעסקת בו. מסעות זהותיים הם מסעות.

6. לא רק שמסעות זהותיים הם דרמטיים וגורליים, הם גם יכולים להיות מאוד מהנים. לצאת מהארון זה תהליך שבו את מוצאת אותנטיות ומציגה אותה לעולם. שבו את בוחרת בעצמך ולא במה שהחברה מעדיפה. רגע החיבור הזה מביא אתו הנאה עצומה.

7. לא הכל יהיה ורוד אח"כ. It gets better, אבל גם לפעמים גם גרוע יותר בדברים מסוימים. זה כן מאפשר לך להוריד משא של סוד מהכתפיים שלך, ובדרך כלל גם לאסוף איתך אנשים נוספים שיעזרו לך עם קשיים בהמשך.

8. It might get worse before it gets better – בהמשך לנקודה הקודמת, יציאה מהארון מביאה איתה לפעמים חוויות שליליות. יכול להיות שתחכי לרגע הזה הרבה זמן, ותגלי שאחרי היציאה מהארון לא הכול נפתר. יכול להיות שמישהו קרוב אלייך יחליט להתרחק. יציאה מהארון יכולה להיות לפעמים רעידת אדמה, הצפה. גם אחרי המבול המים יורדים והאדמה החדשה נחשפת.

9. יהיו אנשים מסוימים שייצאו מהחיים שלכם, אבל גם אנשים חדשים שייכנסו. אני לא רוצה לשקר לכם פה, יציאה מהארון יכולה להרחיק אנשים. יש סיכוי שקבוצת החברים שלכם מהתיכון תמשיך להיות הקבוצה הכי קרובה, ויכול להיות שלא. זה בסדר – כולנו משתנים לאורך השנים, והאנשים שסובבים אותנו יכולים גם כן להשתנות.

10. תתכונני להיות מופתעת! – יצאת למסע, ואת לא באמת יודעת לשלוט בסיום שלו. יש ביציאה מהארון משהו מהלא-נודע. זה חלק ממה שהופך אותה למפחידה, אבל גם למרגשת מאוד. לצאת מהארון ולהיכנס לעולם הלהט"בי מביא איתו מפגש עם תרבות חדשה, עם מעגלים חברתיים שונים לחלוטין, עם מסורות קהילתיות סופר-מגוונות (מסיבות! מצעד הגאווה! קבוצות קריאה קוויריות! פסטיבלים אלטרנטיביים!). תהני מזה!

***
מוזמנות להאזין לפרק החדש שלנו, קישור- בתגובה הראשונה!

זכויות להט"ב בישראל: היסטוריה קצרה על קצה המזלג - רגע לפני הבחירות:
1. ברוב שנות המדינה, מין הומואי, היה אסור לפי חוק.
רק בשנת 1988 בוטל איסור משכב זכר. במהלך של שולמית אלוני, חברת כנסת מטעם מפלגת רצ, תוקן חוק העונשין כך שלא יכלול את האיסור על "יחסים שלא כדרך הטבע".
2. לפני שינוי החוק בהובלת אלוני, ניסה היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, לבטל את החוק. לאחר שנכשל, הוא הורה לכוחות הבטחון והאכיפה במדינה לא לאכוף אותו בפועל, כבר בשנות ה50.
למרות ההוראה שלא לאכוף את החוק, החוק גרם ללהט"בים שחיו באותה תקופה, בעיקר גברים ששוכבים עם גברים, לתפוס את הנטייה המינית שלהם כמשהו לא-חוקי.
3. לאחר ביטול איסור משכב זכר, החל עשור הזהב בכל הנוגע לזכויות להט"ב בישראל. החוק הראשון ששונה היה חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שתוקן בשנת 1992 כך שיגן על אנשים מפני אפליה שנובעת מנטייה מינית מסוימת. את חקיקת החוק הובילה אורה נמיר, שהייתה אז חברת כנסת במפלגת העבודה.
4. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה הוא זה שסלל את הדרך להכרעה פורצת הדרך בבג"צ דנילוביץ'. יונתן דנילוביץ ז"ל היה דייל באל-על, שביקש בשנת 1988 מהחברה כרטיס נוסף במסגרת ההטבות לבני ובנות זוג של עובדי החברה. אל על סירבה, ודנילוביץ לקח את המקרה לבית המשפט. האירוע יצר התעניינות תקשורתית ושיח ציבורי רחב, המפורסם ביותר הוא הגרפיטי: "תנו לדייל להתרומם אל על". לאחר 6 שנים של התדיינות, דנילוביץ' זכה.

בפסק הדין, שופט בית המשפט העליון אהרן ברק, כתב את המילים פורצות-הדרך הבאות:
"וכי הפרידה מבן-זוג מאותו מין קלה יותר מפרידה מבן-זוג מהמין השונה? האם חיי השיתוף בין בני אותו מין שונים הם, מבחינת יחסי השיתוף והאחווה וניהול התא החברתי, מחיי שיתוף אלה בין בני-זוג ממין שונה?"
זו היתה אחת מהפעמים הראשונות בהן גורם ממסדי במדינה הכיר בזוגיות חד-מינית בצורה כל כך מובהקת.

5. ·פסק הדין סלל את הדרך להכרה בזוגיות חד-מינית על ידי מערכת המשפט הישראלית, ולהגנה כללית של בג"צ בנגד אפליה בנוגע לנטייה מינית. החדשנות שלו בראשית שנות ה-90, יחד עם חוקים נוספים שתוקנו במדינה – חוק איסור אפליה בשירותים, חוק זכויות החולה, חוק זכויות התלמיד – הפכו את מדינת ישראל של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 לאחת מהמדינות המתקדמות ביותר בנוגע לזכויות להט"ב בעולם. מפתיע, לא?

***
מתרגשות ליום הבחירות השבוע,
ומזכירות- אל תגידו למישהו שאתם אוהבים אותו, ואז תצביעו במי שיפגע בו.
את הפרק החדש שלנו, על פרשת לך לך- אפשר למצא בקישור שבתגובה הראשונה.

כולנו (אולי: מפיקות הפודקאסט הזה) קוראות ללא הפסקה. קוראות ספרות גבוהה ונמוכה, מאמרים קצרים וארוכים. רואות סרטים טובים וקומדיות רומנטיות, סדרות איכותיות ומדכאות וסדרות נטפליקס מתוקות. צופות ברילס באינסטגרם, נכנסות לפעמים גם לטיקטוק, גוללות בפייסבוק, מצחקקות מול הטוויטר. הרבה ממה שאנחנו עושות זה לקרוא: תרבות, מדיה, את הסביבה שלנו.

ככל שעובר הזמן אנחנו מתחילות להבין ולהפריד. אנחנו יודעות לומר מראש שזה ספר איכותי, שיגרום לי לעצב עמוק, וזה ספר קליל, משהו לקרוא מול הבריכה. זו סדרה לראות כשיש לי זמן, וזו סדרה שאני יכולה לראות בהפסקות מהלימודים בתקופת המבחנים כדי לנקות את הראש. אנחנו חושבות שיש תרבות מסוימת ממנה אנחנו יכולים ללמוד, ויש תרבות מסוימת שהיא זבל, מלאה בדרך כלל בשוביניזם, הומופוביה, ותפיסה לא-ביקורתית של המציאות.

מה הבעיה? זה לא ממש תופס. אנחנו פורצות בבכי מול הרגעים הקלישאתיים ביותר בסדרות שאנחנו רואות, היום שלנו נעצר לרגע כששיר פופ זול ששמענו בשנת 2008 מתנגן ואנחנו נזכרות בבן הנוער-בארון-שהיינו, הספר הקליל שלקחנו איתנו לשבת אצל ההורים כדי להעביר את הזמן בהנאה גורם לנו למרר בבכי בשעה 2 בבוקר בשירותים כי זה המקום היחיד בו האור דולק בגלל שעון השבת.

הרגעים האלה מפתיעים, הם משבשים לנו את המציאות. הרבה יותר קל לצפות בקומדיה רומנטית ולדעת מראש שהיא לא תרגש אותך, כי איך סרט שרואה בזוגיות את פסגת השאיפות האנושיות יכול להיות טוב? הרבה יותר פשוט להתייחס לשירי פרידה כפופ נמוך, להחליט מראש שלא תתרגשי בשיא של השיר.

הרבה יותר קל, אבל גם הרבה יותר צפוי. סדג'וויק מצביעה במאמר שלה על הצורה בה חשיבה ביקורתית מונעת מאיתנו לחוות את המציאות. כשאני "יודע" מראש שהסרט שאצפה בו לא ירגש אותי, אני אולי באמת לא אתרגש. מצד שני, אני אפספס את החוויה בה צפייה אקראית בסרט לא טוב במיוחד תטלטל אותי במשך שבוע. החשיבה הביקורתית מונעת ממני להיות מופתע: אם הסדרה ה"גרועה" שאני רואה תהיה שוביניסטית זה לא יאכזב אותי, הנחתי מראש שהיא לא שווה שום דבר. אבל אם אני לא אניח מראש שרוב מה שאני אראה יהיה הומופובי ושוביניסטי: אני אוכל להיות מופתע לרעה ולטובה.

האפשרות להיות מופתע לרעה היא אפשרות מפחידה, אבל היא הולכת יחד עם האפשרות להיות מופתע לטובה. לגלות השראה במקומות לא צפויים, לשאוב עונג מסדרות וסרטים שאנחנו "לא אמורות" להנות. סדג'וויק מזמינה אותנו לנסות להתנסות בהפתעה הזאת, לצאת מהגבולות של החשיבה הביקורתית שלנו, ולפגוש את המציאות.

***
להאזנה לפרק שלנו- הכנסו לקישור בתגובה הראשונה!

Amitai Mintzer

למה להתמקד בהומופוביה יכול להזיק לי?
אחד הדברים המשחררים ביותר שאנחנו עושים כלהט"בים זה לכעוס ולבקר את החברה הסטרייטית. אין משחרר יותר מאשר להתעצבן ביחד על הרב ההומופוב התורן, להצליח לומר את מה שלא יכלנו לומר במשך שנים בתיכון הדתי שלמדנו בו. עכשיו כשיש לנו את הידע ואת הביטחון, אנחנו יודעים להצביע על כל מה שגרוע בחברה שלנו, ולחשוב על איך אנחנו יכולים לשנות את זה.

במשך שנים, חשבתי שזה התפקיד שלי כאדם ביקורתי: לדעת לכתוב על להט"בופוביה, להצליח לפרט במילים מדויקות למה מה שהצד השני אמר פוגעני, על איזה הנחות יסוד בעייתיות הוא מתבסס, ומה הדעה הנכונה בעיניי. כשקראתי את המאמר של סדג'וויק, הבנתי שאולי לפעמים זה לא הדבר הנכון ביותר לעשות.

במקום להתמקד בהומופוביה, סדג'וויק מבקשת מאיתנו לחשוב על דרכים אחרות להסתכל ולחשוב על המציאות. אל תבינו לא נכון, סדג'וויק לא אומרת שאנחנו צריכות להתעלם מהומופוביה, אלא שקיום הומופוביה לא אומר שאנחנו צריכים לדבר רק עליה.

כדי להבין את המשפט הזה, ננסה לעשות תרגיל בדמיון מודרך: דמיינו שאתן פותחות גמרא, משנה או תנ"ך, ודמיינו אותי מבקש מכן לחפש בטקסטים הללו תפיסות שוביניסטיות. האם תופתעו למצוא בתנ"ך תפיסות שרואות נשים כפחותות מגברים? האם מציאת קטעים בגמרא שמחפיצים נשים תחדש לנו משהו?

שאלה נוספת: במה האקט הזה הועיל לי? נגיד שאני להט"בית דתיה, או פמיניסטית שרוצה להרגיש בנוח עם היהדות שלה. האם להתרכז בשוביניזם היא תמיד הבחירה הנכונה? מה היה קורה אם הייתי פותחת את הטקסטים האלה ומחפשת השראה, נחמה, עונג?

לזה סדג'וויק מתכוונת: אנחנו נוטות הרבה יותר מדי להתרכז בחשיפת מבני הכוח, בלמצוא את הדרכים בהן המציאות פועלת נגדנו. אבל: זה לא הדבר היחיד שאנחנו יכולות לעשות. אנחנו יכולות גם לחפש הנאה, אנחנו יכולות גם לנסות למצוא בית. הרצון לעונג אינו רדוד או שטחי. היכולת למצוא מקום בתרבות שלפעמים דוחה אותנו אקטיבית ממנה אינה פחות מרשימה אינטלקטואלית מהצבעה על הכוח הדכאני שפועל בתרבות הזאת.

"עמדת הקריאה המאחה — שהיא לא פחות חדה מעמדה פרנואידית, לא פחות ריאליסטית, לא פחות קשורה לפרויקט הישרדות, לא פחות ולא יותר אשלייתית או פנטזמטית — מחויבת למנעד שונה של אָפקטים, שאיפות וסיכונים. מה שאנחנו יכולות ללמוד יותר מכול מפרקטיקות כאלה הוא, אולי, הדרכים הרבות שבהן יחידים וקהילות מצליחים לשאוב הזנה מאובייקטים של תרבות — אפילו תרבות שתשוקתה המוצהרת היא פעמים רבות לא להזין אותם"

***
להאזנה לפרק שלנו- הכנסו לקישור בתגובה הראשונה!
***Amitai Mintzerr