יער הקקאו - בוטיק שוקולד וסדנאות

מה כבר אומר שלא נאמר?
אבל תפילות לא צריכות להיות מקוריות.

יהי רצון שהחטופים יחזרו אלינו עוד היום.
יהי רצון שלא נשב עוד במקלטים.
יהי רצון שכולם יחזרו לבתיהם בכל גבולות הארץ בשלום.
יהי רצון שלעולם לא נחגוג שוב בהרכב משפחתי חסר בגלל המילואים.
יהי רצון שיפה ושונה תהא השנה.

יהי רצון שנהיה לשוקולד ולא למריר.
ונאמר אמן.

כחלק מהתפתחות העסק מתרחשים בו כל מיני תהליכי עומק. זה לא תמיד מאוד מרגש או ניכר, אף אחד מכם כנראה לא ישים לב כשיהיו לנו מערכות כמו שצריך. אבל זה בכל זאת שם.

למשל כשעיצבנו מחדש את הטבלאות (כן, פעם הן היו נראות אחרת!), זה היה תהליך שנבע מהרצון לדייק את המיתוג (מחלקת שיווק) אבל על הדרך החלפנו את התבנית שלהן כדי שהשוקולד יהיה פחות שביר (פיתוח מוצר), ולשם כך נאלצנו להחליט מה הטעמים שיכנסו לנבחרת שלנו ושרק עבורם נדפיס אריזות (ניהול מלאי).

ואם אתם מדמיינים ישיבה סביב שולחן עגול בחדר שכולו חלונות ואנשים בחליפות – ובכן, לא. בכל אחת מהמחלקות הללו היה אדם אחד פחות-או-יותר, ולפעמים אפילו מישהו שחבש שני כובעי תפקידים. מה שמוכיח שבכל הנוגע לצוות – זה לא הכמות, זה האיכות. ובטח שאין צורך בחליפה.

תהליכי העומק הם אינסופיים. במיקרו צריך להחליט אם לעשות עכשיו מבצע ואיזה, אבל במאקרו אני שואלת את עצמי ללא הרף – מה החלומות שלך? לאן את רוצה להגיע? מה המקום הבא שיהפוך את העסק לטוב יותר? ואני לא נרתעת גם אם התשובה היא "מקום חדש בתל אביב" וגם אם התשובה קצת פחות מושכת כמו "מערכת ניהול מלאי".

זה כבר מעבר לכסף (למרות שהיער ריווחי, מה שלא הרבה עסקים בשוק הישראלי יכולים לומר), זה כבר מעבר לחלום הקטן של יערה במטבח הביתי. למדתי לחלום בגדול. לשקוע ולהשקיע בחלום. למדתי שיש ערך לכוחות שלי, ושבידי ליצור אהבה.
ומי צריך יותר מזה?

(בתמונה - אריזות ישנות)

לכולנו יש ממי לבקש סליחה בימים הנוראים הללו.
אמן שנזכה למחילה אמיתית, שנגביר את האהבה בתוכנו.

כל שנה ראש השנה מתקרב ומביא איתו תחושה של התחדשות - התחדשות במזג האוויר, התחדשות בכוחות, התחדשות בקשרי המשפחה והחברים.
והשנה? ברמה האישית אני מרגישה את ההתחדשויות האלה, אבל ברמה הלאומית קשה מאוד, כבר יותר מדי זמן.

אם השליחות שלי היא להביא שמחה ומתיקות לכל מקום בארץ מכל אחד בעולם, השנה אני מודעת במיוחד לכל אותן משפחות שגם שוקולד וחיבוק חם לא יצליחו לשנות את המצב שלהן, שצריכות הרבה יותר התחדשות ממה שאני יכולה להציע.
ובכל זאת, אני משתדלת לפעול איפה שאני יכולה, ותודה לאל עוד יש מקומות כאלה. עוד יש מרירות ששוקולד יכול להמתיק, עוד יש כאב שחיבוק יכול לאזן.

אני כותבת לכם, ולא יודעת איפה הדברים פוגשים כל אחד מהקוראים. אני לא יודעת עם איזה שבר אתם מתמודדים. אבל כן חשוב לי להזכיר שיש גם שברים ניתנים לגישור. אני מרגישה צורך עז להזכיר לבת שיחסיה עם אמה מתוחים - שאפשר וצריך לתקן את זה. מארז שוקולד או סדנה משותפת זו הדרך שלי, אבל יש עוד אינספור דרכים והעיקר הוא החיבור והקשר.
אם משפחה נפרדת בחגים לטובת צו 8, שום דבר לא יהפוך את החג למשותף, אבל בהחלט יתכן שיש דברים שימתיקו את הקושי.
אני חושבת על עוד כל כך הרבה דוגמאות. על אנשים אמיצים שמושיטים יד ראשונים, על משפחות מסורות ששמות ערכים גדולים בראש סדר העדיפויות. כשמייצרים ושולחים שוקולד לכל הארץ פוגשים הרבה מזה. וכל מה שאנחנו צריכים לעשות - זה פשוט ליצור עוד ועוד ועד מזה.

שבוע שעבר טסתי לאיטליה לנסיעת עבודה. לקחתי איתי את סתיו, מנהלת הייצור שלנו, ויחד ביקרנו במפעל סלמי שבו מיוצרות כל המכונות היקרות שלנו.

היה ביקור מדהים, והרגשתי שיש לי כמה תובנות שאני חייבת לשתף:

1. כמה מדהים זה שיש על מי לסמוך.
סתיו גדלה אצלנו. אומנם יש לה הכשרה כקונדיטורית, אבל היא התחילה כעובדת ייצור זוטרה. לאט לאט זרחו היכולות שלה, ונתתי לה עוד מקום, עוד סמכויות, עוד תפקידים...
סתיו התקדמה עד לניהול הבכיר, ובמשברים שהיער עבר גיליתי עד כמה אני יכולה לסמוך עליה, כמה אכפת לה, כמה מסורה היא.
שמחתי לטוס איתה - גם כדי שנלמד, אבל גם כי כל כך מגיע לה.

2. אין על התפתחות מקצועית.
הקמתי מפעל שוקולד כי היתה בי תשוקה להכנת שוקולד, אבל היום אני לא מכינה שוקולד. זה בסדר גמור, כי אפשר לומר שגם התשוקה שלי השתנתה - היום אני רוצה להביא מתיקות לכל מקום, לא דחוף לי להיות זו שיוצרת כל אחד ואחד מהפריטים שנושאים את המתיקות הזאת.
אבל הביקור במפעל הזכיר לי כמה אני אוהבת את העבודה הזאת, כמה אני מוקסמת מתהליכי הייצור, כמה כיף להתעדכן בחידושים האחרונים.
המקום שלי כמנכלית קצת בודד בצמרת, היה כיף לא נורמלי פשוט לחזור לפס, לטעום דברים, ולהזכר מה בעצם אני אוהבת בעבודה שלי.

3. תמיד יש מה ללמוד.
אני הבעלים של חלק מהמכונות כבר המון שנים, דיברתי עם התמיכה בטלפון עשרות פעמים, ועדיין למדתי ים בביקור הזה.
איזה תענוג לגלות איך להצליח לייצר דברים שחשבנו שלא אפשריים, איזו הקלה ללמוד דברים קטנים ושימושיים (למשל שאפשר לשמן את המכונה בשמן חמניות ולא חייבים שמן פרפין! מי ידע?!).
למדתי לא לומר "אי אפשר" לפני שמיציתי את כל אפשרויות הבדיקה. כן, גם אם הבדיקה דורשת טיסה לאיטליה.

המסע שלנו תועד בסטורי ותוכלו למצוא אותו גם בהיילייט בעמוד האינסטגרם של היער. מאחלת לכולנו טיולים שהם כיף, תובנות, והצלחות.

מי דמיין שככה נפתח את שנת הלימודים...
הלוואי שהשנה הזאת בתוך המערכת השגרתית והותיקה, תעניק לילדים יציבות ומקום לצמוח ממנו. הלוואי שהדרמות הכי גדולות יהיו רק חיוביות 🎗
הלוואי שנזכה פשוט לעבור אותה ברציפות, בלי מלחמות או סגרים, בלי חטופים ואתגרים. שנזכה לשנת לימודים פוריה ורצופה.
תגידו אמן!

זה כיף לקבל אישורים.

אחד הדברים שהכנסתי למלאי של היער למרות תמיכה מאוד נמוכה של הצוות שלי – זה תירס מצופה. כלומר, אחרי שהם טעמו גם הם הבינו שזה להיט, אבל לפני שטועמים כולם חושבים אותו הדבר – מי בכלל ירצה לאכול את זה?

והקטע הוא שבאמת אף אחד לא רצה. ככל שזה תלוי בקהל המזמינים אונליין, עדיף לוז, תודה רבה. אבל כ-ל ובאמת, כ-ל מי שטעם, נדלק. כי זה הדבר הטבעי הכי דומה לחטיף שטעמתם. זה כמו מה שיש בתוך כל מיני מצופים תעשייתים רק באלף רמות יותר טעים, ועם אפס חומרים זרים – נטו תירס.

ואז הגיע השוק.
מהרגע שהצלחנו להחדיר את המצופים לשוק – הגלגל התהפך. כי כשאתם נוכחים, טועמים, בוחרים – אז אפשר גם להחשף לדברים חדשים. ואפשר לגלות כמה התירס טעים, ואז לדרוש אותו מצופה בעוד צבעים.

וככה קרה שתירס מצופה הפך אחרי שנים ממוצר שבקושי הצלחתי למכור לאחד המוצרים הכי נמכרים של היער, אפילו שהוא בכלל לא קיים בחנות אונליין (!!!)
ואז כבר הייתי חייבת לרכוב על הגל, והוספתי אפונה מצופה. שפשוט אין לי דרך להסביר כמה זה אחר ממה שאתם מדמיינים, תאלצו לבקר אותנו בירושלים ופשוט לגלות.

אחרי שנים שאני מתלבטת פה איך לחשוף את התירס כך שכולם יתאהבו בו – התעלומה נפתרה. התירס על המפה. מסתבר שכל מה שהיה צריך, זו הזדמנות להכיר אותו מבפנים רגע לפני שמתאהבים.

לקוחה יקרה.
מעסיקה אותך שאלת המחיר של סדנאות יער הקקאו.
אם להודות על האמת- גם אותי היא מעסיקה.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם המחיר סביר, הוגן, רווחי, נכון, לוקח בחשבון את הסיכונים ואת העלויות, יאפשר ללקוחות לבוא.
ובעצם למה לא לקנות תבניות במקס סטוק ולהמיס שוקולד. ?
היינו עכשיו המשפחה, גיא ואני וארבעה ילדים בקפריסין.
קפריסין, 40 דקות נסיעה מפה, שפעם כרטיס טיסה אליה עלה 12 אירו.
הנסיעה עלתה עשרות אלפי שקלים (עדיין לא ספרתי בדיוק). טעינו בהזמנת כרטיסי הטיסה, הזמנו כרטיסים אחרים ברגע האחרון ועוד ועוד עניינים ואילוצים ובלאגן.
היה זמן משפחתי מיוחד וחוויתי, היה ערך לנסיעה הזאת שבכלל לא קשור לכסף. אני לא מצטערת לרגע. אלה החיים עצמם.
החוויות המשותפות שלנו עם האנשים שאנחנו אוהבים, הערך הנפשי הרגשי והרוחני של כל מה שאנחנו עושים (גם לבד, אבל בעיקר יחד).
אם להודות על האמת- מעולם לא העליתי מחירים ביער הקקאו. שיניתי את את הסדנאות, שיניתי את המחירים, אני עושה היום דברים אחרת לגמרי ממה שעשיתי בעבר.
אבל בתחילת הדרך המחיר היה 60 ש״ח ל12 פרלינים והיום הוא בין 150 ל170 ש״ח ל32 פרלינים.
המחיר היה תמיד, ונשאר, 5 ש״ח לפרלין שמכינים בסדנא.
כן הבנתי שכדי להרוויח משהו וגם לפרסם כמו שצריך ברשתות מוכרחים שיהיה מחיר מינימלי סביר, אחרת העסק לא יוכל להתקיים (שימו לב שאין כמעט פרסום ספציפי למוצרים בעלויות נמוכות).
כן הבנתי שאתם, הלקוחות שלי, השותפים הכי חשובים, מחפשים המון ערך.
מחפשים ללמוד, מחפשים לחוות חוויה, וגם לקחת הביתה תוצרים מעולים.
בהתאם, לא העליתי את המחירים.
כן שיניתי אותם.
כן השקעתי כל כך הרבה כדי לבנות סדנאות הכי טובות ומעניינות ומסקרנות וטעימות ומרגשות.
אני יודעת שזה לא בילוי אוגוסט ״רגיל״, לחלק מהמשפחות.
אני יודעת שאנשים שונים מחפשים חוויות ומוצרים שונים, וזה בסדר גמור, לא כולם חייבים לבוא.
אבל אתם באים.
באים לירושלים עד שלא היה לי מקום בחודשי אוגוסט ובשנים האחרונות שכרנו את ״אל הלב״ בקומה מעלינו.
ביקשתם ממני שוב ושוב לפתוח מקום דומה במרכז הארץ, לא היה לי אומץ בשנים שהיו, וגם לא פניות נפשית, אבל המלחמה הזאת והעצבות באוויר והרצון לעשות פה טוב- דחפו אותי תל אביבה.
ואני עדיין משפשפת עיניים בתדהמה, ולא מאמינה שזה קיים, יער הקקאו TLV.
לא יודעת להגיד אם זה יקר. זה בטוח יקר לי. כל כך יקר, כל כך חשוב, כל כך ממלא את הנפש.
אשמח שתשתפו את הפוסט ויער הקקאו בירושלים וגם בתל אביב יתמלאו להם, ולא רק בקיץ 🫶

קראתי פעם שמסיבות הישרדותיות המוח שלנו מכוון הרבה יותר לקלוט דברים רעים מאשר טובים, אנחנו פשוט שמים לב לדברים שעלולים להיות איום או סימן מבשר רעות. אפילו היה שם מספר – 1 ל-5. על כל דבר רע, אנחנו צריכים 5 דברים טובים כדי לנטרל את ההשפעה שלו על מצב הרוח והתפיסה שלנו.
וזה נכון במיוחד בזוגיות. החוקר היהודי ג'ון גוטמן אמר שעל כל ביקורות בתוך הזוגיות, צריך לומר ולעשות 5 דברים טובים.

אם לומר את האמת, כל הציניות שלי כלפי יום האהבה התנדפה עם השנים. קורונה, מלחמה, החיים... כל מה שנשאר זה הצורך הנואש בעוד ועוד אהבה. פתאום אני מבינה כמה קל להתרחק מה1:5, כמה קל לשכוח לעשות מחוות מתוקות. בזוגיות, בהורות, בחברות, יו ניים איט.

אז כבר אין לי שום בעיה לומר – בואו, תזמינו, תשלחו, תפנקו. לי יש שוקולד, לכם יש 5 מחוות מתוקות לעשות. לי יש סדנה, לכם יש צורך להסתכל בעיניים ולעשות משהו אחר ביחד. ואם לא אצלי – אז אצל אחרים. ואם לא ביום האהבה אז בספטמבר, כשאבק החופש והקיץ ישקע.

רק לא לשכוח, לא להזניח, לא לתת למוח הפשוט להכריע. אנחנו יכולים לתקן את הנטייה הטבעית לראות את הרע, אנחנו יכולים פשוט לעשות מלא מלא מלא טוב.

היזהרו משקרנים! 🤥

אלה ימים של חורבן היסטורי לצד טירוף בהווה. ימים לא קלים בשבילי ובשביל כולם.

ביום ראשון הייתי אמורה לטוס עם המשפחה לקפריסין. לא רציתי לטוס, דאגתי ליער, למרכז הסדנאות בתל אביב, לחנות בשוק, למפעל, למשלוחי ט״ו באב, לחנות בקניון... ומעל הכל היה בתוכי קול שאמר - אלה תשעת הימים וזה לא הזמן. אבל אוריקי בדיוק השתחררה ויואלי עוד רגע מתגייס ועוד רגע חוצות היוצר (אוריקי ונעמי עובדות שם) וזאת פשוט הייתה ההזדמנות היחידה. הזמן היחיד האפשרי לכולם.

וכמובן, כל מה שיכל להתפקשש -התפקשש. לא ידענו אם תהיה טיסה, כי איראן, ובסוף הייתה טיסה אבל בטעות גיא כתב בתאריך הלידה של בצי את תאריך הנפקת הדרכון, וככה בצי נרשמה כפעוטה ללא מקום ישיבה והבנו את זה רק אחרי הצ׳ק אין. כשהגענו כל המשפחה לשדה התעופה לנסות את מזלנו, איפשרו לבצי לקבל את כרטיס הטיסה שלי, אבל אני נשארתי פה בארץ.

ימים של הסתר פנים, אמרתי לגיא. ימים של בעל עמוס שעושה טעויות מטומטמות, אמר הוא לי.

ידעתי, ידעתי שזה לא הזמן. זה זמן לבכי על חורבן הבית. אבל מישהו שאני מאוד מעריכה אמר שהשנה אין תשעת הימים ואין שלושת השבועות, כי כל מה שמשמח אותנו, אנחנו חייבים.

אז המשפחה של במטוס, ואני לבד. מנסה להזמין לי כרטיס הלוך או הלוך חזור. או לחזור הביתה. וחושבת על הבית שלי. שגם כשאני מפחדת, גם כשקשה, גם כשתחושות חורבן ובדידות ועצבות מציפות אותי- הוא עדיין בית. וגם אם הוא ייחרב הוא ייבנה שוב.

למחרת עליתי על טיסה והצטרפתי לכולם בקפריסין, והספקתי גם קצת לנשום ולהרגע ולהרגיש שזו הייתה ההחלטה הנכונה ושזה הזמן שלנו הפעם. ואחרי תשעה באב יבוא ט״ו באב, ואחרי העצב יהיה פה לבלוב. הפרחים ישובו לפרוח. תראו שיהיה טוב 🙏🏼

את החנות בשוק פתחתי לפני שנה וחצי, והיום אני חושבת שלא היה לי מושג מה אני עושה. סדנאות ומוצרים היו אצלי מהיום הראשון שבו הייתי מספיק משוגעת ונכנסתי למבנה, אבל לפתוח סניף חדש? בזה היה לי בדיוק אפס ניסיון.

אבל אם לומר את האמת, נראה שפשוט ככה אני עובדת. האש של היזמות שלי שורפת את החששות ושמה אור גדול על הפוטנציאל. וזה באמת הצליח. לא רק שהצלחתי לפתוח את החנות, הצלחתי להפוך אותה לריווחית. הצלחתי להפוך אותה לנקודה אהובה בשוק (גם אם עדיין לא מוכרת כמו שהייתי רוצה). הצלחתי לפתוח סניף נוסף, הפעם של סדנאות – בתל אביב.

לא תכננתי את זה, אבל נראה שהפכתי לאימפריה של פעילות, במיוחד עכשיו בחופש הגדול. רוצים לבוא לסדנה? יש 2 מקומות שאליהם אפשר להגיע. רוצים סיור טעימות? שלבו בו את החנות שלי בשוק. רוצים לבקר ולקנות מוצרים? יש חנויות וכמובן יריד חוצות היוצר שבו המוצרים שלי מקבלים הכרה כאומנות.
בקיצןר – יער הקקאו הופך לחלק אינהרנטי מהקיץ. וזה מפעים אותי. זה מרגש, ובעיקר גורם לי להרגיש שתקעתי את הדגל שלי בפסגה.

עד הפסגה הבאה כמובן.

*ביער הקקאו.

💜

אנחנו מתמודדים עם מצב הזוי כבר יותר מדי זמן. אני לא יכולה לרפא אותו, אבל אני יודעת כמה זה עוזר לשלוח אהבה, לקבל מתנה, לאכול שוקולד... כל אחד מאלה הוא המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי לשמור על בריאות נפשית.

עיריית ירושלים, אמא יקרה.,
פרק שני.
לפני כמה חודשים, ורגע לפני פרוץ 7.10 לחיינו האישיים והעסקיים כתבתי פוסט המתאר את עיריית ירושלים כאמא פוגענית.
אמא שגידלה אותי ונתנה לי כל מה שיש לי ומצד שני לא מפסיקה להחטיף מכות, לא משנה מה המצב ומה קורה.
באחים הגדולים היא משקיעה.
אני בטוחה שמוזיאון ישראל או גן חיות התנ״כי או הווקף השולט בהר הבית לא מקבלים התראות ואיומים בהגשת כתבי אישום על הפעלת עסק ללא רשיון.
ככה, המתכנן ששרטט לי את המפות המבוקשות כדי לקבל סוף סוף רשיון על דוכן וחנות של 15 מ״ר בשוק מחנה יהודה שלגבי הוגשו תכניות ומסמכים כבר 17 פעמים וכל פעם נסגר התיק, יצא למילואים ארוכים בעזה אבל אני לא הפסקתי לנדנד לו שעוד רגע וחצי אני חוטפת כתב אישום.
במאמצי על, בסוף השבוע הפנוי היחיד שהיה לו חופש בחודשים האחרונים הוא הגיע במיוחד לשוק מחנה יהודה- למדוד מה שהעירייה מבקשת.
לפני שבועיים הגעתי לעירייה (כמובן חטפתי דוח חנייה, אין איפה לחנות באיזור).
אחד מאנשי ״קידום״ עסקים הסתכל, אפילו הרים טלפון למתכנן, צקצק בלשונו, ואמר שלא. זה לא טוב.
המפה לא מראה את המבוקש. צריך מתכנן אחר. שמכיר את החומר. הנה, תראי, תכניות יותר טובות.
גם הן לא עברו, אבל לפחות תראי במה מדובר, תתני לו, שיכין שוב.
שוב דמעות. שוב כעס בגרון. ובכן, עירייה יקרה.
לא. זה לא ימשיך.
אם לא תתנו לי את הרשיון המיוחל, אם לא תשנו את הגישה לעסקים קטנים, זה ייגמר.
אם תגישו כתב אישום-
אני אסגור את החנות בשוק. תישארו עם האחים שלי שאתם כל כך אוהבים וכל כך ״מקדמים״ את העיר הזאת. שיהיה בהצלחה 🤞

אני מחפשת מדריכ/ת סדנאות שוקולד בתל אביב 😋

לסניף החדש שפתחנו בתל אביב דרושים עוד מדריכים ומדריכות להעברת סדנאות שוקולד לילדים ולמבוגרים. אנחנו נלמד אתכם להעביר כל מה שצריך – אתם רק תביאו את ההתלהבות והכריזמה! התפקיד כולל הכנות, העברה של הסדנה, וסידור של המקום.

חשוב שיהיו: גישה לילדים, יכולת העברת ידע בצורה בהירה, ניסיון בעולם הדרכה, מחויבות ואחריות. אנגלית ברמה גבוהה – יתרון.

המשרה גמישה ונוחה לסטודנטים. השכר מתגמל. השוקולד עושה את כולם מאושרים, מניסיון.

מתאימים? שלחו לנו מייל ל[email protected]
לא מתאימים? תייגו, שתפו והעבירו את המודעה. תודה!!

השבוע לקחתי ביס מאיזשהו ממתק תעשייתי בטעם פטל, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
השוקולד שלי מכיל פטל אמיתי, אז יש לו צבע של פטל, ריח של פטל, וכמובן – טעם של פטל. איך לומר? היזהרו מחיקויים.

רציתי לפני כמה חודשים לכתוב פוסט.
הכותרת: דברים שלא עשיתי מאז 7.10.23.
* לא הלכתי לבריכה (למרות המנוי)
* לא ישנתי לילה שלם
* לא כתבתי פוסטים מרגשים ומעניינים.
* לא צחקתי מהלב וגם חייכתי כל כך מעט.
עכשיו תוסיפו את שלכם.
אבל לא כתבתי. גם כי לא כתבתי פוסטים אבל גם כי הבנתי משהו.
אני לא רוצה לספר על הדברים שאני לא. כל כך הרבה דברים אני לא.
התקופה הזאת, לכל אחת ואחד מאיתנו רצופה כל כך הרבה משברים. אי אפשר בשום אופן לעבור אותה בלי, אם את/ה חי/ה במדינה הזאת.
והכרחתי את עצמי, ממש הכרחתי, לשאול את עצמי מה אני *כן*.
מה נותן לי חיות, חיים, מה מרגש ומשמח אותי וגם אחרים.
והבנתי שאני, כן, אתם כבר יודעים, אני קצת פחות מודעת לעצמי, אני יזמת. יזמת בלב ובנשמה, כל הזמן חושבת איך ליצור, לרגש, לשמח, לעשות שינוי, לתת ערך. לעצמי, לאחרים לעולם.
ככה נולד לו, ואני עדיין לא מאמינה שזה אשכרה קורה, מרכז סדנאות של יער הקקאו בלב תל אביב.
לא בטוחה מה עבר עלי, ומאיפה הבאתי את הדבר הזה ואת הכוחות לדבר הזה בתקופה הכי קשה שהיתה לי בחיים.
אבל זה קורה.
משבוע הבא ליער הקקאו יהיו סדנאות בתל אביב.
הפעם בלי הדסטארט, אבל עם הקהילה האוהבת והתומכת שלי.
(את ההדסטארט אני שומרת ליער הקקאו בצפון וליער הקקאו בעוטף. עוד חזון למועד).
הנה תמונה של המקום החדש בתל אביב, לפני השיפוץ.
יהיו סדנאות דומות אבל עם טוויסט לסדנאות בירושלים.
ונרשמו כבר מאות אנשים, לפני שאפילו חתמתי על חוזה (היום חתמתי סופית).
אז תבואו. ותשתפו. אין לנו ארץ אחרת.
אין לנו גם חיים אחרים 🙂‍↔️ מחכה לכם.
יערה