שוטוקאן קרטה בהדרכת צור אפרתי

אחרי ארבע שנים, סוף סוף יש מחנה קיץ של קרטה, מחנה הקיץ היוקרתי בהנהלת שיהאן אוקאזאקי.
השנה הייתה לי ההזדמנות גם לבוא עם הבן שלי, אופק (התמונה) והוא מוקף המאסטרים הגדולים מכל העולם.
חוויות קרטה מדהימה ויש עם מי לחלוק אותה.
למדנו בסיס, חיזקנו את טכניקה והיד עוד נטויה.
וזאת ברוח הקרטה!
#שטוקאןקרטה #שוטוקאןישראל #שוטוקאןקראטה #שוטוקאןריוישראל #שוטוקאן ̇jukun #קארטה #קראטהדו #קאראטה #קרטה #קראטה #חוגיםלילדים

בוקר טוב? בוקר מצויין!

אופק ואני יוצאים עכשיו למסע של שבוע וחצי של אימוני קרטה אינטנסיביים, פעם ראשונה של אופק...

מחנה האימונים היוקרתי של ה-ISKF בארצות הברית בהנהלת Shoto Kokoro אוקאזאקי הירויושי שיהאן.
אנחנו לא יודעים איך זה יהיה, אבל זה בטוח יהיה מרגש, קשה, מעייף, כואב ו... בקיצור כיף בסגנון שאנחנו אוהבים.

תודה לאשתי המדהימה שבכלל איפשרה את הדבר הזה, Orit Ephrathy , בלעדיה לא הייתי מסוגל לארוז, להתכונן, לעשות ביטוח ואולי גם לנשום...

תודה גם לסנסאי שלי שהביא אותי ודחף אותי למה שאני היום עודד פרידמן . כבר ארבעים 'נים שאני נדחף על ידו ואני לומד כל שיעור ובזכותו מיישם אותו לחיים.

תודה לחברי שאני "מדרדר" אותו כל שנה לבוא שוב ושוב Moshe Mandlmilch שיצליח לארח לי חברה, למצוא את כל הטכנולוגיה שאני פחות מוצלח בה, לנווט ולדאוג למזג האויר.

ועוד אחד אחרון, חברי הטוב Michael Avigadol Szold שהוא מדהים בפני עצמו, אבל בעיקר הוא מטוייג פה, כי אני מקווה שיצטרך אלי בשנה הבאה.

ובאמת הפעם,

וזאת ברוח הקרטה!

הנה הנה הוא בא!
מחנה אימונים החורף שלנו.
אני לא מבטיח שיהיה כיף, אני ממש לא מבטיח שיהיה קל, אני לא מבטיח שיהיה נעים, אבל אני בהחלט מבטיח שיהיה קשה.
האם קשה זה רע? האם אין טוב ב"קשה"?
לדעתי, קשה זה המטרה בקרטה וברגע שיודעים שאפשר להתגבר על ה"קשה" בקרטה, נדע להתעלות גם על ה"קשה" בחיים.
וזאת ברוח הקרטה!

קנגיקו !!!

אחד הכללים הראשונים של הניג'וקון ששמעתי היה הכלל ה-17, כחלק מסמינר של גרנד מאסטר אוקאזקי ב-1992, הייתי חגורה כתומה או ירוקה ולא הבנתי את המשפט - חשבתי שזה התנשאות.

המשפט הוא 構は (קמאה ווה)初心者に (שושין-שא ני) 後は(אטו ווה) 自然体(שיזנטאי) עמידות בסיס למתחילים ואחר כך עמידות טבעיות. בהתחלה רציתי גם אני לעשות עמידות טבעיות, הן יותר נוחות ויותר... טוב נו, טבעיות. לא הבנתי עדיין את החשיבות בקרטה של הסובלנות, עליך ללמוד היטב את הבסיס, את הקושי ורק אחר כך להתקדם ולבחור באיזה עמידה להשתמש. הנוחות היא לרוב לא פונקציה בקרטה, הרבה פעמים אנחנו דווקא מאתגרים את עצמנו, יוצאים מאזור הנוחות, מקשים על עצמנו פיזית ומנטאלית כדי להתפתח.

אותו מאסטר אוקאזאקי כותב בספרו "שלמות האופי" נתחיל בלהתאמן על עמידות בסיסיות עד שהן יהיו לנו טבעיות ואז כל העמידות שלנו טבעיות. ככל שנרבה להתאמן על העמידות הבסיסיות, זיכרון השריר, הטכניקה והבסיס יטמעו במערכות שלנו ואז כל עמידה שנעשה תרגיש לנו טבעית.

עמידה טבעית, בהתחלה היא טבעית לנו ולכן היא נקראת עמידה טבעית. אז ככל שנמעיט העמידות טבעיות בתחילת הדרך הן יחושו לנו פחות טבעיות, כלומר שנתאמן הרבה על עמידות בסיס העמידה הטבעית כבר לא תהיה יותר טבעית, אז זה השלב המתקדם שבו צריך לחזור ולהכניס את העמידות הטבעיות כדי שבסוף הן יהיו שוב טבעיות. כמו המשפט זן על ההר (לפני שלמדתי זן ההר היה הר, כשלמדתי זן הוא כבר לא היה הר וכשסיימתי ללמוד זן הוא שוב היה הר).

פונאקושי מהדהר עם הכלל השישי בניג'וקון, (ממליץ לחזור ולקרוא מה הוא אומר "לשחרר את הלב"). כמובן שכאן מדובר על דרגות מתקדמות, ככל שמתקדמים בעבודה החופשית, צריך פחות להיאחז בקמאה הבסיסי.

אז חשוב, בכל שלב של התקדמות בקרטה, להמשיך ולהתמיד עם העמידות הבסיסיות, גם אם זה נראה או מרגיש קצת משעמם, זה למטרה אישית טובה לכל אחד ואחת מאיתנו.

וזאת ברוח הקרטה!

אחד הכללים הראשונים של הניג'וקון ששמעתי היה הכלל ה-17, כחלק מסמינר של גרנד מאסטר אוקאזקי ב-1992, הייתי חגורה כתומה או ירוקה ולא הבנתי את המשפט - חשבתי שזה התנשאות.

המשפט הוא 構は (קמאה ווה)初心者に (שושין-שא ני) 後は(אטו ווה) 自然体(שיזנטאי) עמידות בסיס למתחילים ואחר כך עמידות טבעיות. בהתחלה רציתי גם אני לעשות עמידות טבעיות, הן יותר נוחות ויותר... טוב נו, טבעיות. לא הבנתי עדיין את החשיבות בקרטה של הסובלנות, עליך ללמוד היטב את הבסיס, את הקושי ורק אחר כך להתקדם ולבחור באיזה עמידה להשתמש. הנוחות היא לרוב לא פונקציה בקרטה, הרבה פעמים אנחנו דווקא מאתגרים את עצמנו, יוצאים מאזור הנוחות, מקשים על עצמנו פיזית ומנטאלית כדי להתפתח.

אותו מאסטר אוקאזאקי כותב בספרו "שלמות האופי" נתחיל בלהתאמן על עמידות בסיסיות עד שהן יהיו לנו טבעיות ואז כל העמידות שלנו טבעיות. ככל שנרבה להתאמן על העמידות הבסיסיות, זיכרון השריר, הטכניקה והבסיס יטמעו במערכות שלנו ואז כל עמידה שנעשה תרגיש לנו טבעית.

עמידה טבעית, בהתחלה היא טבעית לנו ולכן היא נקראת עמידה טבעית. אז ככל שנמעיט העמידות טבעיות בתחילת הדרך הן יחושו לנו פחות טבעיות, כלומר שנתאמן הרבה על עמידות בסיס העמידה הטבעית כבר לא תהיה יותר טבעית, אז זה השלב המתקדם שבו צריך לחזור ולהכניס את העמידות הטבעיות כדי שבסוף הן יהיו שוב טבעיות. כמו המשפט זן על ההר (לפני שלמדתי זן ההר היה הר, כשלמדתי זן הוא כבר לא היה הר וכשסיימתי ללמוד זן הוא שוב היה הר).

פונאקושי מהדהר עם הכלל השישי בניג'וקון, (ממליץ לחזור ולקרוא מה הוא אומר "לשחרר את הלב"). כמובן שכאן מדובר על דרגות מתקדמות, ככל שמתקדמים בעבודה החופשית, פחות נאחזים בקמאה הבסיסי.

אז חשוב, בכל שלב של התקדמות בקרטה, להמשיך ולהתמיד עם העמידות הבסיסיות, גם אם זה נראה או מרגיש קצת משעמם, זה למטרה אישית טובה לכל אחד ואחת מאיתנו.

וזאת ברוח הקרטה!

כמה דומה לירח?

הנה כבר התחילה שנת הלימודים ואנחנו נסחפים בזרם שלה ואחרי חופשה ארוכה, נראה ששכחנו איך נראתה פעם השיגרה.
פתאום נכנסו כל כך הרבה מחויבויות חדשות, מטלות, עבודות, שיעורי בית והכל חשוב והכל דחוף. אם יש משהו שהניסיון לימד אותי זה שתמיד יש משהו אחר, משהו שמעמיס עלינו, משהו שיעמוד בדרך ביני לבין לעשות משהו בשביל עצמי, תמיד יש משהו יותר חשוב או דחוף לעשות.
לכן אני צריך ללמוד איך אני מתעדף את עצמי ודואג לי לרגע, להפסקה זמנית, כדי שאוכל לחזור לכל המטלות עירני יותר, חיוני יותר וחזק יותר. זה לא מנגנון טיבעי צריך לפתח אותו ולחשל אותו, להדגיש לעצמנו מה באמת חסר לנו. אצלי החוסר מתבטא בגעגוע פיזי, חסרה לי הפעילות הגופנית, חסרה לי החברה, חסר לי הפעלת הגוף, המוח ובעקבותיהם גם הנפש.
אני מגלה שקשה לי הרבה יותר להתניע מחדש אחרי עצירה, אני מגלה שאני מחפש סיבות נוספות לעצור ואז ממש חשוב לי להיזכר למה אני אוהב לאמן ולהתאמן. אני מנסה להיאחז בתחושה שיש לי בסוף שיעור, תחושה בלתי מנוצחת, איך התגברתי על כל הקשיים ושרדתי שיעור קשה. אני נזכר איך אני מרגיש ברגע הראשון שטיפות זיעה מתחילות להרחיב את הנקבוביות שלי, איך הלב פועם בקצב הקאטה, את ההתרגשות מעבודת הזוגות, את העוצמה שתרגילי הבסיס, את תחושת ההתעלות כשאני מצליח לשפר משהו שאני עובד עליו כבר חודשים, תחושת הכוח שאני מצליח להפעיל נכון את מערכות הגוף ולייצר טכניקה מהירה... ואז, אני כבר לא צריך לנסות, אני נזכר וכמהה לתחושה הזו ויוצא לאימון.
מרגישים ככה? אז בואו לאימון!
וזאת ברוח הקרטה!

הנה כבר התחילה שנת הלימודים ואנחנו נסחפים בזרם שלה ואחרי חופשה ארוכה, נראה ששכחנו איך נראתה פעם השיגרה.
פתאום נכנסו כל כך הרבה מחויבויות חדשות, מטלות, עבודות, שיעורי בית והכל חשוב והכל דחוף. אם יש משהו שהניסיון לימד אותי זה שתמיד יש משהו אחר, משהו שמעמיס עלינו, משהו שיעמוד בדרך ביני לבין לעשות משהו בשביל עצמי, תמיד יש משהו יותר חשוב או דחוף לעשות.
לכן אני צריך ללמוד איך אני מתעדף את עצמי ודואג לי לרגע, להפסקה זמנית, כדי שאוכל לחזור לכל המטלות עירני יותר, חיוני יותר וחזק יותר. זה לא מנגנון טיבעי צריך לפתח אותו ולחשל אותו, להדגיש לעצמנו מה באמת חסר לנו. אצלי החוסר מתבטא בגעגוע פיזי, חסרה לי הפעילות הגופנית, חסרה לי החברה, חסר לי הפעלת הגוף, המוח ובעקבותיהם גם הנפש.
אני מגלה שקשה לי הרבה יותר להתניע מחדש אחרי עצירה, אני מגלה שאני מחפש סיבות נוספות לעצור ואז ממש חשוב לי להיזכר למה אני אוהב לאמן ולהתאמן. אני מנסה להיאחז בתחושה שיש לי בסוף שיעור, תחושה בלתי מנוצחת, איך התגברתי על כל הקשיים ושרדתי שיעור קשה. אני נזכר איך אני מרגיש ברגע הראשון שטיפות זיעה מתחילות להרחיב את הנקבוביות שלי, איך הלב פועם בקצב הקאטה, את ההתרגשות מעבודת הזוגות, את העוצמה שתרגילי הבסיס, את תחושת ההתעלות כשאני מצליח לשפר משהו שאני עובד עליו כבר חודשים, תחושת הכוח שאני מצליח להפעיל נכון את מערכות הגוף ולייצר טכניקה מהירה... ואז, אני כבר לא צריך לנסות, אני נזכר וכמהה לתחושה הזו ויוצא לאימון.
מרגישים ככה? אז בואו לאימון!
וזאת ברוח הקרטה!
#שוטוקאן #שוטוקאןריוישראל #קרטה #קארטה #קראטה #חוגיםלילדים shotokankarate

רגע לפני שמתחילה השנה,
רוצים משהו אחר? מעניין? פעילות גופנית עם ערך מוסף?
אז בואו לשיעור ניסיון, אולי אפילו תאהבו את זה

#שוטוקאן #קרטה #קארטה #קראטה #קאראטה #שטוקאןקרטה #שוטוקאןריוישראל #שוטוקאןקראטה #קראטהדו שמעתם על קרטה?
רוצים לנסות גם?
https://youtu.be/76Um0C4J9Io

הזמנה לקרטה רוצים ללמוד קרטה? אז רק תבואו

It was an amazing weekend last week...
My son's bar mitzvah and a karate seminar
סופ"ש מדהים לפני שבוע...
בר מצווה לבן וסמינר קרטה

היה אימון מאמנים מדהים.
נראה מה המאסטר מכין לנו אחרה"צ.
אוס!

הידיים שלנו עושות המון, הן כותבות, לוחצות ידיים לאחרים, משמשות לאחוזה, להקמת משקולות, מעבירות מחלות ויש להן אגודלים מנוגדים שעוזרים לנו לתפוס דברים ובקרטה הן גם כלי נשק.

בכלל ה-15 של הניג'וקון מאסטר פונאקושי מגדיל לעשות וכותב 人の手足を剣と思え (hito no te ashi o ken to omoe), בתרגום חופשי "לחשוב על ידיים ורגליים של אדם כחרבות" הוא גם עושה שימוש חכם במונח היפני קן שמתייחס כמעט בלעדי, בתקופה זו, לחרב יפנית.

כל זה טוב ויפה אבל, המשפט היפני לא אומר איזה אדם, האם מדובר על מומחה? האם מדובר על כל אחד? או שמא מדובר על הידיים והרגליים שלי עצמי?

אני מאמין שכן, לכל השאלות. ידיו ורגליו של אומן לחימה מיומן הן שוות ערך לכלי נשק חד ומסוכן מאוד. טכניקה נכונה של מומחה יכולה להגן על חפים מפשע מפני איומים שונים, גם בשל השימוש הנכון בכוח, זריזות, תגובה מהירה ותירגול של שנים. זו תשובה ברורה לחלוטין.

אבל מה לגבי ידיו של מי שאינו מומחה? אותו אדם שלא מכיר את כוחו, כמו לדוגמא חניך מתחיל בקרטה, האם גם אל ידיו ורגליו יש להתייחס כאל חרבות? מאסטר אוקאזאקי מפרש את הכלל הזה ואומר שזו נגזרת של הכלל הדוג'וקון "כבד את הזולת" או שכלל הדוג'וקון נגזר מכלל הניג'וקון, גם חניך מתחיל או אדם שלא יודע מה הוא עושה, טמונה בו סכנה, גם מבחינת החוסר מודעות שלו, טעויות או חוסר שליטה. מכה מחניך מתחיל עשוייה להיות גם היא קטלנית מפני שלעיתים גם הוא לא בשליטה מלאה על אבריו כמו חניך מנוסה, לא תמיד הוא מודע לעוצמת כוחו ובפעמים רבות מנסה להרשים את החניך הבכיר שמולו ברוח לחימה, עוצמה וכוח שיכולים להיות מאוד מסוכנים יחד.

כמובן הכל נכתב בלשון זכר, אך מתיחסת לגברים ולנשים כאחד.

וזאת ברוח הקרטה!

לפני קצת יותר משנה העליתי את הוידאו האחרון "ברוח הקרטה".
מאז אני עובד על וידאו נוסף, אבל הנושא שלו סחף אותי לעומקים של וידאו של כמעט שעתיים.
אשמח לשמוע את חוכמת ההמונים בהצעות על הוידאו הבא

כל סיטואציה בחיים שלנו, בין אם היא חדשה או כבר נתקלנו בה פעמים רבות, אנחנו אוספים את כל המידע האפשרי ומקבלים החלטות פעולה בהתאם. לעיתים פעולות מפתיעות, לעיתים צפויות ובהתאם גם ההחלטות שלנו לתגובה לסיטואציות, לעיתים אנו מפעילים שיקול דעת, לעיתים זה לוקח זמן ולפעמים, על סמך הידע והנסיון או תחושת הבטן, אנחנו מקבלים החלטות זריזות.

בכלל ה-14 של הניג'וקון מאסטר פונאקושי מרמז על כך שעלינו לשקול את צעדינו גם בקונפליקטים. כלל הניג'וקון הזה מתורגם לאנגלית כ"בקרב, עליך להבחין בין נקודות פגיעות ולא פגיעות", אך לאחר בחינת הכלל ביפנית, נראה שהמושג הוא הרבה יותר רחב מזה ולמשפט הזה, כרגיל, יותר יותר עומק ממה שנראה לעין. בעבר כאשר ניסיתי לתרגם את הניג'וקון לעברית ישירות מיפנית, מבלי לעבור דרך התרגום לאנגלית, גיליתי שינויים רבים בניסוחים בין התרגומים הישירים שלי לתרגומים לאנגלית. אינני חלילה מעביר ביקורת על המאסטרים שתרגמו את הטקסט לאנגלית, או לרגע חושב שיש לי יותר תובנה מהדור המייסד של הקרטה מחוץ ליפן, אבל אני חושב שיש לי יכולת, אולי, מעט להוסיף.

המילה הראשונה 戦 (טאטאקי tattaki; מאבק, סכסוך, קרב, מלחמה) היא בהחלט מציינת את המיקום של הדברים, המילה 虚実 (קיוג'יצו kyojitsu) היא מילה מורכבת משתי מילים שבעצם יוצרת את המושג של "אמת וכזב". המילה 操縦 (סוג'ו soju) משמעותה שליטה, נהיגה, הובלה, ניתוב ועוד. 如何にあり (איקאן ני ארי ikan ni ari) אפשר לומר שזה להיות בעל יכולת של הנאמר לפני. בתרגות חופשי: בקונפליקט, צריך את היכולת להבחין בין החשוב והנכון לבין התפל וההטעייה.

בכלל הניג'וקון ה-13 דובר על התאמתינו לתנועות היריב בכלל הזה מדובר כבר על השלב הבא, איך להבין מתי הזמן הנכון להגיב, או אם להגיב בכלל.

אחד המאסטרים הגדולים באומנות הקיוג'וצו (弓術, kyujutsu; אמנות הקשת, השיטה המסורתית שממנה צמחה אמנות הלחימה היפנית קיודו - דרך הקשת) שםדגש בתרגום על האספקט הבודהיסטי של "סגור ופתוח", שבכל סיטואציה שאנחנו פתוחים הרי שאנחנו גם סגורים ולהיפך. מאסטר אוקאזאקי טרויוקי מוסיף, בספרו "שלמות האופי", שמאסטר פונאקושי גיצ'ין היה תמיד אומר: "תרגיע את עצמך ותראה הכל בכל סיטואציה וברגע שיש הזדמנות-חטוף אותה!". ברגע שיש פיתחה אצל היריב, נצל את ההזדמנות, אבל זכור שזו יכולה להיות גם הטעייה. המאסטר עוד מוסיף אספקט דאואיסטי שלכל דבר רע יש גם טוב כל מצב שנראה כמו הגנה מוחלטת הוא גם פגיע, בעוד כל מצב שנראה פתוח לחלוטין עדיין אפשר לחסום. דברים הם לא שחור או לבן בכל רע יש טוב. כמו לדוגמא פציעה או אבל מאפשרים צמיחה אישית מתוכה, לעומת זאת זכיה בפרס בהגרלה יכולה לגרור אחריה עצלנות לראות וכיוצ"ב.

סון צו בספרו "אומנות המלחמה" בפרק מלאות וריקנות הוא מתאר הצבא צריך לשאוף לתבנית כמו מים, להימנע ממקומות גבוהים ולחתור למקום הנמוך ביותר על הצבא למצוא את החורים והחולשות של האויב או להשלים אותם בעוצמתו. מים נעים בהתאם לתנאי השטח בצבא צריך לשאוף לניצחון בהתאם ליריב שלו. אין צורת לחימה של מים כמו שאין צורה קבועה למים, זה שינצח הוא זה שישכיל להתאים את כישוריו לחולשות של היריב. כפי שמים נעים בהתאם לתוואי השטח ובהתאם לאויב על המפקד הצבאי להימנע מסטנדרטיזציה ומהלכים תבניתיים חוזרים. כך גם בהתקפות ובלחימה בקרטה, להיות גמיש, בחופשיות ובמיומנות להתאים למצב האויב. מאסטר פונאקושי מביא גם הוא את הציטוט הזה בספרו על הניג'וקון ומוסיף שתמיד יש לפעול בהתאם ליריב (כמו בניג'וקון ה-13) אבל הוא מוסיף שחשוב לנווט במרווחים שהיריב מייצר. כמו שנאמר תכיר את הקהל שאתה מדבר אליו ותתאים את עצמך.

הרי זה אחד הלקחים החשובים בחיים, לדעת מה חשוב שיש להתייחס אליו ומה אינו חשוב ולא כדאי להשקיע בו מאמצים. עוד לקח הוא להבין מה נכון לפעול לגביו ומה לא נכון לפעול כי לא נוכל לשנות. היכולת להבחין בינהם חשובה לחיות חיים וניהול מאבקים או משאבים נכון.
̇jukun #קרטה #קארטה #קראטה #קאראטה #שוטוקאן #שוטוקאןקראטה #שוטוקאןריוישראל #שוטוקאןישראל

עברנו שנה לא קלה, יש לנו שנה חדשה לפנינו, שנה חדשה עם כל מה שמשתמע מזה: תקוות, ציפיות, שאיפות, חלומות ובקשות.
אני מאחל שכולנו השנה נצליח יותר. לאו דווקא יותר מהאחר, אלא הרבה יותר מעצמנו שלנה שעברה.
שתהיה שנה טובה מקודמתה וכמו שאני אוהב לומר: שהיום הכי פחות טוב של שנה הבאה יהיה עדיין יותר טוב מהיום הכי טוב של שנה שעברה.
וזאת ברוח הקרטה!

בתרבות היפנית כמעט ולא משתמשים במילה אני. כשאני מספר על משהו, אני לא משתמש בשם הגוף אני, אלא שהוא נרמז, כל כך שונה מהתרבות שלנו, שה"אני" מוטמע כל כך בשפה שלנו שאי אפשר היה לכתוב את המשפט הראשון של הפיסקה הזו מבלי להשתמש שלוש פעמים במילה "אני"... כשאני אומר "הלכתי לשוק, כדי לקנות ירקות טעימים שהגיעו מלונדון" (משפט שנמצא בספרי תרגול בסיס בכל שפה), אין צורך לומר אני בתחילת המשפט, כי גם לנו זה כבר ברור.

אבל בשפה שאין בה "אני", אין גם "הוא", לכן אני לא יכול לומר "הוא עשה את זה", יש את המילים, הן קיימות במילון ודקדוקית אפשר לכתוב את זה או אפילו לומר את זה, אבל איחוד המשפט הוא לא תקין מבחינה תרבותית או חברתית.

כשאני לא יכול להאשים את האחר, נותר לי רק להאשים את עצמי ולקחת אחריות על מה שקורה. אם אני יכול לומר, תרבותית, שמישהו אחר אחראי, זו תהיה ברירת המחדל שלי. אבל אם אין לי את האפשרות, תרבותית, לומר את המשפט, הרי שאין לי על מי להטיל את האחריות. בהרבה מקרים נראה את זה בסרטים הישנים או המסורתיים היפנים, בהם הסמוראי לוקח על עצמו טעויות שלו או של חייליו, לעיתים את האחריות הכבדה ביותר.

האם זה טוב? האם זה נכון? האם גם אנחנו צריכים לנהוג כך? אני חושב שיותר דרך האמצע היא יותר מתאימה, נשאף למצוא את האיזון בין הדברים הקיצוניים של ישראל-יפן ונעשה קצת מיש-מש של יינג ויאנג ונפעל עם "הכל במידה".

אני חושב שלדרוש לקיחת אחריות מאנשים בתרבות שלנו זה קצת מוגזם, אבל לנסות פחות להגיד "הוא" ולהאשים אחרים במה שקורה לנו, זה רק ייטיב איתנו. לזכור מה באחריות שלנו ולמצוא את הכוח להבין ולשנות, להכיר מה לא ביכולת שלנו לשנות ולדעת לקבל את זה ולהתאים את עצמנו לזה והכי חשוב שתהיה החוכמה להבדיל בין מה באחריותי ומה לא ומה שכל, לקחת עליו בעלות ולנסות לשפר את עצמנו, למען הסביבה ולמען עצמנו.

אז כשקורה משהו בחיים שלנו, תמיד תנסו להתמקד במה "אני" יכול לעשות ולא במה "הוא" אשם.

וזאת ברוח הקרטה!

מה אני מעביר בקרטה?
לדעתי, אני מעביר את עצמי, את צור שלמד קרטה ואימץ אותו, שמאמין בדרך של הקרטה, בצורת החיים, בערכים שלו, מי בעצם מסוגל להעביר קרטה מבלי להעביר את עצמו? לפחות כך אני מאמין שצריך ללמד את האורח שלי עם האמונה שלי והנשמה שלי.

אחד הערכים שלנו בדוג'וקון הוא "היה נאמן לדרכך", משמעו ללכת בדרך שאתה מאמין בה ולנהל את חיי היומיום לפיה. הפירוש המילה ביפנית שנאמרת בדוג'וקון ומתייחסת לדרך היא 誠 (מאקוטו) ופירוש מאקוטו הוא "כנות", כלומר לשמור על הדרך הכנה (בתרגום חופשי).

אני אישית לא מסוגל למכור משהו שאני מאמין בו פחות מ-100%, אם לא הייתי מאמין בזה בלפחות 100%, הייתי יכול להחזיק את זה אולי שנה או שנתיים אולי אפילו חמש שנים, אבל בוודאי שלא חיים שלמים. האמת והכנות תמיד ירימו ראש ויחשפו את ההצגה.

אז כשאני אומר שאני מביא את עצמי, זה לא כי אני מאמין שאני הכי טוב או הכי חזק או הכי משהו, אלא אני חושב שהדרך שלי היא הכי מתאימה לחיים שלמים ושלווים יותר. מכיוון שאני מאמין בדרך הזו כל כך, רק בגלל זה אני יכול להוציא אותה החוצה וללמד אותה.

וזאת ברוח הקרטה!

כשאדם נמוך צריך לתלות משהו גבוה...
When a short guy has to hang something high...

כל שנה במהלך הקורס הבינלאומי אני נמצא על המשטח, מסדר את החניכים, מנחה אותם ומאחל להם בהצלחה אחרון ומקרוב.
השנה נפלה בחלקי ההזדמנות לשבת בשולחן הבוחנים, זה משהו חדש בשבילי, הזדמנות אדירה ולמדתי ממנה המון ובלב נשאר האיחול הקטן של ה"בהצלחה" לחניכים הנבחנים מקרוב.
בדרך כלל הייתי רואה את המבחן מכיוון אחד ולפעמים התוצאות היו מפתיעות אותי, איך חניך זה או אחר עבר מבחן או קיבל מבחן חוזר, אבל השנה, מזווית הראיה של הבוחנים, לא הופתעתי, כנראה דברים שרואים משם לא רואים ממקום אחר. קיבלתי עוד שיעור ענק בענווה!
זכיתי!
היה קורס מדהים ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל מי שהצליח להגיע.
וזאת ברוח הקרטה!