חני מושקוביץ טיפול רגשי, פסיכותרפיה גופנית והתמקדות

מדוע אנשים נוטלים תרופות בכדי להתמודד עם בעיות נפשיות של פרידה?

הפיתוי שבכך הוא גדול, הרי בקלות יימצא רופא שיסכים לרשום תרופות מרגיעות לתקופה של חודש או יותר עד שתוכלו לחזור לעצמכם... האומנם?
שיכוך תחושת האבדן באמצעות תרופות, לרוב מזיקה יותר מאשר מועילה. השפעת התרופות מערפלת את המודעות לרגשות, יוצרת בלבול ומעכבת את תהליך ההחלמה. מימוש הצער מתעכב משמעותית כשאתם מסוממים ע"י תרופות מרגיעות.

בכדי לשלוט בתהליך האֵבֶל עליכם להתייצב מול האובדן כשמודעותכם ערה וחדה, נדרש מכם מאמץ מיוחד, לא תוכלו להתמודד כשאתם מבולבלים או קפואים.
כשקיים לחץ גדול על הרגשות והמחשבות שלנו – עלול להיווצר "קצר" טבעי, מעין מנגנון הגנה אוטומאטי חשוב, היות והקצר מאפשר לנו לצבור כוחות למשימה הגדולה של ההחלמה מאבדן.

כשמערכת האמונות שלכם מתערערת לחלוטין, ייתכן שתרגישו עייפות רבה וקושי בארגון החשיבה, ייתכן שכל פעולה תדרוש מאמץ מיוחד, אך בכדי לרכוש איזון ושליטה, עליכם להבין את המטרה והמימוש העצמי שעומד על הפרק.

תחושת הצער איננה מחלה ולכן החלמה בטיפול תרופתי - איננה עובדת.
במצבי שכול השימוש בתרופות הכרחי רק במקרים שהאדם אינו מתפקד לחלוטין או במקרים קיצוניים של חרדה ודיכאון – רק אז מומלץ לתת טיפול תרופתי בשילוב עזרה נפשית – לרוב, המקרים הללו הם די נדירים ומעטים סובלים מהתמוטטות נפשית.

הדבר הנכון הוא לשוחח, לשתף, לבכות חופשי, להבין שההרגשה תשתנה בהמשך, לקבל עזרה מקצועית רגשית, לזכור שאתם אוספים כוחות להמשך, לדעת שאתם בסדר, שהצער איננו פוגע ושאתם תתגברו בדיוק כפי שאחרים התגברו, שאתם יכולים ומסוגלים.

אני פסיכותרפיסטית גופנית וההתמחות שלי היא בסיוע במצבי משבר ואבדן.
אני מטפלת במצבי גירושין, התאלמנות, אובדנות, שכול ואבל.
עובדת עם מטופלים החל מגיל 16 ומעלה, מסייעת ומלווה בדרך חזרה לחיים.

הוסמכתי במסלול הכשרה של פסיכותרפיה גופנית המוכר על ידי הארגון האירופאי EABP-European Association for Body Psychotherapy.
עובדת עם שיטת ההתמקדות של ג'נדלין ומשלבת דרכי טיפול בשיטת התקשורת המקרבת ו"העבודה" של ביירון קייטי.

במה אוכל לעזור לכם?

- תצאו בכוחות מחודשים ממצבי משבר כגון: פרידה, גירושין, התאלמנות, אובדנות, ושכול.

- אלמד אתכם דרך להתחיל מחדש בעקבות מצבי אֵבֶל לא מעובד כשהנושא פוגע בתפקודכם.

- אלווה ואדריך אתכם לפתרונות והתנהלות במצבי פגיעות או שיתוק רגשי בשל מערכת יחסים טעונה.

- במקרי דכדוך / מצב רוח רע וחוסר תפקוד - אעזור לכם להיחלץ מהרגלים אוטומאטיים ולהשיב את השליטה לידיכם כדי לחזור לשגרה ולחיי היום יום.

- תגלו שאתם יודעים להפיק את המירב ולשלוט בעצמכם במצבי לחץ ומתח ו/או אבדן שליטה בשל מחלות כרוניות וקשיים גופניים.

אני מאמינה שלא המציאות עצמה גורמת לסבל – אלא הפרשנות שלנו עליה ועלינו ללמוד לשנות את הפרשנות. יש דרכים רבות להתמודד עם קשיים שניתן להתגבר עליהם מבלי לחוות הרס ולהמשיך להנות מהחיים.
דמיינו איך תרגישו בלי הכעס שחוסם אתכם?, בלי הפחד שמבהיל אתכם?, בלי העלבון שמכווץ אתכם? כשלומדים לעבוד עם הרגשות ולעבור דרכם - יוצרים שינויים נפלאים במציאות, התודעה מתרחבת והחוויה משתנה - זוהי התפתחות.

החזון שלי הוא להחזיר לאנשים את הברק לעיניים ולמצוא סיבה לקום בבוקר, ולכן בכל דילמה, מוזמנים להתייעצות של 15 ד' חינם.

איזה כייף לקבל תעודת הוקרה, השבוע הרציתי בפני קבוצת מתנדבות בנושא דפוסי פרידות וניהולן והיה מקסים.

תודה רבה לרות כהן אדיב רכזת ומנחת התוכנית על ההזדמנות וההזמנה.

ככל שתוכלו להתמודד טוב יותר עם אובדנים בחייכם, כך תהיו מאושרים יותר ובריאים יותר.
כל אובדן מתחיל בהבנה שהוא חלק נורמאלי בחיים, שאין לנו שליטה עליו ושחשוב להסכים לדבר עליו ועל הרגשות הרבים המתלווים אליו.
יש דרכים רבות להתמודד עם אובדן, ניתן להתגבר עליו מבלי לחוות הרס ולהמשיך להינות מהחיים גם כשיודעים שהם יסתיימו בזמן כלשהו.

להלן מספר עובדות שיש להתחשב בהן:
נישואין מסתיימים במוות או בגירושין, כל מערכת יחסים אנושית היא זמנית, לכל קריירה יש סוף.

הצלחה נמדדת כשאנשים מגשימים את אושרם ואת מטרותיהם בהישגים שונים, בשל כך אובדן משמעותי יכול למחוק ברגע את תחושת האושר ואֵבֶל הוא תגובה נורמאלית ומתאימה לאובדן.
כיון שזהו רגש בלתי נמנע, חשוב לדעת שאֵבֶל אינו דבר רע, בדיוק כפי שהיעדר אמונה דתית או סימני חולשה המתלווים לאבדן הם תופעות נורמאליות. אֵבֶל אינו משהו שצריך להימנע ממנו בכל מחיר או להתגבר עליו במהירות האפשרית. האֵבֶל הוא אחד משינויי החיים המלחיצים ביותר.

נכון, נעים יותר להרגיש שמחה מאשר צער אך התחושה אינה טובה יותר מתחושת הצער, בכל מקרה לא במושגים של טוב ורע. הדבר הטוב ביותר הוא לחוות את התחושה המתאימה בהתאם לסיטואציה בחיים. אם מתרחש אבדן הרגשות המתאימים הם אבל ועצב, ואם האירוע הוא נעים וטוב הרגש המתאים הוא שמחה.
ההתנהגות הלא תואמת ביותר היא לא לבכות בעת אובדן, התנהגות שכזו עלולה לסכן את הבריאות הגופנית והנפשית. כדי להתסתדר מצויין חשוב להביע את העצב בכל משך הזמן שנחוץ לאדם להביעו, זו דרך מצויינת להשתחרר ממנו.

בכל אובדן שהוא, אין שום דבר הגיוני בלאבד מישהו שאוהבים או לחוות נישואין מתפרקים. רק מעט דברים נראים הגיוניים בהקשר לאֵבֶל ולכן חשוב לדעת שלאנשים רבים קשה להתמודד עימו, גם לאנשים שלכאורה נראים עמידים וחזקים. תחושת האֵבֶל משמעותה שהאובדן היה משמעותי ולכן עצב וריקנות הם רגשות מתאימים לאובדן.

בסקרים ומחקרים כששאלו אנשים, נמצא שלדעתם האבל על מותו של אדם אהוב צריך להימשך בין 48 שעות לשבועיים לאחר המוות!"
מחקר אחר שערך דר' גלן דוידסון על תהליך השכול גילה שרוב האנשים מתאבלים לפחות שנתיים בטרם חזרה לחיים שגרתיים.
גם קביעה זו היא לא אחראית, לטעמי האֵבֶל הוא תהליך אישי והוא נגמר כשהוא נגמר, אם לאחר 4 או 5 שנים האדם עדיין חווה קושי עם האובדן, אין זה בבחינת דיכאון או תופעה שלילית, זה סימן לכך שתהליך האֵבֶל לא הסתיים ולא עובד (מלשון עיבוד). המשמעות היחידה היא שיש עדיין עבודה ולכן אין מקום למבוכה או בושה לבקש עזרה.

שנה טובה ומאושרת !

אני מלווה אנשים בתהליכי פרידה, פרידה היא אבדן וגם מי מכם שלא חווה אבדן משמעותי, לבטח אתם מכירים מישהו שחווה אבדן.
פרידה היא חלק בלתי נמנע בחיי כולנו ולא כל הפרידות קשורות קשר ישיר למוות, ישנן פרידות המעמתות עם כאב רגשי חזק ומפחיד כגון פיטורין ואבדן מקום עבודה, פשיטת רגל או כישלון בעסקים, אבדן יכולות שנגרמות מהזדקנות, גירושין, פציעות קשות, נכויות גופניות, אבדן בעקבות מעבר למקום מגורים חדש או מדינה חדשה, תהליכי האבל כואבים וקשים באותה המידה, וללא יוצא מן הכלל, ישנם אנשים שעבורם גם מות חיית המחמד שלהם מהווה אובדן קשה ומכאיב במיוחד.

איש אינו מחוסן מפני פרידה, זו עובדת חיים שאנו חווים מרגע הלידה. פרידה הינה תחושת כאב שקשה לתאר במילים ולא ניתן לצפות את את היסורים הרגשיים שמתלווים אליה, מי שחווה אבדן מרגיש וטוען שהחיים והערך העצמי איבדו את משמעותם ושהעצבות והבדידות צורכים את כל האנרגיה.
אֵבֶל שמאבד שליטה עלול להרוס את תחושת האושר ולפגוע בבריאות, הסיכויים לחלות במחלות קשות לאחר פרידה גדולים יותר, אך זה לא בהכרח צריך להיות כך. חשוב להתאבל על כל פרידה משמעותית וישנם דברים רבים שניתן לעשות כדי להחזיר את תחושת האושר בחיים ולחיות חיים מספקים ובעלי משמעות, סיפורים רבים של אנשים שהתגברו הם ההוכחה לכך.
אֵבֶל הוא חוויה אישית עוצמתית וניתן למצוא בו תהליך צמיחה והתפתחות, אך ההתגברות עליו בצורה יעילה, איננה נעשית לבד ולא באופן פאסיבי של המתנה וסבל.
טיפול עזר לאנשים רבים למצוא חיים מאוזנים ומלאים גם לאחר הפרידה הקשה מכל והעמיק את עוצמת החוויה לעומת הפחד ששיתק אותם כאוייב מאיים.

אהבה היא בחירה. כשאנו בוחרים באהבה רוחנו מתרחבת. כשאנחנו בוחרים שלא לאהוב, רוחנו מתכווצת.

טיפול משמעו בין היתר בחינת טבע התנהגותנו, פעמים רבות אני פוגשת את המאבק הדחוף והאמיץ כדי לשמר אותו. להביט בטבעה של התנהגותנו מסייע להבחין באמת שבחיים והיא דורשת עדינות רבה ואומץ. היא מעידה על המפנה שנדרש בהתייחסות לחיים ולתודעה. כולנו כה מכורים להתבוננות מחוץ לעצמנו עד כי נדמה כי אנו מאבדים את הגישה להווייתנו הפנימית.

אנו פוחדים להתבונן פנימה כי אין לנו מושג מה נפגוש שם והתרבות שלנו, בואו נודה, איננה מעודדת ואינה נותנת כל מושג על כך, כך שהתבוננות פנימה יכולה להוות סיכון באיבוד שפיות דעתנו אולי... אז אנו יוצרים לעצמנו חיים קדחתניים של הסחות דעת, שמונעים מאיתנו אפשרות קלושה להתבונן פנימה.

אפילו הרעיון של מדיטציה בטיפול מבהיל אנשים, דומיה ושקט מביכים ומפחידים אותם וההתגוננות מפניהם היא באמצעות רעש ועסקנות מרובה. פעמים כה רבות ראיתי כיצד התבוננות פנימה והשקטת רעשי החשיבה מביאה מילים מרגיעות, תובנות חשובות ונשימת בטן רכה... עם ההשקטה מגיע ידע חדש וחשוב, ומה יש לעשות עם ידע חדש? עם הידע מגיעה גם האחריות לשינוי.... אלא מה? לעיתים גם כשהדלת נפתחת האסיר בוחר שלא לברוח. טיפול מסייע לכם להתקדם עם הקושי.

מטופלים מספרים כמה החיים יכולים להיות רוויי קושי, יסורים וסבל, הם מתארים איך הם נאחזים נואשות בדברים שהיו ואינם, מבוהלים מהאפשרות להרפות או מהחיים בכלל.
המאבק להיאחז הם הטרגדיה והאירוניה שכן לא רק שזה לא אפשרי, זה מקור הכאב ממנו כולם רוצים לברוח.
הכוונה מאחורי ההיאחזות אינה רעה כשלעצמה, אין שום רע ברצון להיות מאושרים, אך מה שאנו נאחזים בו לרוב אינו בר אחיזה. לרוב אנו מניחים שעלינו לאחוז כדי שיהיה לנו משהו שיבטיח את אושרנו. ללמוד לחיות משמעו להרפות, להבין שהכל זמני וחולף, וההבנה הזו צריכה להיות מובנת לעומקה כי היא מסרסת את התשתית עליה אנשים חיים. ההיאחזות היא מקור כל הבעיות וכשמרפים ממנה, מבינים את עובדת הארעיות בחיים כי גם אנחנו וכל אשר לנו זמניים.

שינויים בחיינו מעצבים את תכונות האופי שלנו ומחליקים את ההתנגדויות שבתוכנו בדיוק כמו שהגלים שמתנפצים אל הסלעים אינם משחיתים אותם, אלא מעצבים אותם ומחליקים את החדות שבהם. כשמבינים את השינויים והקשיים באופן נכון, הם הופכים לשימושנו, למקור הכוח לטעום מן הסבל ולפתח מולו ביטחון עצמי, לעוצמה שמתגלה בנו, אותה עוצמה שמשמשת אותנו בכדי להתגבר.

טיפול הוא דרך בדוקה להחליק התנגדויות ולשחרר היאחזויות.

המוות איננו מדכא ואינו מרהיב, הוא עובדת חיים. יש שאננים שלא עוצרים להגות בכך ומאמינים שאין סיבה לדאוג מפניו, הרי כולם מתים בסוף, זה טבעי ואהיה בסדר... ויש שיראים ומתכחשים לו מתוך אמונה שהוא אבדן וכיליון, נסחפים ומעמיסים חייהם בפעילויות כפייתיות אחוזי תנופת דחק. לרוב שיח על המוות נחשב קודר ומפחיד כאילו הדיבור מהווה איום כלשהו.

שתי הגישות כלפי המוות כשאחת רואה אותו כדבר שיש להמנע מלעסוק בו, והאחרת כדבר שיסתדר מאליו, רחוקות מהבנת חשיבותו. מסורות רוחניות רבות כולל הנצרות והיהדות גורסות בדרכים שונות שיש חיים לאחר המוות והוא יוצק משמעות חשובה לחיינו הנוכחיים, אך למרות תורות אלו, החברה המודרנית עדיין סבורה שהחיים הללו הם כל מה שיש, בייחוד כשרואים את הסגידה לנעורים לעוצמה ולמין.
הכל מתנהל כשורה עד שמגיעה שעתו של האדם ומופיעים סימני הבליה הראשונים, אף לא אחד מהזיכרונות המאושרים יכול לגונן מפני הפחד והסבל שעומדים לפניו, להיפך, הם רק מחריפים את הצער.
גם כשאדם עומד למות, לעיתים קרובות אנשים חשים שאין להם מושג כיצד לעזור וכשהוא מת, הם לא מקבלים עידוד להקדיש מחשבה על המוות, להיפך הם מקבלים עידוד להדחיק.

כמטפלת המלווה אנשים בתהליכי פרידה, אני מאמינה שבתקופה זו, יותר מתמיד, אנו זקוקים לשינוי יסודי בהתייחסותנו למוות ולנוטים למות. העזרה למתים ולסביבתם חייבת להכיל גם טיפול רגשי/רוחני להתבונן פנימה למצוא משמעות ובכל רגע יש הזדמנות לעשות זאת במחשבה רוגעת, ללא חרטה, אשמה או האשמות.

הבודהיסטים הטיבטים מאמינים שמשמעותן של מחלות כמו סרטן יכולה להיות אזהרה, המזכירה לנו שאנו מזניחים היבטים עמוקים בהווייתנו, כמו למשל צרכינו הרוחניים. אם ניקח את האזהרה ברצינות ונשנה את מהלך חיינו מייסודם, הם אומרים שקיימת תקווה של ממש לריפוי, לא רק לגופנו, אלא של כלל הווייתנו.

כמה קשה לעתים להביט פנימה, כמה קל להיכנע להרגלים הישנים. אף שהם מביאים עלינו סבל, אנו מקבלים אותם במשיכת כתף פטליסטית, כיוון שאנו רגילים להיכנע להם, מוותרים, משועבדים אליהם.

בטיפול ניתן להוסיף חוכמה על ידי התבוננות בהם, מטרת ההתבוננות היא לפקוח עינינו לדרך שבה מתנהלים חיינו, לחולל תמורה ממשית בעומק הלב, זו הדרך.
בהתבוננות נוכל להתחיל לראות שאנו נופלים שוב ושוב לדפוסים הישנים והקבועים ולשאוף להיחלץ מהם, לצאת מהם, להיוולד מחדש. כל מה שצריך זה להביע כוונה פנימית אמיתית וכנה מעומק הלב. כמובן שעלולים אנו לחזור ולשקוע בתוכם, אך הכוונה והרצון מעודדים ומחזקים אותנו להשתנות לאט. בהמשך תמצאו את עצמכם מסוגלים יותר ויותר להרפות מההרגלים בקלות רבה יותר, שכן בויתור עליהם יש שמחה ועצב, עצב על הדרך הישנה והשעבוד הלא מועיל ושמחה המתגלה כשאתם מסוגלים לעזוב אותם. שמחה שמולידה כוחות ובטחון חדשים ועמוקים והשראה שאכן אפשר להיחלץ ויש יכולת להשתנות ולהיות יותר חופשיים.

חג חירות שמח!

טיפול רגשי לסיוע בהתמודדות עם משברים וחזרה לשגרה

איך אתם מרגישים כשהרגשות שלכם מכוונים את חייכם ומעשיכם? אנשים המופעלים על ידי רגשות הם מסוכנים, הם בלתי עקביים ולכן לא אמינים והם חסרי משמעת. לא הייתי ממליצה לתת לרגשות להוביל את מהלכי החיים, הפעולות צריכות להיות מונעות על ידי ערכים, שאיפות, תקוות ומתוך המטרות העמוקות של כל אדם. אנשים שפועלים מתוך מניעים אלו, מתאפיינים במשמעת עצמית, באמינות ועקביות והם ראויים להערכה.

רגשות באים והולכים ביסוס יחסים על פי רגש שחווים ברגע מסוים, הוא סיכון שעלול ליצור קשר רצוף בעיות ומכשולים. יחסים הם בחירה. כשבוחרים על פי הרגש, אנו מקיפים עצמנו באנשים בלתי עקביים ובלתי אמינים.

בחרו את חבריכם ועובדיכם על פי הדרך בה הם חיים את חייהם. כבני אדם יש לנו אפשרות לתת עדיפות לערכים על פני רגשות, למשל לקחת יוזמה ולהתנהג באחריות כדי לגרום לדברים לקרות. אנשים החיים על פי ערכים יסייעו גם לכם להפוך לגרסה טובה יותר של עצמכם.

האם חשבתם מהם חייכם? לטעמי שלא חשוב מה עושים, מה שחשוב זה איך מרגישים.
התרבות מנסה בכל הכוח לשכנע אותנו במיתוסים שלפיהם כסף ורדיפה אחריו, או תענוגות, הנאות והתרגשויות ישחררו אותנו מהייאוש הקיומי כשהוא חי בנו, אך כל אלה רק יסוו את הבעיות ובסופו של יום יגרמו לנו לחוות ייאוש עמוק עוד יותר.

לדעתי חייבים לחיות חיים מלאי רגש. חיים כאלה ממלאים אותנו באנרגיה, מרפאים תחושות ייאוש ומעצימים אותנו. כל דבר הוא בעל ערך אם הוא תורם לאדם למצות את עצמו.
הרוב מאמין שלפתח תרופות למחלות קשות או להאכיל רעבים באפריקה הם עיסוקים חשובים יותר מאשר פעולות רבות אחרות שאנו עושים בחיינו. אך לכל פעילות יש חשיבות באופן שבו היא משפיעה על המטרה הבסיסית שלנו.

אם אנחנו מושקעים בה ושמים לב לפרטים הקטנים ועושים ונותנים את המיטב שבנו, היא משפיעה עלינו רגשית ואנו הופכים טובים יותר. כשאנחנו מטפלים בעצמנו מבחינה גופנית ומזינים את עצמנו באופן בריא, אנו חיים בצורה מלאת רגש. טיפוח נשמתנו ופיתוח היבטים רוחניים יובילו לחיים מלאי רגש. חיוניות רגשית גם היא סימן לחיים מלאי משמעות, עומק ונשמה. קריאת ספרים גם היא פעולה מלאת רגש כיוון שתכנים הם מלאי עומק ומשמעות והם מעוררים את הסקרנות האינטלקטואלית שלנו.

אם נצליח לקשר בין פעולות פשוטות יומיומיות למטרה הבסיסית שלנו, חיינו יתמלאו ברגש וכשנרגיש כך נהיה מועצמים ומלאי אנרגיה. הכנת ארוחה למשפחה יכולה להיראות כפעולה פשוטה, אלא אם אני מחליטה שאני משתדלת כמיטב יכולתי להכין את הארוחה הכי טובה שהופכת אותי למישהי טובה יותר ממי שהייתי אתמול.

גם בזוגיות זה כך, צריך להביא את הרגש לזוגיות. גם המעשים הקטנים ביותר צריכים להיעשות מתוך מחויבות למטרת הקשר. לאהוב מישהו פרושו לעשות כל מה שביכולתי כדי שאותו אדם ימצא את המיטב מעצמו. זוגיות מלאת רגש מתמקדת בניסיונם של בני הזוג לעזור זה לזה להפוך להיות טובים יותר ממה שהיו אתמול. כנל לגבי יחסי הורים וילדים, או יחסי עבודה ואחרים.

חיי רגש הם חוויה שקשה לוותר עליה מרגע שחווים אותה פעם אחת.
לאנשים מלאי רגש יש לב ענק והם מעניקים מאהבתם לאחרים ללא אפליה. הם חיים בחוויית הערכה ושפע, הם מלאי אנרגיה שמוקרנת לסובבים אותם ואהבת החיים שלהם מדבקת.
אהבה אינה רק רגש, אהבה היא בחירה של משמעת עצמית, עקביות ואמינות. אהבה מונעת מערכים, תקווה ושאיפות. אהבה היא ערך ומטרה בסיסית.

מחשבות בנושא יום האהבה:
שנאה אינה ההיפך מאהבה. שנאה היא רגש קיצוני שהורס קשרים בודדים. אדישות היא ההיפך מאהבה ואדישות הורסת קשרים רבים.
אדישות אחראית להרס איטי של של קשרים בין אם בקשרי עבודה, בין זוגות, חברים, שכנים ובין הורים לילדים. כמה פעמים שמעתם את צמד המילים "לא משנה" שנאמר לעיתים קרובות כל כך? המילים הללו הפכו סיסמא של דור שלם.
הן מביעות אדישות, רצון שיניחו לנו וחוסר אכפתיות.

אדישות היא כח הרסני שהורס אנרגיה התלהבות, ולהט להשגת מטרות. אדישות היא ההיפך ממטרה וכשמפתחים אדישות כלפי הקשרים האישיים והחיים – חיים בתוך יאוש דומם.
במקום שבו יש אדישות, אין תשוקה, יש הפרדה. כשאדישות מתפתחת בקשר, נוצרת אדישות כלפי המטרות המשותפות – הקשר הופך מקור לכאב הדדי.

האהבה מאחדת, האדישות מפרידה. לאהבה אכפת, לאדישות לא אכפת. האהבה מלאה בתקווה, האדישות היא צינית. האהבה מלאת אנרגיה, האדישות עייפה. האדישות לא רוצה הפרעות, האהבה רוצה מעורבות וקשר.
האדישות מייאשת, האהבה משמחת. האדישות קמצנית, האהבה נדיבה.

השנאה איננה האוייב המר של יחסים, האדישות היא זו שצריך להזהר ממנה אם רוצים קשרים פעילים. ומה אתם מתרגלים? אדישות או אהבה.

הרהורים על עומקם של קשרים והיחסים בתוכם:
החיים הם תהליך של גילוי וחשיפה עצמית בפני הסביבה. מדי יום ובדרכים רבות, אנחנו חושפים את עצמנו בפני הסובבים אותנו. כל אמירה ועשיה מגלה משהו על מי שאנחנו, גם מה שאיננו עושים או אומרים מספרת עלינו. החיים הם רגעים בהם אנו חולקים את עצמנו עם העולם.
קשרים כרוכים בחשיפה עצמית ולעיתים קרובות מדי אנחנו עסוקים בבזבוז זמן ואנרגיה בניסיון להסתיר את מי שאנחנו באמת, זהו פרדוקס שמאפיין את המאמץ להגיע לאינטימיות.

מצד אחד משתוקקים לאינטימיות, רוצים אותה נואשות ומצד שני בורחים מפניה, פוחדים ממנה. למה? כי היא מחייבת אותנו לחשוף את עצמנו, כי זה כרוך בחשיפת סודות נפשנו וליבנו בפני אדם אחר, שגם הוא לא מושלם ושביר. כי החשיפה נוגעת בגילוי מהם חלומותינו הנפלאים וגם הפרועים והחבויים, מה נותן לנו השראה ומה מכלה אותנו מבפנים, מה מניע אותנו וממה אנו בורחים, ומהם מנגנוני ההרס העצמי שחיים בנו.

כדי לקיים קשר אינטימי אמיתי, יש לחלוק את כל היבטי האישיות שלנו, חייבים להיות מוכנים להסיר את המסכות, לפרק את ההגנות ולהיות חשופים. לוותר על העמדת הפנים ולחלוק את מה שמעצב ומכוון את חיינו וזוהי המתנה הגדולה שאנחנו יכולים לתת לאדם אחר. לאפשר לו לראותנו כמו שאנחנו, עם החסרונות והמעלות שבנו, הכישלונות, הטעויות והפגמים, יחד עם ההישגים, הכישרונות, היכולות והפוטנציאל הטמון בנו.
אינטימיות היא תהליך של חשיפה עצמית בין אנשים שמניע אותם להתמסר באופן מלא לאדם אחר דרך הצורך להכרה, הבנה, אהבה ופילוס הדרך למטרה. מוזמנים לחוות את קסם הטיפול.

אנשים שהתנסו באבל חוו אמירות שונות מקרובי משפחה וחברים, לחלק מדבריהם אין קשר לאמת הסובייקטיבית שאדם אבל חווה. יש מטופלים ששמעו והבינו שלא כדאי להם לדבר על האדם שנפטר ועל יגונם, שאסור לבכות, שמוטב להם להסתיר את רגשותיהם.
לפיכך הם נמנעים. הם מניחים שאחרים גם הם מסתירים ומדחיקים, שאחרים לא בוכים, שאחרים לא מרגישים את הדחף לכעוס ולזעוק על מותו של הנפטר, שאחרים לא נסחפים ברגשותיהם. חלקם נמנעים מלהיפגש עם אנשים שמא יפרצו בבכי בנוכחותם.

רובנו אימצנו את ההשקפה שבכי הוא סימן לחולשה, ולפיכך גבר או אישה לא יבכו מול קהל כי יחושו תחושת חוסר נוחות, התבזות, פחד לאבד שליטה, להביע את הכאב שמא הבעתו מול הסביבה תרחיק ותבהיל את האנשים מעליהם... אך גם אלה, ימצאו את הדרך והמקום לפרוק את בכיים.
בכל התנסות רגשית נמצא גרעין ההשפעה על התגובות באבל העכשווי:
אם זכרתם שהאבל קשור בהתנהגות מאופקת ושקטה כשמדברים בלחש כך תנהגו גם הפעם.
אם חוויתם שהאבל קשור בטקסים, בנאומי הספד, בתפילות וקריאות, זה יהיה הדפוס שתרצו להיות בו בכל אירוע מוות.
אם בילדות למדתם לפרוק רגשות בבכי קורע לב, בסערת רוחות כל אלה שילכו ויתנהגו בהלוויה בשקט מופתי יהיו בעיניכם אנשים מנוכרים וקרים, חסרי רגש ומאופקים.

כדאי לזכור:
- אין חלופה לאדם שנפטר או לסוג הקשר שהיה ביניכם.
- הקשר שהתקיים היה מקור מהימן לביטוי וגירוי רגשי שאתם זקוקים לו בכל
עת.
- רגשות יגון עשויים להיחלש ולפחות בתדירותם וזה בסדר, היות ומערכת הרגשות והגירויים השתנתה, אין הדבר משנה את זכרונם בלבכם או את האהבה שרכשתם אליהם.
- ניתן להשתמש במערכת הרגשות שהיתה קיימת בעבר ולהעתיקה למערכות קשרים ויחסים חדשות.
- כל אדם אבֵל בדרכו.

כשלומדים לחיות ללא האדם שנפרד מאיתנו, חווים את כל התפקידים שהיו ברשותו ונותרו לא מבוצעים בלעדיו. עבור חלק מהתפקידים שביצע, יש למצוא דרך למלא או לכסות עליהם.
יש בכך קושי גדול להתרגל לחיות ללא האדם שנעלם מחיינו, תפקידיו אינם מבוצעים ובכל פעם שמגלים תפקיד שאינו מבוצע זיכרון החוסר מכה מחדש. אין הבדל באם התפקידים היו סתמיים או משמעותיים, העובדה שאינם מבוצעים עלולה להשפיע בעוצמות.

מה עושים? חלק מהתפקידים מוכרים וניתן להסתדר ולבצע לבד. תפקידים אחרים ניתן יהיה למצוא עבורם פתרונות יעילים אחרים, יהיו גם תפקידים שיעלה קושי להסתגל אליהם כמו תפקיד שאין לנו מספיק ידע בנושא ושאיננו מסוגלים ללמוד אותו כך שיעלה צורך למצוא פתרונות בכדי למלאו ולהיעזר באנשי מקצוע חברים, מכרים או בני משפחה.

הקושי בלקיחת תפקיד יתבטא בעיקר בשל חסמים רגשיים ומחשבות תקווה אבודות.
משאלות כמו: "הלוואי ולא היה לי צורך בתפקיד הזה", הינו חסם רגשי שמלין על המציאות ומסרב לקבלה ובטיפול ניתן לעבוד על חסמים רגשיים כאלה ואחרים.

בכל פעם שחוויות החיים יחזקו את המודעות לכך שהאדם שנפרד מאיתנו איננו עוד, תתגבר ותתחזק ההכרה במציאות לצורך ההחלמה ותתקדם הלמידה לחיים בלעדיו. אל יאוש.

תגובות הסביבה לאדם אבֵ‏ל רומזות לא להפגין את עצבותו וכאביו ברבים, רומזות להסתיר ולהסוות את הרגשות כדי להגן על האחרים מפני היגון שלו, אפילו מצפות לראות שהוא בסדר, מתמודד, מתגבר ושולט ברגשותיו.
הסביבה לעתים מתגייסת לעודד, להראות שהרגשות היגון הם מקום קשה ומביך שכדאי לצאת ממנו במהירות. יסבירו לך שלא טוב לבכות וצריך להתגבר, להמשיך בחיים ולא לשקוע ולהיתקע בעצב... המת היה רוצה שתמשיך בחייך כרגיל...
בעקבות מסרים מסוג זה ישנם אנשים שמאוד יתאמצו להתאים את עצמם, ידחיקו את רגשותיהם, ינסו בכל כוחם לזכור את הזמנים הטובים ויימנעו מרגשות הכאב.

ניסיונות אלו אינם ברי הצלחה, עם הזמן אותו אדם יצטרך להתמודד עם הכאב ולהתנסות באבל. גם אם יצליח לדחוק הפעם, הוא צפוי לפגוש באבל באחד משלבי חייו הבאים, באבדן הבא ובעצמה רבה יותר, ואז הכאב יהיה קשה יותר, כאילו יוכפל.
ניסיונות מוכרים להדחקת משברים הם שתייה, סמים, תרופות שונות וסמי שינה. הם כשלעצמם יוצרים סיכוני התמכרות ופגיעה גופנית, המייצרים בעיות חדשות שהאדם לא חווה קודם, וכשפגה השפעתם, יש סכנה שאף יאריכו את משך האבל ויפריעו לתהליך להתקדם.
אם פרידה בעבר או בהווה יוצרת אצלכם קושי, מומלץ לא להדחיקה ולבוא לטיפול.

כשהפרידה או המוות הם צפויים, מתחיל תהליך הפרידה טרם הפרידה. קשר רצוף עם אדם נוטה למות עוזר בהפנמת שינויים שמתרחשים ומחזק הכרה במציאות ותובנות מודעות.
מתקיימת הכרה מודעת כיון שניתן לאדם הזמן להתכונן לגרוע מכל, ההתכוננות מאפשרת להתחיל בעבודת האבל לפני הפרידה/המוות.
עם זאת, על אף שמתקיימת הכנה מוקדמת, רגשות הכאב, ההכחשה וההלם קשים ובלתי צפויים.
גורם הפרידה אינו משנה: מחלה, תאונה או מוות, התגובה היא בהתאם למיקום ביחס להודעת המוות, אם קיבלת אותה בפתאומיות או שידעת שהיא צפויה.

אם הפרידה או המוות קורים בנסיבות לא צפויות יידרש זמן רב בהרבה להכיר בעובדת חסרון האדם שהלך, עבודת האבל מתחילה מבראשית בתנאים של הלם וחובות לא פתורים בתחומי החיים.
בטיפול ניתנת החשיבות הרבה ביותר בצורך של האדם לחזור ולספר על האובדן. מקום לביטוי החוויה הריגשית הייחודית לו, הסיפור הספציפי שלו עם חוויות הקשר והיחסים עם המת.
חלק ידברו על השעות הרבות שהיו להם בביה"ח, חלק יספרו על תחילתו של הקשר בשנים הראשונות, אחרים על התקווה הנואשת שליוותה את הפרידה והתפילות שישוב לאיתנו.
יש שיכתבו, יתדיינו עם אלוהים ויש שישתקו, שלא ירצו להעמיס על אחרים את הסיפור העצוב מפחד לעייף או להעיק.
ממליצה לדבר ולספר את חווית האובדן בכל דרך ועם כל אדם, זהו כלי רב ערך ובעל משקל רב בתהליך עבודת האבל. ככל שחוזרים על הסיפורים כך מוטבעת באדם ההכרה שהאובדן אכן התרחש. בכל פעם עולות עוד תובנות, מתגברים על דחפי ההכחשה ומתקדמים במסע המודעות של התמודדות עם הכאב לקראת ההתאוששות וההחלמה.

אם פרידה בעבר או בהווה יוצרת אצלכם קושי, ממליצה לא להדחיקה.

כשאני פוגשת מטופלים שלא היו נוכחים בעת מות אדם יקר ולא נפרדו ממנו בדרך כלשהיא אני ממליצה למצוא דרך להפרד:

- לכתוב מכתב, כתיבה מספקת תחושה עמוקה של הידברות, לכתוב ולקרוא את המכתב כמה פעמים.
- לקיים טקס פרידה בהגעה למקומות בהם ביליתם יחד וקיום שיח דמיוני בינכם לבינו.
על ידי עשיה של משהו שהמת אהב לעשות, עשו זאת במקומו, אולי בדרך שהוא אהב.
- בטקס דתי, בתפילה, אולי במקום המייצג את הדת כמו בית כנסת.
- אם היתה מוסיקה שאהב לשמוע, תוכלו להאזין לה ולדבר אליו ולתאר איך זה מרגיש.
- אם היה ספר קריאה שהשפיע עליו, אפשר לקרוא מתוכו ולשתף בתחושות ורגשות.

עשו זאת בעצמם או עם כל אדם שתמצאו שמתאים לכך, מוזמנים גם להגיע אלי.
חשוב למצוא נתיב לפרידה, הטקסים מייצבים ותומכים רבות בעבודת האבל.

מטופלים אבלים נוטים לספר שאין להם כוח ושהם לרוב עייפים, הם מרגישים שההישגים שלהם מעטים ושהימים שעוברים עליהם הם ימי עבודה ארוכים ומתמשכים.
התמודדות עם אבל היא עבודה. חלק אף יגידו עבודה קשה.

עבודה זו איננה מיועדת להשכחת המת או טישטוש זכרונות הקשרים שהיו עימו, העבודה היא תהליך שפותר את מרבית מצוקות האובדן הרגשיות. אני מאמינה שעבודת האבל דרך טיפול היא כלי יעיל ביותר, התהליך מכוון להשלמה עם יעדים שמובילים למטרה והתוצאות מוכחות – התאוששות והחלמה.
כשעבודת האבל הושלמה זה אומר שהתמלאו בה שלושת היעדים הבאים:
* ההשלמה עם עובדת המוות שהיא גם פתרון ההכחשה שיוצרת חסמים.
* הבעה מודעת של כאב היגון.
* מציאת דרכי חיים וקיום בלעדי המת.

נדרשים מאמצים רבים לצורך השלמת שלושת היעדים ונדרשים כוחות חזקים להתמודדות והסתגלות, לרוב מופעלים 2 או אף שלושה יעדים בו זמנית וכשבוחנים כל אחד מהיעדים בנפרד יש סיכוי ליתר קבלה והבנה של תגובות האבל.
אם פרידה בעבר או בהווה יוצרת אצלכם קושי, מוזמנים לבוא.

מאחלת לכולנו שנה חדשה שמחה ומוצלחת עם השלמה וקבלה.

כל אדם אָבֵל מתמודד בקצב ובדרכו האישית, כל אדם ומסעו - לאחד יחווה קצר לאחר יכול להיות ארוך. בחודש הראשון ההלם לרוב מעמעם במידה רבה את הכאב, לרוב אחרי חודש גם פוחתת העזרה והתמיכה של המשפחה והחברים.

כחצי שנה לאחר המוות האבלים חשופים לדכדוך ודיכאון ועולות מחשבות אם הם יחלימו מהם. חלק נוטים לדחות עזרה שמוצעת או הזדמנויות לקבוצות תמיכה, יש שלא מצליחים לישון, להתרכז, לתפקד בעבודה ובבית ומול הילדים.
חגים הופכים להיות מפל של זכרונות מציפים ומגבירים את היגון, כמו גם ימי הולדת, נישואין וטקסים שקשורים למועדים שהיו בעלי משמעות.

יש שמתאוששים מהר תוך חודשים ספורים, יש שכואבים שנים... הזמן עצמו ללא השקעת עבודה לא מרפא את היגון. השלמת העבודה מבטיחה החלמה. כדי לקבל ראיה מפוקחת של הצעדים ולאפשר לכאבים לחלוף צריך לבחור יעדים ומטרות. יעדים מחזקים הבנה של התנהגויות ורגשות כלפי המוות ומאיצים תהליכי החלמה.

*האמינו בעצמכם שאתם מסוגלים להחלים
*התמודדות עם אבל דורשת השקעה, זמן ועבודה
*השקעה ועבודה מול האבל עשויה להיות איטית מאוד, חשוב להתמיד.
*כשקשה או מציף אל תהססו, פנו לעזרה ממשפחה, חברים, לטיפול רגשי או קבוצת תמיכה.

במידה מסויימת תחושת אבלות לעולם לא מסתיימת, היא רק משתנה. לא שוכחים לעולם את הנפטר ואת מערכת היחסים שהיתה עימו, בהדרגה מגיעים להשלמה והכרה שחייכם ממשיכים ומתחילים לצפות קדימה.
להבנה כללית מתרחש מארג של שלושה שלבים: הכחשה, כאב והחלמה.

בהכחשה: יש הלם חוזרים ואומרים ש"זה לא יכול להיות" פשוט מסרבים להאמין. בכל פעם ש"שוכחים" הכאב חוזר ומכה שוב.
בכאב: חווים עצב, דכדוך, בדידות וכעס שמציפים כאילו עולמנו מתמוטט עלינו.

בהחלמה: מתחילות תגובות מתגברות של התאוששות והחלמה מהיגון. מתחילים לגלות יותר עניין בסביבה וביחסים עם אנשים ואוספים יותר כוחות לתפקוד, לתכנון וביצוע.

הכרה והבנה של שלושת השלבים עוזרת לזיהוי מצבו של אדם. כל אחד בהתאם לאופיו והקצב שתואם לו לתהליך ולהחלמה יש נטיות מאוד אישיות.
זיכרון הנפטר הוא חלק מקיומנו, גורם יציב בתוך ההסתגלות למציאות החדשה ולשינויים שיחולו בה.

כשאדם יקר נפטר פתאום נופלים עלינו כל האובדנים בבת אחת, מרגישים אבודים לא יודעים מה לעשות, לאן לפנות, ויש גם שלא זוכרים היכן היו... כל מערכת הקשרים שהיתה, הפעולות המשותפות שהיו בעבר והתוכניות לעתיד מתרסקים. מאבדים שותף לכל מעשה ומחשבה.

האבל הוא למעשה גורם שחוזר בחיינו משחר הילדות, הוא מעלה את כל האובדנים שאי פעם היו לנו (כל חפץ ואדם שאי פעם אבדו לנו), ויוצר בליל רגשי מוכר וזר.
לרוב האנשים אין ממי ללמוד איך להתנהג בעת יגון ולמעטים יש מידע על תהליכי האבל וההתמודדות. ההבנה של מה קורה לנו ומה עובר עלינו, מאפשרת עיבוד של הדברים שקורים והנושאים בחיים שמעסיקים אותנו ויש בה עזרה רבה והקלה, ההבנה לבדה לא מספיקה ואינה פותרת את הכאב והצער.

היגון הוא מסע של החלמה מכאב האובדן חזרה לחיים, המטרה היא להגיע לידע ממנו נשוב לחוש שלמים. בכדי להחלים יש לעבד תהליכים, לחצות ביצות יגון דרך הבנה ומודעות ולחזק תכונות של הסתגלות להתמודדות עם הכאב והקשיים שחוזרים.
להלן מספר עצות:
- אל תחמירו עם עצמכם, היו סובלניים ושימרו על מינון שמתאים לכם.
- דמיינו שאתם במסע שיגיע אל סופו (בייחוד כשהעצב גדול)
- ראו את המטרה לפניכם, לחזור להיות כפי שהייתם, אתם עצמכם.
- מטרה נעלה היא לדאוג לעצמכם.

טיפול הוא אמצעי יעיל מאוד למסע שכזה. מוזמנים.

אנשים אבלים חווים תגובות ורגשות נפוצים: גם אם הם חווים הקלה במותו של היקר להם כי סבלו וכאביו הסתיימו, חלקם יחוו רגשות אשם וכעס על כך שסבלו הסתיים במוות ולא בהחלמה. יש וירגישו רגשי חרטה שלא עשו מספיק, שלא ידעו מה לומר ואיך לפעול, או כעס על חברים ומשפחה שלא עשו די, או שהציעו יותר מדי איך להרגיש ואיך לנהוג, יש שכועסים על הנפטר שהותיר אותם לבד.
יש שחווים ימים רבים בהם אינם מצליחים להתגבר ולא מפסיקים לבכות ובימים אחרים שהם מתפקדים כהרגלם ללא כאב בתחושת יכולת לכל פעילות... אפילו יכול להיות שיווכחו כי לזמן מה שכחו שהיקר להם איננו מתוך קושי לתפוס ולהאמין.

רבים חווים שינויים בהרגלי האכילה, אוכלים יותר או פחות, גם שינויים בהרגלי השינה, מרגישים תשושים אך לא מצליחים להירדם או להיפך.
יש שהאבלות מביאה להם כאבי גוף, ראש, ותחושת ריקנות פיזית, יש שמפתחים רגישות למחלות ותופסים כל וירוס שבסביבתם, ומי שסובל ממחלה כרונית היא עשויה להחמיר.
אלו הם מאפייני לב שבור והם מקבלים צביון אמיתי: הם מרגישים סחוטים, כואבים ושבורים.
יותר ממחצית האבלים שאבדו בני זוג, העידו שהם שומעים את הנפטר בדמיונם והרוב חווים קושי בזיכרון ובריכוז ומתקשים לקבל החלטות, לא רק החלטות מהותיות, גם החלטות קטנות כמו מה ללבוש, פעולות יומיומיות, מה לאכול ועוד.

מגוון הרגשות והתחושות חולפות אחת אחת או אפילו כמו מפולת כשהן מתרוצצות בהמולה כולן כאחת, די בשינוי זעיר כדי למוטט וכל שינוי עלול להחזיר את תחושת האובדן, היגון והכאב.
טיפול מסייע לארגן ולתאר מצבי רוח, נותן בית לרגשות ותגובות ומווסת את תחושת הבדידות. מוזמנים ליצור קשר.

היגון הוא תגובה טבעית לאובדן. גורמי האובדן יכולים להיות אהוב נפש, זוגיות, מקום עבודה או
בית. אובדנו של של אדם יקר היא האבדה הקשה והכואבת מכולם, כשמדובר על אבל ויגון האנשים פונים אל ההשפעות הרגשיות של האבדן, אל המחשבות ותגובות הרגש, ההלם, חוסר האונים והעצב. האבל הוא הביטוי של היגון: הבכי, הקינה, הבלבול, הקשיים בריכוז ובחשיבה הצלולה, הפניה לטקסים.

אנשים רבים תוהים עוד לפני ההתוודעות למוות, איך יוכלו להתמודד עם היגון ואם יצליחו להתגבר עליו. רבים חרדים שלא יוכלו לשרוד מול היגון. יש שחוששים שאם יתחזקו ויתגברו על היגון, משמעות ההחלמה תהיה שכיחת המת.
על אף כי לרובנו תגובות ורגשות דומים במצבי אובדן, כל אדם אבל באופן ייחודי ושונה בהתאם לאופיו ואישיותו.

אנשים רבים מתקשים לתפוס ולהבין את תגובותיהם, בייחוד אלה שמרגישים כמשותקים. הם עשויים להבחין שמתקיימים בהם רגשות מנוגדים: מצד אחד הקלה כי הנפטר השתחרר מסבלו וכאביו, ומצד שני כעס על הנטישה. אפשר לחוש אסיר תודה למשפחה על העזרה והתמיכה ובו זמנית חסר סבלנות ועצבני בשל נוכחותם המתמשכת. מצבי הרוח עשויים להשתנות בפתאומיות ובתדירות גבוהה.
למשל כשתוך כדי עשיה ותכנון בעבודה, פתאום תתקף בעצב ודמעות. או מתוך מצב של עצב כבד ודיכאון יהיו פרצי צחוק כשתשמע הלצה. תערובת הרגשות עשויה לסחוט ממך את מלאי כוחותייך. טיפול מסייע לארגן ולתאר מצבי רוח, רגשות ותגובות. מוזמנים לא להשאר לבד עם הבליל.

השלב הקשה באבלות הוא כאשר האבל משתחרר מההלם ומהכחשת המוות. עם ההתפכחות וההכרה במציאות החדשה, מתחיל תהליך ההחלמה.
בשלב זה החוויה ההגיונית מתגברת על הטלטלה הרגשית שמכחישה את המוות ומביאה את האבֵל להכיר ולהודות במוות.
בחווית האבל מתעוררים רגשי הכעס, הדחיה, האשמה, התהיות וכאבי הנפש והגוף, כאבים קשים שאינם מדידים שלהם תופעות לוואי מרובות.
הקשיים הנפוצים הם ביכולת הריכוז ובשקילת וקבלת החלטות. רבים מרגישים כי בטחונם העצמי מתערער עקב אי יכולתם לשלוט ולנווט דברים שקורים להם.
המחשבות מרוכזות בפחדים מול העתיד: מה הטעם והערך בחיי כשאני לבד? איך אסתדר? מה יהיה בהמשך? מה נשאר לי? התשובות מביאות לחשיבה שמגרה את הקיום העצמי, את העשיה והלמידה שהם למעשה הדרך להחלמה.
נושאים רבים המלווים את חיינו לא ניתן ללמוד אותם לפני שהם קורים. הטיפול מסייע מארגן ותוחם את הכאוס הרגשי דרך התייחסות ועיבוד הרגשות והצרכים המודחקים. אשמח לעזור.

למי מכם שלא יודע אני פסיכותרפיסטית גופנית. בעבר כתבתי על הפסיכותרפיה הגופנית מספר פעמים. הטיפול הוא טיפול בגופנפש. אנו משתמשים בסימני הגוף ותחושותיו כדי להעלות תכנים נפשיים.

שפת הגוף שלנו היא כמעט מילולית, כשזה מגיע למצב בו הגוף מייצר סימפטומים של ה"מחלה" שלו, הוא בעצם אומר לנו שהוא מתוסכל בעקבות מה שעשינו לו. אם לא נקבל או לא נאפשר לעצמנו לקבל תמיכה מספקת מאחרים, חלקי הגוף שתומכים בנו עלולים לקרוס תחת הנטל. אפשר שנסבול מכאבי גב תחתון, מפריצת דיסק, מוורידים נפוחים או משריר מכווץ.

להיות מונע על ידי משהו פירושו להיות מושפע ממנו באופן פיזיקלי כך שחוויה רגשית משפיעה על האופן בו אנו נעים. שיחרור גופני ממתח מקביל לשחרור פסיכולוגי או רגשי, כשרגשות עמוקים של פחד ומתח חסומים או זכרונות קבורים -הופכים להיות חדירים, האנרגיה מתחילה לנוע בקלות ובשטף.

מטופלת שלקחה על עצמה יותר מדי עבודה, עיסוקים והתרוצצויות, הגיעה למצב שלא נשארה לה דקה לעצמה אך שאפתנותה דחפה אותה להמשיך עוד.
היא התחייבה לקחת עבודה שכוללת נסיעות ולינה בהנחה שכך תיהנה מ"החופשה" שכה רצתה ונזקקה לה, אך גופה הביע טוב ממנה את הקושי מגודל המטלה.

לילה לפני הנסיעה היא הרגישה מאוד מותשת ולא ידעה איך תצליח לעשות את הכל ובעודה אורזת ומרימה את המזוודה נתפס לה הגב. היא בקושי ישנה באותו הלילה בשל הכאב ולמחרת היה ברור לה שלא תוכל לצאת לדרך. כל תנועה ולו קלה ביותר גרמה לכאב מעורר דמע, והיא נאלצה לבטל את כל התחייבויותיה לשבועות הקרובים ולנוח. זה בדיוק מה שהגוף דרש ממנה וטוב שלא חטפה שבץ או התקף לב.

ניתן לנהל דיאלוג ישיר עם הגוף והרגשות שמתבטאים דרכו. אם לא ניקח אחריות לדאוג לעצמנו הגוף יעשה זאת במקומנו. מוזמנים להקשיב יחד לגוף.