שושי רבינוביץ - מרכז מידע והכוון להורים

יועצת חינוכית, מומחית לקויות למידה והוראה מותאמת.
מדריכת הורים,
שיעורים פרטיים לתלמידים.
הוראת קריאה , הבנת הנקרא, חשבון ומתמטיקה.
0506280386

״הי חנוך. תראה איזה יופי. 48 צנחנים מקליפורניה יצרו מגן דוד ענק בשמיים״.

❤️❤️

יחסי אמהות-בנות

לאימהות שלנו כואב.
עמוק בפנים.
גם אם הן מנסות להיראות חזקות.
גם אם הן מסתירות את מה שבאמת עברו
בחיים שלהן.
גם אם נדמה לנו ששום דבר לא מזיז להן.

וזה מפחיד אותנו להכיר בזה.
מפחיד את הילדה הקטנה שבתוכי לחשוב
שאמא שלי, זו שאמורה לדאוג לי,
זו שמסמלת את המודל הנשי שגם אני הופכת להיות,
מפחיד לחשוב שכואב לה.
שקשה לה.

כי אם לה כואב,
מה יקרה לי??

כילדה קטנה, אני זקוקה לאמא להישרדות שלי.
ובתוך תוכי, אפילו שאני גדולה,
עדיין יש חלק שמאמין בזה.
והחלק הזה כל כך פוחד,
שאני לא יכולה לחיות עם המחשבה הזו.

אני לא יכולה לסבול את זה שאולי אמא שלי חלשה.
אני לא יכולה לשאת את הכאב שלה.
אז אני מנתקת את עצמי מזה.

אני מעדיפה לראות את אמא שלי
כאיזה ייצור בלתי מרגיש כזה.
כחסינה.
שאפשר להטיח בה הכל.
שאפשר לפעמים לצעוק עליה.
שאפשר לבוא אליה בטענות.
שאפשר לדרוש ממנה כל הזמן להיות מה שאני חושבת שהיא צריכה להיות.

כל כך הרבה פעמים ביחסים שלי עם אמא שלי ראיתי רק את עצמי.
הייתי עסוקה במה מגיע לי ממנה.
במה היא לא נתנה לי.
בלהעביר עליה ביקורת.
במגננה שלי.
ולא ראיתי אותה ואת הכאב שלה.
לא באמת.

רק כשהתחלתי את התהליך הרגשי שלי,
דברים השתנו.

ככל שלמדתי יותר להבין את עצמי,
ויותר להכיל את הכאב שלי
ואת העולם הרגשי שלי,
יכולתי לראות גם את אמא.
את המורכבות הרגשית שלה כבת אנוש.
את הכאב שלה.
ולהבין יותר מאיפה היא פועלת.

זה עזר לי להתנהל מולה אחרת.
זה ריכך הרבה דברים בינינו,
ובתוכי.
זה הוציא ממני המון חמלה.

וזה כל כך חשוב לראות אחת בשנייה
ולהראות אחת לשנייה גם את הכאב שלנו.
גם את הפגיעות שלנו.
גם את האנושיות שלנו.

להבין לעומק אחת את השנייה.

זה עוזר ללב להיפתח 💙



לפרטים על תהליכי הליווי שלנו ולתיאום שיחת ייעוץ ללא עלות לחצי כאן:

https://katzr.net/5f01fa

לפני כשלושים שנה כשנחטף הלוחם נחשון וקסמן על ידי מחבלים, הוטל על סיירת מטכ״ל לחלצו.

במהלך הפעולה רצחו המחבלים את נחשון הי״ד וגם נהרג קצין סיירת מטכ״ל ניר פורז (שהיה צוות שנה מעליי ביחידה. איש צנוע, נחוש וערכי).

הנה דברים שכתב כעת חזי וקסמן, אחיו של נחשון. ראוי לקרוא, להפנים ולשתף.
**

לפני כשלושים שנה קרה אסון כבד במשפחתנו, איבדנו את האחים שלנו!

רק רצינו שתדעו שפעם היה פה אחרת.

היום היינו אמורים לחגוג יומולדת ביחד, אבל כבר 28 שנים שאני "חוגג" לבד.

נחשון נולד שנה פחות יום אחריי וגדלנו כמעט כמו תאומים.

נחשון נחטף ונשבה לפני כ- 28.5 שנים.
מעולם לא כתבתי עליו או על המקרה (עדיין טרי מדיי).

במהלך כל השבוע אשר היה בשבי, זכינו להרגיש את הכוח העצום של כל עם ישראל, ללא הבדל- דתיים וחילונים, יהודים ושאינם יהודים.

כולם הרגישו כאילו אח שלהם נמצא בשבי, ולא שאלו מה דעותיו או השקפת עולמו.
פשוט הרגישו אחים.
למרות הקושי והצער האישי שלנו, היתה תחושה מדהימה של אהבה ללא תנאים.

לאחר כמה ימים בשבי, ניר פורז הי"ד, קצין בסיירת מטכ"ל, יצא בראש צוותו למבצע חילוץ של נחשון הי"ד.
במהלך המבצע נהרגו שניהם על ידי שונאי ישראל.

ניר היה מוכן להקריב את חייו, מה שלצערי אכן קרה.

ניר לא בירר מה היו דעותיו או השקפת עולמו של נחשון, שהיו שונות ואפילו הפוכות משלו.

ניר הרגיש את התחושה הכי ישראלית שיש: אח שלי בשבי ואני בא להציל אותו גם במחיר של איבוד חיי.
ככה תמיד היה, וככה תמיד חייב להיות.

אני לא מאמין שיהודי מסוגל להגיד לאחיו: אתה לא חושב כמוני, אז אתה לא אחי.

מעולם לא כתבתי על נחשון או על התחושות שלי, אבל לצערי השנאה שאני רואה בחלקים לא קטנים של העם מפחידה אותי.

אני ממש מתחנן: בואו נתעלה על עצמנו ונחזור להיות כמו אז.

בואו נבין שמחלוקות פותרים על ידי קירוב ולא על ידי שנאה.

חשבתי לעצמי- אם כבמטה קסם נחשון וניר היו בין החיים, כנראה שהם היו הולכים להפגנות שונות.

דעותיהם אולי היו מנוגדות.
הייתכן שהם לא היו נשארים אחים?!

חזי וקסמן.

"הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב
הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן
הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב
הלוואי שנחדש ימינו כאן כקדם"
אהוד מנור

לו להשיב ניתן,
את מחוגי הזמן...

כשאנחנו מתבגרות, ואולי אפילו הופכות לאימהות בעצמנו, אנחנו מבינות דברים על תקופת הילדות שלנו.

אנחנו רואות טעויות שאמא שלנו עשתה.
אנחנו מזהות את הפער בין מה שהיינו זקוקות לו,
לבין מה שקיבלנו ממנה.

אנחנו נכנסות למקום של כפילות מסוימת -
מצד אחד הבוגרת שבנו מתחילה לראות את אמא באנושיות שלה.
בחסרונות שלה.
בחולשות שלה.

ומצד שני, הילדה שבנו,
עדיין מחזיקה את הצורך לראות את אמא
בתור משהו מושלם.
בתור המבוגר היודע, המאוזן, הבוגר, יציב,
שאמור לספק לי את מה שאני צריכה.
ולא תמיד אמא יכלה לגלם את הדמות הזו.
אולי היא לא יכולה גם היום.

ולפעמים עולה בנו אכזבה מול ההבנות האלו.
לפעמים עולה בנו תחושה של עוול שנעשה לנו.
לפעמים עולים בנו כעסים.
לפעמים עולים בנו כאב וצער עמוקים.
ולפעמים עולים בנו כל אלה יחד.

והשלב הזה, הוא שלב חשוב בתהליך ההתבגרות שלנו.
הוא שלב שמאפשר לנו ליצור את החיבור הפנימי בין הבוגרת שאני,
לבין הילדה שבי.

הוא שלב שמאפשר לנו לעבור את ההתבגרות שלנו,
גם ברמה הרגשית.

בשלב הזה, אני בעצם עוברת את ההתאבלות על מה שהיה ולא היה לי עם אמא.
על מה שקיבלתי ולא קיבלתי ממנה.
על מה שאמא יכלה לתת לי ולא יכלה לתת לי.
(לא כי לא הגיע לי, לא כי היא הייתה נגדי, אלא כי היא פשוט לא תמיד הייתה מסוגלת או מודעת).

ואני לומדת לקחת את החסות הרגשית על הילדה שבי, ולשחרר את אמא מהתפקיד הזה.

אני לומדת בעצמי להיות המבוגר המאוזן והיציב עבור הילדה שבי.

ואני מאפשרת לעצמי להרגיש בתוך זה את כל הרגשות.
ואני מאפשרת לילדה שבי לשאול אותי את כל השאלות.
ולשתף אותי בכל המחשבות, החוויות, הצרכים והרצונות שלה.
אני לומדת איך לתת לעצמי את מה שאני זקוקה לו.
אני לומדת לסלוח לעצמי ולהבין אותי.
אני לומדת ליצור בעצמי את תחושת המסוגלות, הביטחון, הראויות, והערך העצמי שחיפשתי מאמא.

ואני מגלה שזה אפשרי עבורי.
אני מגלה שזה חלק ממסע ההתפחות שלי.

אני מגלה את העוצמה שלי.
אני מרפאת את הפצעים שבי.
אני לומדת באמת לאהוב ולקבל אותי כמו שאני.
אני לומדת להביע את עצמי מבלי לפחד.
אני לומדת לשים את הגבולות שלי מבלי לוותר
על עצמי מצד אחד,
ובלי הצורך לתקוף מהצד שני.

ההתבגרות הזו,
ההתפתחות הזו,
הופכת אותי לשלמה יותר עם עצמי.
עם העבר שלי.
עם הילדות שלי.

ומאפשרת ללב שלי יותר ויותר לאהוב גם
את אמא שלי, בדיוק כמו שהיא.
עם הטעויות שלה.
עם האנושיות שבה.
עם ההבנה שגם היא נשמה במסע,
שלומדת, ומתפתחת.

וזה קורה לא מתוך אילוץ, או פחד, או "כי צריך",
אלא מתוך ריפוי עמוק והבנה.
מתוך החמלה שנובעת מהלב שלי
באופן טבעי,
כשהוא מרגיש מספיק בטוח
להיפתח.
אל עצמי.
ואליה.



#מערכותיחסים #אמאובת #פסיכולוגיה #התפתחותאישית #אימוןאישי #אמהות #הורות #הוריםוילדים #חינוך #רוחניות #מודעות #משפחה #גילההתבגרות #נשיות

אמא תמיד תאהב אותך יותר -

מאשר בן הזוג שלך,

מהחברות הכי קרובות שלך,

ממה שאת אוהבת אותה,

מכל אחד.

כי האנשים האלה, כן, הם אוהבים אותך מאוד,
אולי אפילו "כל כך הרבה",
אבל אהבתה של אמא היא שאין דומה לה.

כי זו אהבה מסוג אחר.

זו אהבה שמעדיפה את הרווחה שלך על פני שלה,

אהבה רועשת וכל כך חזקה שלפעמים היא כואבת,

אהבה שמשתנה עם הצרכים שלך, אבל היא תמיד שם.

זו אהבה שמגינה ותומכת.

כי היא התאהבה בך כשאת היית עוד רק מחשבה
עוד לפני שהיא פגשה אותך,
עוד לפני שהיית תינוקת קטנה שנרדמה לה על החזה.

והסוג הזה של אהבה שאוהבת ללא תנאים היא עוצמתית.

כי אף אחד אחר בכל העולם הזה לא יאהב אותך ככה.

אז, את לא יכולה לאהוב יותר מאמא,
ואת לא תביני אהבה כזאת עד שתהפכי לאמא בעצמך.

לגמרי. צומת בחיים

דילמת חיי.

אותי זה מרגש

יש רגע אחד שלא אשכח: זה היה לפני כעשר שנים, בהלוויה של הרב אברהם צוקרמן, ראש ישיבת כפר הרא"ה. הרב חיים דרוקמן שלמד בישיבה כנער הספיד אותו בהתרגשות, ופתאום אמר בדמעות כמה משפטים שבעיני הם המפתח להבנת דמותו: "חשבנו שנהיה הדור האחרון של מניחי התפילין בעולם! חשבנו שאף אחד לא יאמר יותר 'שמע ישראל' אף פעם!", הוא הכריז באוזני הנוכחים הרבים, אלפי חובשי כיפות סרוגות, שלא הכירו את המציאות שעליה הוא מדבר.

אבל כך גדל הילד חיימק'ה. בתחושה שכולם נסחפים החוצה ונוטשים את היהדות. בתחושה שיש רק כיוון אחד: החוצה ולא פנימה. שעולם התורה והמצוות הולך ונעלם, והציבור הדתי הוא קטן וזניח. הוא הרי למד בבית ספר יסודי תחת השלטון הקומוניסטי, ונאלץ להגיע ללימודים גם בשבת. חיים בן השבע סירב לכתוב במחברת, אבל המורה הכריחה אותו. גם ביום כיפור אולץ להגיע ללימודים.

אחר כך הגיע לארץ כפליט, ללא הוריו, אחרי שניצל שלוש פעמים ממוות בזמן שהמשפחה נמלטה מהנאצים. ובגיל 15 נאלץ לעזוב גם כאן את ספסל הלימודים ולעבוד בשליחויות. רק שנים אחר כך חזר לישיבה. רעייתו ד"ר שרה דרוקמן הייתה אז הסטודנטית הדתייה היחידה לרפואה, לבדה בכל הפקולטה. אז מה הפלא שחשב שזה הסוף.

כשהחל להדריך בבני עקיבא, ראה אותו אחד מחניכיו הולך ברחוב בגבעתיים עם ארבעת המינים בידו, בחג הסוכות. אותו נער התרגש והתרשם. זה לא היה מחזה שראו אז בכלל. צעיר, חלוץ, דתי. אבל הרב דרוקמן ובני דורו הקימו אימפריה של מאות מוסדות חינוך, תנועות נוער, יישובים וארגונים – ושינו את הכיוון. "הצלחנו", אמר אז הרב דרוקמן בסיפוק באותו הספד. "יש דור המשך, ויש שני דורות ואפילו שלושה דורות שאומרים 'שמע ישראל', שמניחים תפילין".

זה לדעתי המנוע שמסביר עשרות שנים של חינוך ומסירות ושליחות והשפעה. שמסביר את סדר היום הבלתי נתפס, עד גיל 90. עשרות אלפי תלמידים ותלמידות ילוו אותו היום למנוחות ויעידו - שהוא ממש לא היה האחרון.

לזכרו.

מנסה. לא מצליחה

מרגש

אנחנו רגילים לראות הודעות בסגנון "מצאתי תפילין", על זוג תפילין שנשכח באוטובוס אתמול בבוקר. מה תגידו על תיק של טלית שאבד לפני כחמישים שנה, במלחמה, ונמצא כעת?

כך סיפר לי הלילה אלישיב גוטמן: "אבא שלי, בוגר ישיבת הר עציון, התפלל במלחמת יום כיפור בבסיס ברמת הגולן. באמצע התפילה, בעודו בצום, נשמעה האזעקה והוא רץ לבונקר, מותיר את חפציו מאחור. אחרי כמה חודשים מישהו מצא את התפילין של אבא והחזיר לו אותן, אבל התיק של הטלית שלו לא נמצא עד היום...

ובכן, היום אבא שלי קיבל פתאום טלפון מיהודי שמחזיק בתיק הטלית הזה כחמישים שנה. מתברר שבזמן המלחמה, כבשנו את האזור הזה בחזרה מהסורים. התיק של הטלית נמצא בתוך נגמ"ש סורי שנפגע. הסורים מצאו אותו בשטח ולקחו אותו. אחד המפקדים הישראליים, אורי עצמון, אסף מהנגמ"ש הסורי ציוד שנראה לו יהודי. היו שם גם מחזור תפילה צבאי, שופר ועוד. עצמון הוא תושב מושב כפר סירקין, ובכל יום כיפור הוא היה מציגים את הפריטים האלה למשפחה ולחברים. מניח אותם על השולחן בבית כהשראה, כתזכורת.

מתברר שכבר שנים הוא מחפש את בעל התיק ומספר את הסיפור הזה בכל מקום, אבל לא מצליח למצוא קצה חוט. השנה הבן שלו התחיל להעלות סטטוסים בנושא ולהריץ את המידע בקבוצות, וככה הוא כתב: 'אורי עצמון מג"ד 83 חרמש של חטיבה 670 מצא ביום השלישי של מלחמת יום כיפור למרגלות גבעת אורחה תיק עם רקמה עם האותיות י.ג. נשמח להגיע לבעלים. שיתופים יתקבלו בברכה'.

תוך כמה שיתופים, המעגל נסגר: י.ג. זה אבא שלי. יצחק גוטמן.

היה לאבא קשה לדבר הערב מרוב התרגשות, אבל בין כל הטלפונים עם המשפחה והחברים הוותיקים, הוא אמר לנו דבר יפה: הוא תמיד חשב מה עלה בגורל התיק של הטלית – אולי הוא נשרף, אולי הוא בסוריה – אבל כזה דבר הוא לא דמיין. הוא כל כך שמח שכל השנים האלה לתיק שלו היה בעצם תפקיד משמעותי, והוא היה חלק מחוויית יום כיפור של המושבניקים".

(בתמונה: תיק הטלית ועליו הרקמה י.ג)

הסיוט שקרה לי היום בשיא החום. נתקעתי עם האוטו... מה עושים עכשיו? כשיש איתי תינוקת פצפונת, אז התקשרתי מיד לביטוח הגרר (טעות!) וכמעט ונמלאתי יאוש כששמעתי את המזכירה החביבה מודיעה לי שתוך 4 שעות!!! יגיע טכנאי.... 4 שעות!! להתעלף... ומה אני עושה עכשיו, 4 שעות, באמצע הרחוב עם תינוקת?? שלא לדבר על החבר'ה הרעבים בבית... שמתקשרים כל שתי דקות לשאול מתי אני מגיעה...

אז התקשרתי לאחוקים... - תקשיב, נתקעתי עם האוטו, אני לא מצליחה להתניע.. -איפה את נמצאת? -נתתי כתובת, וטלפון -תתארי את הבעיה? אני מתחילה לתאר... אבל נקטעת באמצע...

יצא אליך מישהו, בעוד 5 דק' הוא אצלך...
-מה? 5 דק'? בביטוח רכב חיכיתי יותר מ 5 דק' למענה....

מדהימים!! באמת הגיע עזריה (השם יושב עליו- בול!), הוציא כלי עבודה שלא היו מביישים טכנאי רכב מקצועי, סוללת רכב ניידת, בודק מתח של המצבר, בקיצור.. זאת לא היתה תקלה פשוטה.. (אני עושה דברים בגדול...)

תודה אחוקים! אני בבית!!
אלפי תודות!! היה שווה להיתקע.. ולפגוש בעם ישראל היפה והטוב... לא שצריך תזכורות, פשוט מפעים לפגוש בכם, ולהבין כמה טוב יש לנו פה...
יפעת א. רבבה

איך מונעים חרמות???

בשנים הרבות בהן אני משמשת כיועצת חינוכית בתיכונים, כיועצת לצוות החינוכי, לתלמידים ולהורים, סביב בעיות תפקוד של תלמידים הבחנתי במספר סוגי תגובות של הורים למתיחות סביב הקושי של הילד ועמידה מול המערכת, אני רואה את סוגי התגובות גם כתהליך:
1. הפחתה מעוצמת הקושי ועד הכחשה: "הוא לא היחיד ככה", "בסוף זה יסתדר", "המורה הזו לא מנוסה מספיק", "נטפלים לילד שלי כי לנו אין קשרים במערכת" ועוד.
2. חיפוש אשמים וכעס: לפעמים נראה את המתתיחות נכנסת גם לפן הזוגי – אישי שלנו, נאשים את בן/בת הזוג "אתה לא יודע לחנך", "נו הוא כמו אבא שלו", ובעיקר כעס "למה זה קורה דווקא לילד שלי?".
3.וכחנות: "זה לא כל כך נורא, מה הוא כבר עשה?", "נו הוא לא התכוון, זה היה בצחוק", הוא התחרט והתנצל", "הוא לא האשם היחיד", "אני (האם) אחראית שהוא לא יעשה את זה שוב".
4. חוסר אונים ועצבות: "מה יהיה עם הילד?", "זה אבוד, אין תקווה", נתק התרחקות והתעלמות מהילד.
לפעמים הילד יסתיר מהוריו כדי לא להחמיר את המצב (דבר שבד"כ רק גורם להחמרה).
5. יצירת מציאות חדשה: כאשר ההורים מעכלים את המצב, כתוצאה של זמן והבנה או כתוצאה של ליווי ע"י איש מקצוע אובייקטיבי שמבין את השטח על מורכבותו, ומגשר על החששות, החשדנות וחוסר האמון, תצמח גישה מעשית יותר שתצליח ליצור מציאות לימודית ותפקודית חדשה.
וזו השליחות שלי! אם אתם מרגישים שאתם באחד מהשלבים וזקוקים לסיוע, מוזמנים לפנות אליי.