קורל נעים- יוגה וטיפול Li-CBT

הזעה, רעד, תחושת קוצר נשימה, כאבים בחזה, בחילות, כאבי בטן, סחרחורת, אי יציבות, תחושת ניתוק מהעצמי, פחד מאובדן שליטה, תחושת שגעון, פחד מוות, חוסר תחושה, גלי חום, צמרמורת, דופק לב מואץ.

אם אתם חווים חלק מהתסמינים האלו או את כולם
אתם כנראה חווים התקף חרדה-
הכוונה להופעה פתאומית וזמנית של תחושה של חרדה
מעורבת בתחושת אימה וחשש מסכנה שנוצרת מתחושות גופניות.

הגוף שלנו חכם מאוד, וכשהוא מזהה סכנה (בין אם אמיתית, מוחשית או מדומיינת) הוא מכין את הגוף למצב של 'לחימה, בריחה או קפיאה במקום' (FFF) ולכן התסמינים הגופניים.

שלבי ההתקף הם:
1. תחושות גופניות שצוינו קודם לכן
2. התחושות הגופניות יוצרות פרשנויות ומחשבות טורדניות על המצב, למשל- 'אני הולך להשתגע, יש לי התקף לב, אני הולכת למות, אני לא יכול להתמודד' וכו'
3. התנהגות בהתאם לפחד ולחרדה שעולה- ברובד הרגשי וההתנהגותי, או ניסיונות להימנע מהתקף החרדה
4. לעיתים גם התנהגויות בטוחות חזרתיות- כמו להסתכל שוב ושוב בחדשות וברשתות, לבדוק האם הדלת נעולה, להסתכל מעבר לחלון וכו'

זה יכול להרגיש מאוד מפחיד ולא נשלט
אבל בעיקר עכשיו, זה מאוד מאוד טבעי.

התקף חרדה הוא כמו גל.
אם מתמודדים נכון, ההתקף יכול להגיע לכ3-10 דקות.
הניסיון שלנו להימנע מההתקף משמר את החרדה ברמה גבוהה
ולא נותן לה להגיע לשיא, על מנת לרדת ו'להרגע'.

איך נתמודד עם התקפי חרדה?
-מודעות- נזהה שאנחנו כרגע בהתקף חרדה,
ונזהה את התסמינים הגופניים, הרגשיים והמחשבתיים שאנחנו חווים.

-ניתן לגל החרדה לעלות ולא ננסה לעצור אותו, כך הוא ירד.

-במישור הפיזי- נקפוץ במקום, ניתן אגרופים באוויר, ננשום עמוק לתוך שקית או לתוך קשית, נאפשר לעצמנו לבכות, נשתה כוס מים.

-ננסה לייצר שליטה על הנשימה-
שאיפות בספירה ל4, נשיפות איטיות בספירה ל8\10.
דגש על הוצאת אוויר איטית כדי לעצור את נשימת היתר.

-קרקוע- נשב על הרצפה, נרגיש את הרגלים או הגוף במגע עם הקרקע, נחבק את עצמנו, נטפח על הגוף.

-ניתמך בסביבה- נוכחות של אדם בטוח, נתקשר לאדם קרוב, ניתן יד או חיבוק לקרוב אלינו.

-נזכיר לעצמנו שאנחנו בטוחים, שההתקף הוא מצב זמני וניזכר על מה כן יש לנו שליטה.

בבקשה תשמרו על עצמכם
המציאות שבה אנחנו חיים היא מזעזעת ונוראית.
ואם אתם או מישהו שאתם מכירים חווה את זה
אל תהיו בזה לבד.

חיבוק וחיזוק
❤️‍🩹

מה זה בכלל יוגה?

במחקר שנעשה באוניברסיטת הרווארד
נמצא ש47% מהזמן אנחנו אבודים במחשבות.
לא באמת בתשומת לב מלאה לעשייה שלנו
לא מעורבים באופן מלא במה שנמצא מול העיניים שלנו
ומוסחים מאוד מחשיבה

כמעט חצי מזמן החיים שלנו אנחנו לא נוכחים.
מפחיד, לא?

אפשר לדמות את המיינד שלנו לתחנת רדיו שלא מכוונת לתדר הנכון
ולכן יש הרבה רעש.
במהלך היום עולות הרבה מחשבות
רעשי רקע, מטלות, משימות, ציפיות, לחץ, קולות מהעבר
כל אלו יוצרים הצפה
קושי להיות נוכחים בהווה
ומונעים מאיתנו לתפקד כמו שהיינו רוצים.

המילה יוגה מגיעה מהמילה Unity= אחדות.
תרגול מצב חוויתי של הרמוניה ואחדות
שבה הנפש לא עסוקה במה שעתיד לבוא או היה
בזמן שהגוף נוכח על המזרן,
אלא מצב שבו הגוף והנפש נמצאים באותו המקום
תרגול של נוכחות ברגע ובהווה
והשקטה של התודעה

הכוונה בתרגול של נוכחות
היא שאנחנו לא מתמקדים באיך היינו רוצים להיות
או הציפייה מהגוף שלנו.
מעבר לרצון שהחוויה תהיה שונה או אחרת,
אנחנו פוגשים את עצמנו איפה שאנחנו
בכל יום קצת אחרת
בכל פעם שאנחנו מגיעים אל המזרן.
פוגשים את עצמנו איך שאנחנו

לכן זה תרגול של קבלה.
לקבל את הכאן ועכשיו
לקבל את מה שקיים
לקבל את המפגש שלנו עם עצמנו
ולתרגל את מה שיש.

מהמקום של קבלה ונוכחות
אנחנו מאפשרים לעצמנו לקבל מתנה
להיות פתוחים למה שקיים
וגם לדבר הבא אחריו
מאפשרים לעצמנו רגעי שקט
לחיות את החיים במלואם

יום היוגה הבינלאומי שמח 🧘🏼‍♀️

זה מפחיד לצעוד בדרך משלך.
לצעוד בדרך הלב.
יכולים להיות הרבה מאוד רעשי רקע
כאלו שיקשו למקד את עצמנו
יקשו לשמוע את הקול הפנימי שלנו
להבין מתוך איזה מניעים אנחנו צועדים

זה מפחיד לצעוד בדרך משלך
ולגלות שאתה על השביל, לבד
שביל שאתה בחרת לעצמך
לפעמים שוכח למה התחלת לצעוד בו.
לנסות ולהבין לאן הוא הולך
לחדד, לדייק ולעשות בדק בית תקופתי
לנקות את האבק מנעלי השגרתי, המוכר והנוח
ולנהל שיח כנה, רק אני מול עצמי
האם זה המסלול הנכון, בשבילי

זה מפחיד לצעוד בשביל משלך
לעשות את ההפך או השונה מהשאר
לא להתבלבל מההסתעפויות
של ההולכים בשבילים לצידנו
או ממזג האוויר המשתנה ברקע
להמשיך לצעוד ולהאמין שבסוף נגיע

מה שוודאי בחיים האלו, הוא החוסר ודאות
הקבוע היחיד הוא השינוי.
אנחנו יכולים לפעול ממה שנכון לנו, כרגע
להזכיר לעצמנו שזה יכול להשתנות,
שהבחירה שלנו משתנה תדיר.
ולזכור שלצעוד בדרך משלך
אומר גם לרוב לזנוח שבילים אחרים
שיובילו למקומות שלא בחרנו בהם.
לדעת לעשות שלום עם זה שלא נדע לעולם
האם הבחירה שבחרנו היא זו ה"נכונה"
או מה היה קורה אילו
בחרנו בבחירות ושבילים אחרים.

להמשיך לצעוד בדרך שלנו
עם עיניים ולב פתוח לרווחה
לזכור להנות מהנוף בדרך
לעצור מדי פעם לנוח, לקטוף איזה קוקוס.
לאפשר לעצמנו ללכת במסע
בלי באמת לדעת בדיוק איך, או לאן
ולהאמין שבסוף נגיע
שהשביל הוא חלק מהדרך
להגיע למטרה.

זה מפחיד לצעוד בשביל משלך
אבל מצד שני,
זה מרגיש גם בלתי אפשרי לעשות אחרת.

ימי שני ב8:30 💙

שעה אחת בבוקר יכולה לתת לך את כל זה -
- ללמוד לנשום נכון
- ללמוד תנוחות יוגה
- לשלב טכניקות רגיעה מתחום המיינדפולנס והמדיטציה
- לדבר על הפילוסופיה של היוגה
- לאזן בין הגוף לנפש
- לעבוד על היציבה שלנו
- ליישם כלים מתחום התרפיה שנוכל לקחת איתנו [מהמזרן אל החיים]
- להאריך את השרירים ולהפוך לגמישים יותר - פיזית ותודעתית

רוצה גם?
---
שיעורי יוגה עם קורל
ימי שני בבוקר, 8:30-9:30.

לפרטים והרשמה: 054-8008225

מרכז קהילתי הנטקה 55

יום האשה
זה מתחיל בנו.

כל אחת מאיתנו שונה ומיוחדת
לכל אחת מאיתנו יש מקום
גם אם הקול שנשמע מבחוץ הוא
שאנחנו "פחות" או "יותר" מדי (..השלימי את החסר)

אין צורה אחת לאיך שאנחנו אמורות להראות
לאיך שאנחנו אמורות להיות
או "מהי אישה אמיתית".

כל אחת מאיתנו יודעת
מה היא עברה
על מה היא התגברה
עם אילו קשיים היא התמודדה
על אילו ויתורים לעשות נאלצה
מהם הניצחונות ומהם הפחדים שלה

זה מתחיל בנו
בלגיטימציה שלנו לעצמנו
לכל החלקים שבנו
לתת להם מקום
ולהיות גאות.

לאפשר לעצמנו לתפוס מקום במרחב
להגיד את דעתנו ולעמוד מאחוריה
לבקש ולדרוש.

המצב מסביבנו לא מושלם
והמציאות רחוקה מלהיות כזו
יש עוד דרך ארוכה מאוד לעבור

אבל נשים לעצמנו תזכורת
מדי יום, לדייק ולחדד
את העוצמה והאהבה שלנו לעצמנו
כל אחת לעצמה
ולנשים בחיינו

יום האשה שמח 💙

מתרגשת מאוד מאוד לשתף אתכן

יום רביעי הבא, 8.3
מתקיים יום האישה

מזמינה אתכן לYoga Event
שיעור יוגה בשקיעה מול הים
בהשתתפות נשים בלבד

לחגוג את עצמנו
יחד עם עוד נשים מופלאות

מחכה לכן
*מספר המקומות מוגבל, לכן הרשמה היא מראש, מוזמנות לכתוב לי 💟

יום האהבה

בואו ננרמל את היכולת והשריר לאהוב את עצמנו
כשזה לא נוח, כשזה קשה, כשזה מרגיש לא טבעי,
כי זה מתחיל קודם כל בעצמנו.

אהבה בשבילי היא
לעמוד מאחורי הדברים שלי
היא הצבת גבולות ברורים
היא היכולת להגיד לא

אהבה עצמית היא
הקשבה לרצונות ולצרכים שלי
היא לקחת הפסקה ומנוחה, ויתפוצץ העולם.
היא ללמוד להכיל את העצב, הכעס, התסכול, האכזבה
או את הקילו- שניים שעליתי

את הצדדים הפחות נוצצים
את החלקים היותר חשוכים
הרגשות הפחות נעימים

אהבה עצמית היא
לעצור לחגוג נצחונות בדרך
לדעת לבקש עזרה כשצריך
להשתטות ולצחוק מהבטן
להשקיע בעצמי את הזמן, האנרגיה והכסף
להשיל מעצמי אמונות מגבילות
ולהיות בחמלה עצמית כשדברים לא מסתדרים

אהבה עצמית היא
לאפשר לעצמי לחלום בגדול
לאפשר לעצמי לטעות
ולעזור לעצמי לקום

אהבה עצמית היא גם
לוותר על הדברים שפחות נכונים לי
בעקבות הבחירה באהבה בעצמי
להיות סבלנית כלפי עצמי,
ולדעת שזה מסע של חיים שלמים

יום האהבה שמח ♥️

לחיים יש טיימינג משלהם,
כמו לעונות השנה
ככה עונות לאדם
תקופות בהם הזמן הוא זריעה, נטיעה, שתילה
וזמן אחר לאסוף את הפירות

דרושה הרבה סבלנות לתהליך
אם אין מודעות לעונה בה אנחנו נמצאים
אנחנו עלולים לחכות לקטוף את הפירות
בזמן שעלינו לזרוע או להכין את הקרקע
או להפך
לשתול ולזרוע כשאין שמש
ולהתפלא שהאדמה לא מצמיחה

המחזוריות הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב
לתת כבוד לזמן ולמקום שבו אנחנו נמצאים

האם אנחנו בסביבה שמאפשרת לנו לצמוח ולשגשג?
האם אנחנו מקיפים את עצמנו
באנשים שישקו אותנו כשאנחנו נבולים?
האם אנחנו משקים ומטפחים את עצמנו
כשהאדמה יבשה? חושפים את עצמנו למספיק אור?
האם אנחנו זוכרים לשתול זרעים חדשים
או להחליף את הכלי
כשאנחנו מרגישים תקועים? כשהלב מבקש לגדול?
האם אנחנו סבלניים עם קצב הגדילה שלנו?
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לטפס, לצמוח גבוה?
להשען כשצריך, בטיפוס למעלה?
האם אנחנו מנקים את העשבים השוטים של התודעה שלנו? האם השיח הפנימי שלנו מיטיב?
האם אנחנו עושים את העבודה,
מופיעים יום יום- מנקים ומטפחים את גינת התודעה שלנו? את גינת מערכות היחסים שלנו?
ואם לא, איך אפשר להביא מודעות ואור למקומות האלו?

נקודה למחשבה 🌱
ט"ו בשבט שמח

חורף. קר. גשום. חשוך. אפור. מאוחר.
כל הסיבות להישאר בבית ולוותר על התרגול
לבחור בקל ונוח.

לרוב דווקא הדבר שהכי קשה לנו לעשות
יהיה הדבר שהכי נחוץ לנו לעשות
שיגרום לנו להרגיש הכי טוב

אבל וואו, כמה עבודה מנטלית מאתגרת זו.

שלא תטעו, גם לי זה קשה-
ובטוח גם לכם כמתרגלים.
לבחור לצאת מהמוכר והנוח
ולבחור את מה שאנחנו יודעים שיעשה לנו טוב
גם במחיר של לצאת מאזור הנוחות,
גם במחיר של לבחור בקושי עכשיו
כדי שאחר כך נרגיש טוב.

זו בדיוק העבודה.
להרים את עצמנו
להרים לעצמנו
גם בטוב, וגם ברע
גם כשקל ויש מוטיבציה,
ועל אחת כמה וכמה כשקשה.
דווקא כשקשה.
דווקא כשאין חשק.

זה ה"אימון".
והוא לא רק פיזי ומתייחס לגוף
הוא בעיקר נפשי-
לחזק את השריר המנטלי
להרים את עצמנו ולהיות בשביל עצמנו
גם כשאין אף אחד אחר מסביבנו שירים אותנו
להיות שם בשביל עצמנו
כי אנחנו מסוגלים.

זה מתחיל בתרגול יוגה ובמזרן,
זה ממשיך לחיים.
כקשה, כשצריך לקום ולדחוף.
לחזק לעצמנו את העוגנים שיטפחו את התודעה שלנו
והיציבות שלנו בקרקע
דווקא כשיש רוחות, גשום או חשוך (בתוכנו או מחוצה לנו)
דווקא שם אנחנו מגלים כוחות חדשים
שלא ידענו שקיימים אצלנו.

The pose is the journey, not the destination.

אני תמיד מזכירה למתרגלים שלי
לנסות לא להתמקד בתנוחה הסופית
או בחבר שנמצא מזרן לידם.
לא בעקבים שיגעו במזרן,
לא בתנוחות ההפוכות,
או 'בשיא' של התנוחה.
על הדברים האלו אין לנו שליטה. והם לא העיקר.
מיקוד הקשב ותשומת הלב בחיצוני
עלולה לעורר חשיבה של 'שחור או לבן'-
'הצלחה או כשלון'
'נכון או לא נכון'
או 'טוב או רע'
ואם אנחנו לא בצד שנתפס בעינינו כ'טוב'-
אלו עלולים להוביל לשיח פנימי לא מטיב
לקנאה, לשיפוטיות, לתסכול, לכעס, לקנאה או לביקורתיות
ולרוב הרי אין לנו באמת שליטה על דברים חיצוניים לנו

מזכירה להתמקד במה שכן יש לנו שליטה עליו
להחזיר את תשומת הלב פנימה
בהקשבה שלנו אל עצמנו,
אל התחושות של הגוף
אל הנשימה.

כל עוד נמשיך להתמיד
נמשיך להופיע על המזרן
בכל מצב שהוא
גם בשמחה, גם בקושי, גם בעייפות
הפירות של התרגול
יגיעו מעצמם.

"כל אדם
צריך
חוף מבטחים.
מקום אחרי סערה,
מקום לפני מסע.
מקום ללכת בו,
נפש יחפה.

לא לכולם יש.

יש שנולדו בלב ים.
בעין סערה
שלא הייתה שלהם.

יש שנולדו
תוך כדי מסע
של מי שלא הגיע
לחוף משלו.

ויש כאלה שנולדו
כדי להיות חוף לאחרים.
אנשים לא בוחרים
מאיזה חוף,
מאיזה ים,
יגיעו.

אבל מתוך הצורך
בא החיפוש.

לפעמים אנחנו רוצים
שמישהו אחר יהיה
חוף המבטחים שלנו.

לפעמים אנחנו
לא מאמינים שנמצא אותו,
ונשארים עם אי.

לפעמים אנחנו מעדיפים
את לב הים,
כי מעולם לא ראינו חוף.

ואולי
אדם חייב
לבנות
חוף מבטחים
משלו.
לגלות את מי שהוא
ולבטוח בו.
לא כי אין אחרים,
אלא כי הוא
ישנו לו.

ובדרך,
לבחור לו אנשים
שלא ינסו להיות לו חוף,
או אי.
או סערה.
כי זה, בשבילם.

אלא יבחר כאלה
שיזכירו לו
שהחוף קיים בו.
ויהיו איתו
כשהוא שוכח."

מילים שלא נתנו לנו/ קרן אדוריאן

בפילוסופיה של היוגה מדברים על "יאמות וניאמות"-
על מעין קוים מנחים החלים כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו,
כללי אצבע, שעוזרים לנו להתנהל בחיים

הראשונה היא "האימסה"-
הכוונה, אי פגיעה או אי אלימות
אלו יכולים תבוא לידי ביטוי
במעשים שלנו, במילים שלנו, במחשבות שלנו
לא רק כלפי אחרים, אלא גם כלפי עצמנו

המזרן הוא מראה לצורה שבה אנחנו נעים במרחב ביום יום
האם במזרן, וגם בחיים
אנחנו פועלים מתוך מלחמה, מתוך כיווץ, מתוך מאמץ?
האם אנחנו מתעלמים מהקריאות של הגוף שלנו,
למנוחה, לעצירה, להתבוננות או דיוק?
האם אנחנו מתאמצים יתר על המידה
למרות שאנחנו מרגישים כאב?
האם אנחנו פועלים מתוך חוסר, רצון להוכיח, לרצות,
או מתוך מקום אחר, שלם יותר ובעל רצון?
לא כדי לקבל על מנת למלא את החסר,
אלא כדי לתת ממקום מלא מבפנים.
האם אנחנו פועלים מתוך קבלה, מתוך שלום עם עצמנו?

בשתי הגישות, המטרה תהיה אותה מטרה
אבל הדרך, בשתי הגישות האלו, תראה אחרת לגמרי

על פחדים וחוסר ודאות~

חלומות במגירה
יכולים להשאר שם חודשים, לפעמים שנים
או שנפעל לקראתם ונהיה אמיצים

לפעמים, כשהגענו כמעט לקצה- לקו הסיום
יעלה הפחד לחצות אותו

מה אם נצליח?
מה אם נכשל?
מה אם אטעה?

לפעמים הפחד מהלא נודע, מהחדש
יכול להשאיר אותנו במקום שאותו אנחנו מכירים שנים
גם אם הוא כבר לא טוב לנו
גם אם הוא כבר לא נכון או מדויק לנו
גם אם הצעד הבא שנעשה ישפר את חיינו
מעבר למה שבגלל יכולנו לחלום

אבל היציאה מאזור הנוחות מפחידה
לא נוחה
כי אנחנו לא מכירים את הגרסה החדשה של עצמנו
ועדיף שתהיה לי הגדרה, שאאחז במוכר
מאשר שאצעד אל הלא נודע
אתמודד עם חוסר הודאות
ומי יודע מה מחכה לי שם?

כמו ביוגה,
הרבה פעמים נמצא את עצמנו בבין לבין, במעברים
ודווקא שם, במקום לנסות לאחוז חזק יותר
לשלוט על הסיטואציה והתוצאה
נצטרך לשחרר, ללמוד להרפות
להתמסר ללא נודע
לפעמים גם לאבד שיווי משקל או לטעות
לגשת אל הדלת, גם אם לא ברור מה עומד מאחוריה
ולעשות את הצעד הראשון

לגשת אל הידית,
לפתוח אותה
ולפתח את האמונה העיוורת
שדברים יסתדרו

הנשימה היא כלי הרכב של הנשמה
ברגע שאנחנו מאטים או מפסיקים את הנשימה
כך גם המחשבה מאטה ואפילו לרגע נעצרת

ומה נפגוש שם?

📍 במקום הקבוע שלנו
פותחים את היום או מסיימים אותו
ימי ראשון, רביעי, שישי