בראשית הייתי אני, הצגת היחיד של ליהי עראסי

כשעליתי עם בראשית ב 2018, היה בזה רווחה אחרי שנים של העמדת פנים מתישה.
לא התביישתי בסיפור שלי, התביישתי בהשלכות שלו עלי.
התקפי החרדה הפכו להיות מטורפים משנה לשנה,
אבל להראות חולשה היה לאבד אחיזה בחיים, אז שיחקתי אותה.
תגובות פוסט טראומיות לרוב מטופלות בסמים (או כדורים בשמם האלגנטי)
אבל מאחר ובאתי מבית שהתמכרויות הם המוטיב המרכזי בו,
כדורים וכל חומר מאלחש, לא בא בחשבון.
אז הסחתי את הדעת הכי שיכולתי.
ברחתי לעבודה, לפרויקטים, לסושיאל.
ככל שהכאבים התגברו, העלתי את המינון.
זאת הייתה ההתמכרות שלי,
וכלום לא עזר.
לא הכישרון, לא ההשקעה, לא העבודה הקשה, לא הקשרים
כל הטקטיקות שלי, כל מה שעזר לי לשרוד רוב החיים, כבר לא ממש עזר לי
וכמו בכל התמכרות לא ידעתי איך לעצור את זה.
ואיך יכולתי לדעת ?
כל הסחות הדעת שהייתי מושקעת בהן טשטשו אותי והשכיחו ממני דברים שידעתי ושהייתי חזקה בהם.
הכחשה, כעס, מיקוח, יאוש, עברתי הכל…
וברגע של כנות הבנתי שאני צריכה ללמוד משהו חדש.
כך נוצרה בראשית הייתי אני.
ככול שהסכמתי להתמודד עם,
עצב כשהוא עולה, בלי לדחוף אותו עמוק ולהתעלם.
פחד כשהוא מאיים, בלי לברוח (או להלחם).
ריק, שעמום ושיממון בלי לדעת מה יהיה,
אובדנים קטנים וגדולים,
ככה הלכו והתמעטו התקפי החרדה שלי.
וככל שהעמקתי למקום הראשוני הבראשיתי שלי
ככה הבנתי את כוחי
הדמות שאני התבהרה והתגבשה בתוכי, והחוצה ממני
וזאת הייתה חתיכת רגיעה יציבה קבועה, לא שכיחה
וכשהאורות נדלקים, אני לגמרי מבינה את התפקיד שלי
פוסט טראומה היא אינה גזרת גורל
אפשר לדבר על זה ולהוריד את הבושה
אפשר לנרמל את זה ולהסיר את האשמה
בשליחותי גם אחרים חוזרים קצת לבראשית
למהות של תום ומשחקים
היכן שאפשר ליפול ולקום ולרוץ למשחק הבא
בלי לחטוף התקף חרדה
פעם פוסט טראומה היתה מקושרת עם הלומי קרב,
היום, תביטו מסביבכם, היא all over the place
וחשוב לי שתדעו שאפשר לטפל בה.
מתחילים מלחוות אותה.
בלי לברוח ובלי לאלחש.
רק לחבק.
וכשהמתקפה עוברת שואלים שאלות,
ומחברים נקודות.
והנה הכוחות והתעצומות, ויהי אור!
וככה מפעם לפעם , הכאב כואב פחות.
הפחד כבר לא משתק,
השעמום הוא קריאה לשחק,
העצב מזמין להיפרד,
והאובדנים - ובכן - הם חלק בלתי נפרד מהחיים.
בכל יום חייב אדם לראות עצמו חוזר לבראשית שלו.
תודה רבה לעריית ראש העין שאירחו אותי עם בראשית, בפעם השניה.
להזמנות אפשר לפנות בפרטי 💖

על הפער הבלתי נסבל בין מי שאני לבין מה שהסכמתי להוציא ממני.

בערב כניסת השנה היהודית השתתפתי בטקס שחרור הישן ביער.
בעיצומו של הטקס הזמינו אותנו המנחים לעמוד מסביב למדורה.
כל אחד מאיתנו קיבל לידיו פרחים ארומטיים ובתורנו, השלכנו אותם למדורה ואיתם את כל מה שביקשנו לשחרר מאיתנו.
חבריי למעגל השליכו בשאת נפש את משברי הנפש של אותה השנה, מי יודע, אולי של כל החיים.

התרכזתי במעגל האבנים שכיתר את האש, החום של הלהבות מוסס אותי אליו, עמדתי בעיניים עצומות וידעתי בדיוק מהו הדבר האחד שאני הולכת להשאיר שם ביער. כשהגיע תורי, הסנפתי את הפרחים אל תוכי חייכתי והנפתי מעלה את הבועה היפה שלי, הבועה שאני חווה לה את חיי, הבועה שעטפה שמרה והגנה עלי במשך כל כך הרבה שנים, בועת הסוליסטיות.

הכנתי את עצמי לכך שזה יכאב לבקוע אותה, שאני אתגעגע להגנה שלה אבל בתוכי בבטן עמוק חשתי כוח חדש דוחף לצאת, לגלות, להתנסות – לנשום את היותי ללא רשת הבטחון.

רוויה במילות הודיה מול הלהבות, הודיתי לה על הברית והשותפות להצליח להיות לבד, על תנועה בעולם שאין להאמין בו ואין לבטוח בו, שעלי מוטלת המלאכה לגמור, על התגייסות למעני בכל מחיר, הבועה המצילה שלי, שלא יכולתי להצליח בלעדיה כפי הצלחתי עד כה, אהובתי הנרטיבית, החומה שבראתי ושכיוון חיי תמך בה הפכה צפופה.
הרצון לגדול גבר על הצורך להגן עלי.

בשחררי את הפרחים אל תוך הלהבות התעצבתי על פרידתנו אך שמחתי על הבשלת הנפש שלי לצאת מתוך הרחם העוטף שיצרתי עבור עצמי אל תוך העולם האמיתי.

בשחררי את הפרחים מעלה דמיינתי את חברתי הבועה פורחת ונטמעת בתוך נשמה אחרת הזקוקה להגנה, למעטפת של חסד.

בוותרי על הבועה, הסכמתי "למות" למי שהייתי בתוך הבועה ו"להיוולד" למי שאני עכשיו ללא הבועה, זה היה בלתי נמנע, היא הייתה כבר קטנה עלי.

עברו שלושה חודשים מאז.
לפעמים מאתגר לי כאן בחוץ בלעדיה אבל משמעותית פחות לוחץ.

איך את מרגישה לגבי זה שרשת הבטחון הטובה שלך אולי כבר קטנה עליך?