שרון רושינק - טיפול רגשי - אישי וזוגי

כשאני מחכה לכם - אני חושבת עליכם.
אני חושבת על מה שהעסיק אתכם בשבוע שעבר, וסקרנית לראות איך תגיעו לפגישה שלנו היום.
המים מורתחים, למקרה שתרצו קפה או תה, הכרבולית בהיכון על הספה וכל האפשרויות פתוחות:

אולי תרצה היום רק אוזן קשבת, רק לפרוק את מה שהצטבר בלב.
אני אהיה שם איתך.

אולי תרצי לקום מהספה היום, כמו שביקשת בפעם הקודמת. לעשות משהו אחר, לא רק לדבר. לפעמים קשה לך לשים את האצבע על התחושות, על המחשבות, ואת מבקשת פסיכודרמה. ואולי תרצי לשקוע בן הכריות ולא לזוז😊.

אולי היום תספרו לי איך עבר עליכם השבוע עם האתגר הזוגי שהצבתם לעצמכם בשבוע שעבר. היה קשה? קל? מאכזב? מוזר? לא הספקתם? לא נורא. זה חלק מהדרך.

אני מחכה לכם על הכורסה שלי. מחכה לראות אתכם מולי על הספה.
מה תספרו לי היום?

פתאום זה קרה.
היה לכם שבוע מהמם.
שבוע שבו גם כשגלשתם לריב בגלל חוסר הבנה - הצלחתם לצאת ממנו ממש במהירות עם הכלים שלמדנו ותרגלנו, והמשך הערב היה מהנה ונעים.

לא רק שהרגשתם מחוזקים מעצם זה שהצלחתם לעבור את הריב בלי ללכת לפינות נפרדות בבית, להתבודד ולכעוס- גם הצלחתם מיד להתגבר, לתקן ולתת מענה. והערב היה כיפי. הריב נשכח. הייתם המומים וזה גם קירב בינכם. נתן כוחות להמשך הדרך.

כן, אתם מסוגלים.
כי יש אהבה. ויש רצון. וגם אם לפעמים אנחנו מאבדים את הדרך ולא מרגישים אותם יותר - מסתבר שהם שם. וכשמטפלים בקושי העמוק שלנו מול קשר - הם מתגלים שוב בשיא תפארתם.

מה זה קושי עמוק?
הדברים שאנחנו בדרך כלל לא חושבים שאנחנו נושאים או מחזיקים - רעיונות, פחדים, דחפים. חוסר אמון, בושה, אשמה, חרדות, נטיות מבית. ולרב - פשוט חוסר הבנה בסיסי איך לנהל קשר לטובתנו.

אנחנו זקוקים משהו - אבל מרחיקים אותו.
רוצים משהו - אבל לא עושים הרבה כדי לגרום לו להתרחש.
זקוקים לחום וחיבור - אבל נשארים בודדים.
למה?
כל אחד והסיבות שלו. ומטרת המפגשים שלנו היא לגעת בגורמים הספציפיים שמונעים מכם להינות מהקשר, לחוות אושר וסיפוק עם האדם שאליו אתם כמהים יותר מכל.
איזה כיף שהיה לכם שבוע כזה - שבו הצלחתם, אחרי תקופה ארוכה של בדידות וכעס, להרגיש אהובים, מחוברים, שייכים ואפילו מחוזרים!

ולמי שקורא - אם משהו מזה נשמע לכם מוכר, אתם מוזמנים להיפגש איתי כדי שנוכל לבדוק ביחד למה אתם זקוקים כדי להרגיש שאתם בקשר אוהב.

שלכם,
שרון

היום אני פונה לאנשים שלא נמצאים בקו הראשון לאירועים הנוראיים שטרפו את חיינו.
אלה שלא נפגעו ישירות מהזוועות, אבל מוקפים בהן, כמו כולנו, מבוקר ועד ערב.
בקליניקה אני פוגשת הרבה אנשים שלא מסוגלים להתמקד כרגע בכאב ובבעיות הרגילות של חיי היום יום שלהם. וזה מובן וטבעי.
״על מה נדבר עכשיו? על בעיות באינטימיות הזוגית שלנו? על חוסר הרגישות שלו, על הדורשנות הבלתי פוסקת שלה? איך אפשר? מצד שני - זה המצב הכי גרוע שהיינו בו. כשיש כזה מצב במדינה, ואנחנו מרגישים לבד בתוך הקשר.״
״אין לי על מה לדבר. הכל נראה חסר משמעות,״ אמרה לי מטופלת שלי השבוע. וכששאלתי אותה מה קורה איתה בימים אלה סיפרה ״אני חושבת רק על הזוועות שקרו, ועל מה שעוד יקרה. המחשבות לא עוזבות את הראש ואני לא ישנה בלילה.״ איזה עוד מחשבות מעסיקות אותך? שאלתי
״אני חושבת גם על זה שאני רווקה ואם הסוף יגיע - לא הספקתי להקים משפחה.״
מצד אחד - יש אשמה גדולה. איך אפשר להתעסק בדברים ׳שוליים וחסרי משמעות׳ כאלה כשאנחנו ניצבים מול פחד קיומי, אבדן, כאב ואנשים שאיבדו הכל. ומצד שני - הכאב הלאומי מתמזג עם הכאב והקושי הפרטי - זה שקיים אצלנו עוד קודם לשבת הארורה של ה 7.10 - מתמזג ומעצים אותו.

אנשים שחווים משבר אישי או זוגי, עלולים להיכנס עכשיו למשבר עמוק יותר. חלקם מרגישים יותר בודדים ויותר כואבים כשהמשבר הלאומי מעצים את האישי.
מה עושים?
צריך לזכור שבימים כאלה ההתמקדות העיקרית שלנו היא במניעת שבר עמוק יותר. זה דורש חמלה כלפי עצמנו, כלכלה נכונה של הכוחות (מה אנחנו יכולים ומה אנחנו לא יכולים כרגע) וחיזוק מקורות שתומכים באנרגיה ובמסוגלות שלנו לעומת מקורות שגוזלים מאיתנו כח.

כשאנחנו נאבקים באשמה חזקה על כך שאנחנו לא עושים מספיק, לא יודעים מספיק, לא נוכחים מספיק - אנחנו מחלישים את עצמנו עוד יותר וזה לא תורם לנו כלל. זה לא עוזר למאמץ המלחמתי ומחליש אותנו כחברה וכיחידים. לכן הדבר החשוב ביותר בימים אלו היא חמלה עצמית, חמלה כלפי סביבתנו והבנה שכל אחד מגיב כפי שהוא מסוגל ויכול בתנאים קיצוניים אלה שנכפו עלינו.

מומלץ לבני זוג המצויים במשבר להתרכז בדרכים להורדת מתחים בינהם ולמקד את האנרגיה בצורה יעילה שתורמת לרווחתם ולרווחת הבית. אולי אי אפשר כרגע לפתור את בעיות העומק בינכם, כי זה דורש כוחות שאין לכם. אבל אתם כן יכולים למנוע מתיחות מיותרת ולא להבעיר את המצב בינכם עוד יותר.

והנה כמה דרכים לעשות זאת:
1. הורידו ב 90% את צריכת המדיה והחדשות. טראומה הוא שדה שואב שמטביע אותנו בתוכו בלי שנשים לב. אנחנו מוצפים בסיפורים, בקולות, בנתונים והם בונים מקום בתוכנו, הופכים למחשבות טורדניות וחזרתיות ומורידים את החסינות שלנו. נתונים מראים שיפור משמעותי ביכולת התפקוד הרגשי והכללי כשאנשים הפחיתו משמעותית את צריכת המדיה - וזה תורם יותר מהכל למאמץ שלנו לשמור על שפיותנו, משפחתנו וילדנו.
2. החרדה עולה כשהוודאות יורדת ואנחנו חיים במציאות חסרת וודאות כרגע. לכן דאגו לתכנן משהו לעשות באופן יום יומי. זהו עוגן במציאות קשה, ומייצר תחושת מסוגלות ועשייה - ללכת לאימון, לפגוש חברים, לעבוד כשמתאפשר, לסדר משהו, למצוא זמן להתנדב אם זה מעניק כח, להקשיב למוזיקה, לצייר או לעסוק באמנות כלשהי. כל דבר שיספק משהו שקשור לתחושת היום יום שלנו וליכולת שלנו.
3. לתת לעצמנו גם זמן להתפרק ולבכות כשאנחנו זקוקים לזה. מומלץ לשחרר את המתח ולא לצבור אותו בפנים. זה טבעי וחשוב שלא נאבק בקושי אלא ניתן לו ביטוי.
4. חשוב להבין: אנחנו לא יכולים לעזור לכל אחד ולא כל אחד יכול לעזור לנו. לפעמים אלה יהיו דוקא החברים הקרובים או בני הזוג שלא יהיו מסוגלים לתת לנו תמיכה או יזדקקו לעזרה שאנו לא מסוגלים לתת כרגע. זה טבעי כי המצב שבו אנו נמצאים הוא לא מצב שאפשר להתכונן אליו או לצפות אותו ולכל אחד דרך משלו להתמודד. מומלץ לחפש לנו מענה במקומות שכן נותנים לנו תמיכה ולנסות שלא להתאכזב ממי שאינו מסוגל כרגע, גם לא מעצמנו. אנחנו בנויים אחרת, עם רקע שונה ומורכבות רגשית שונה. ההגנות שלנו שונות ולכן - מי שמנסה כרגע לשמור על עצמו שלא יתפרק לא יכול לעזור לבן אדם אחר, קרוב ככל שיהיה. ישנם הרבה מוקדי תמיכה ואנשי מקצוע שרוצים ומסוגלים לעזור. המצב קשה גם כך - ועדיף להתמקד במה שכן אפשרי ולא במה שלא אפשרי לנו ולקבל תמיכה ממי שמסוגל להעניק לנו אותה.
5. גם ובמיוחד בימים כאלה - למצוא לפחות דבר אחד חיובי ביום שאפשר לומר עליו תודה. בין אם זה חיוך של הילד, משהו מצחיק שהחתול או הכלב עשו, אוכל טעים או כל פעולה חיובית שהצלחנו לייצר כמו לשתול צמח חדש בגינה או במרפסת. מיקוד המחשבה במשהו חיובי משפיע על בריאותנו הנפשית והפיזית.
6. ללמוד טכניקות הרגעה וויסות ולתרגל אותן - מאוד מומלץ להתמודדות עם חרדה והצפה. יש כעת בכל מקום סרטונים והרצאות המלמדות מיינדפולנס, וטכניקות קרקוע והתמקדות שעוזרות מאוד במצבי חרדה ומתח. תרגול יומי יתרום לתחושת שליטה ואיזון ויעזור לנו להפחית מתחים פנימיים וביננו לבין סביבתנו.

אני מקווה ומייחלת לימים שקטים במהרה ושנצא מזה אוהבים יותר כפרטים וכחברה.
תהיו טובים לעצמכם❤️
שרון

בתמונה- בדרכי לקליניקה כדי להיות איתכם ועבורכם🙏🏻

ג’ - למה כל הגברים בורחים? למה זה מרגיש תמיד שאף אחד לא רוצה להתקרב, להכיר לעומק? הנה, עכשיו התחלתי לצאת עם מישהו, היה קליק נחמד, שיחה טובה, שני דייטים שנראו לי מעולים. והיום הווטסאפים התחילו להתמעט, ומרגיש לי שהוא התקרר. אני כבר יודעת לאן זה הולך

אני - לאן זה הולך?

ג׳ - לזה שהוא יגיד שהוא לא רוצה, זה לא מתאים והוא לא מרגיש שיש חיבור מספיק טוב. והוא ידחה איתי.

אני - זה המון ניחושים לגבי העתיד.

ג׳ - אני פשוט כבר מאוד מכירה את זה.

אני - אז את יודעת מה הולך לקרות לפני שהוא קורה.

ג׳ - כן, בערך. זה פשוט עוזר לא להתאכזב יותר מדי, להתכונן.

אני - אני מבינה. אבל אם לא היה סיכוי להתאכזב, איך זה היה מרגיש אם הוא היה מתקרב?

ג׳ - מה זאת אומרת?

אני - איך את רואה את הקירבה הזאת?

ג׳ - לא יודעת, האמת שלא התקרב מישהו כבר הרבה זמן.

אני - נכון. אבל מה את מדמיינת בראש כשאת חושבת על גבר שמנסה להתקרב אלייך, להכיר אותך?

ג׳ - אני מנסה לא לחשוב על זה האמת. זה בעיקר מפחיד

אני - למה?

ג׳ - כי הוא לא יאהב את מה שהוא ימצא.

אני - אז את אומרת שאת מעדיפה אותו רחוק? כדי שהוא לא יוכל להכיר ולא לאהוב את מה שהוא רואה?

ג׳ - בערך. אבל אני כן רוצה מישהו שיכיר אותי.

אני - זה באמת מבלבל. נשמע שיש קול כזה שאומר לך שאי אפשר להכיר ולאהוב אותך.

ג׳ - כן. אני לא מרוצה מהרבה דברים בעצמי. יש לי ביקורת על כל דבר.

אני - אז את חוששת שיסכימו איתך. שלא יהיו מרוצים ממך.

ג׳ - כן, בגדול. שיוכיחו לי שאני צודקת.

אני - מי עוד לא מרוצה ממך? רק את?

ג׳ - אמא, אני חושבת.

אני - מה אמא אומרת?

ג׳ - בגדול יש לה ביקורת על כל דבר. כל דבר אפשרי. בכללי היא לא מרוצה משום דבר שאני אומרת, עושה. מהמקצוע שלי, מהחברות שלי. היא תמיד מעבירה עליהן ביקורת. גם על הבגדים שלי. גם על בחורים שיצאתי איתם בעבר. אחד לא היה מספיק גבוה, ואחר לא הרוויח מספיק לדעתה. והיה מישהו שהיא טענה שהוא לא אוכל אסתטי. זה היה ממש לא נכון. והיא גם העליבה אותו.

אני - זה קשה לשמוע ביקורת כל הזמן.

ג׳ - זה אפילו לא מתחיל לתאר את זה.

אני - ביקורת זה דבר שמאוד קשה לחיות איתו. בטח ביקורת בלתי פוסקת.

ג׳ - אצל אמא שלי זה בלתי פוסק! ואין לה מילה אחת טובה להגיד. אף פעם!

אני - אני חושבת שאני מבינה עכשיו למה את לא רוצה שאף אחד יתקרב.

ג׳ - אני באמת לא רוצה! בטח גם עליו יהיה לה מה להגיד!

אני - אז עדיף שהוא בכלל לא יתחיל להכיר אותך.

ג׳ - נכון. זה הכי בטוח.

אני - אבל אני לא חושבת שאת מרגישה בטוחה. אני חושבת שאת מרגישה בודדה.

ואולי אנחנו צריכות להבין איך לשים גבול לקול הזה בתוכך, להקטין אותו. וגם בחוץ - איך לשים גבול לביקורת לא מוזמנת שלא משרתת אותך ומחבלת לך. בקשר עם אמא, ובכלל.
אולי נוכל לגדל קול חדש שאומר לך דברים אחרים על עצמך, ולתת לעוד קולות להיכנס.

ג׳ - איזה קולות?

אני - של מי שרוצה להתקרב ולהכיר אותך. כנראה שיש סיבה שרוצים. אבל את מרחיקה אותם אפילו בלי לשים לב. הם בטח רואים בך המון דברים יפים וטובים. משהו מושך אותם. אני למשל רואה המון יכולת.

ג׳ - איזו יכולת?

אני - להגיע לכאן, למשל. זה לא פשוט לבוא לפה כל שבוע.

ג׳ - לא, לפעמים זה ממש קשה.

אני - אבל את מבינה שמשהו לא טוב לך ואת מתחייבת לטפל בעצמך כדי להרגיש טוב יותר. זו יכולת עצומה.

ג׳ - כן, אני רוצה את זה.

אני - נכון. יש לך כח רצון מופלא.

היא רק חייכה חיוך קטן.
ידעתי שיהיה לנו מסע ארוך בדרכה להכיר במופלאות שלה, תוך שהיא נלחמת בקולות המקטינים והמסרסים שעימם גדלה.

״נתראה בשבוע הבא,״ אמרתי.
והתראנו
והתראנו
וצחקנו
ובכינו
וגידלנו
והתעקשנו
וחיברנו
וכעסנו
והנחנו
ולקחנו
וכאבנו
ואהבנו

מנחשים איפה היא היום? 😊

שלכם,
שרון

חשבתי לעצמי היום כמה פעמים אמרת לי במהלך התהליך שעשינו ׳אני לא מסוגל׳ ׳אני לא יכול׳ ׳זה בלתי אפשרי׳.

כמה פעמים אמרת לי את המילים האלו, וחשבת שאני כנראה לא מחוברת למציאות. ומנקודת מבטך אז - צדקת. כך הרגשת. הכרת רק מציאות אחת. רק דרך אחת להסתכל על הדברים. ונתנו לזה מקום. כעסת עלי.

ובכל זאת- חזרת שוב ושוב, סקרן, שואף, רוצה לחיות ולהרגיש טוב, סמכת עלי ועל כך שאני מנסה לחבר אותך למציאות נוספת, אחרת. גם אם היא עוד לא ברורה לך. בכל צעד וכל יעד שכבשת לעצמך - נוכחת שהיא קיימת עבורך.

היית כמו גן שמחפש לפרוח. וכל זרע שזרענו - הפך פתאום לפרח מלבלב, בכל תחום ותחום בחייך. ואני לא הפסקתי להתפעל מהכוחות שלך. מכח הרצון שלך אל מול כל כך הרבה מורכבויות וקשיים.
נתת לי ללכת לצידך יד ביד בדרך הזאת שבה אתה מגלה ומפנים עולם חדש. עושה בחירות חדשות, מגדל גבולות פנימיים וחיצוניים, קול אותנטי, אהבה אמיתית לעצמך ואמונה ביכולת שלך ובמקומך בעולם.

היתה זו זכות ענקית עבורי ללוות אותך בתהליך המרגש הזה.

והיום - אנחנו נפרדים.

הכנו את עצמנו לרגע הזה, והוא הגיע.

כי יש לך כלים מופלאים להתמודדות עם המורכבויות שסחבת על עצמך שנים רבות. מהמשפחה, מהחיים.

כי אתה כבר פותר לבד סיטואציות שקודם היית אבוד בתוכן, מופעל ונתון לחסדי אחרים. כיום אתה בבחירה, בשליטה, בנוכחות מלאה.

כי אתה עושה חייל בתחומך - מקודם ונערץ על ידי כל הקולגות שלך.

כי מצאת אהבה. אהבה פנימית וגם זוגית. מצאת את זאת שתמיד חיפשת, והזוגיות שנראתה בלתי אפשרית עבורך היא פתאום הדבר הכי טבעי ונפלא בעולם.

כי אתה נפלא, ועכשיו אתה גם יודע את זה.

לפני מספר מפגשים שיתפתי אותך במה שאני רואה - שכבר תקופה שאתה במקום נפלא, שאתה שלם ומתמודד, ממריא מכל בחינה אפשרית, ובעיקרון מדווח לי על קשיים וסיטואציות שכבר אינם מאתגרים עבורך. אתה רואה ופותר אותם בעצמך, ואולי כבר צריך אותי פחות. שאלתי מה אתה עוד צריך מהמפגשים שלנו, וביררנו האם יש עוד יעדים שתרצה להגשים במסגרת הטיפול.

אמרת שחשבת על זה כבר תקופה, ושאתה אכן בטוב, אבל שהקשר חשוב לך, ולדעת שהמקום הזה קיים עבורך - זה משהו שלא פשוט לשחרר. ולכן היססת לסיים.

הסברתי שהקשר תמיד יהיה קיים. אני פה, והדלת תמיד פתוחה כשצריך. הקשר לא נעלם, גם אם הטיפול הסתיים בנקודה זו.
להערכתי, חלק משמעותי מאוד בטיפול הוא ההבנה מתי אנחנו כבר במקום חדש, מעובד, מסוגל וכבר לא כאוב. הרווחת זאת ביושר ובעבודה קשה, ואתה יכול לחיות כרגע בעולם גם בלי המפגשים איתי. וכמובן שבסוף - זו החלטה שלך.

אני מרגישה שאני יכולה ׳לשחרר׳ אותך בלב שלם. אני סומכת עליך ומאמינה בך. הידיעה שתוכל לחזור תמיד הרגיעה אותך מאוד.
והאמת, זה מרגיע גם אותי.
ועכשיו אתה מוכן, פורח בשיא תפארתך.
אתה שמור בליבי
תמיד💜.
בהצלחה מטופל יקר שלי,
כבר מתגעגעת.
שרון

של מי הכאב הזה?

אחד הקשיים הגדולים שאנו חווים במשבר רגעי או משבר מתמשך קשור בתחושה שאנחנו לבד בסבל שלנו.

לעיתים אנחנו מתקשים לחלוק אותו ולגייס עזרה ותמיכה מהסביבה, וכך אנחנו מבודדים את עצמנו יותר - והכאב שלנו מתעצם.

החשש לגעת או לחלוק כאב, פחד או קושי הוא ברור ומאוד מובן, וקשור גם באופן שבו אנחנו תופשים מושגים כמו ׳חוזק׳ ו׳חולשה׳ ׳עצמאות׳ ו׳תלות׳ ׳גברי׳ ו ׳נשי׳ ועוד.

האינסטינקט הראשוני, ההישרדותי שלנו, הוא להטמין כאב בצד, להדחיק, לסגור אותו בקופסה. שלא יתערבב בחיינו ׳הרגילים׳. שלא יציף או יפרק אותנו.

אבל עובדה ידועה היא שכאב לא מטופל - לא נעלם מעצמו. מכיוון שלא מאווררים ומעבדים אותו - הוא הולך וגדל, מתעצם ובלי שרצינו עושה בדיוק את הדבר שממנו פחדנו - משפיע על חיינו. ומכיוון שאנחנו לא מוכנים להתמודד איתו, לעבד ולווסת אותו - הוא מתפרץ באופן חסר שליטה, במקומות לא מותאמים, ברגעים לא נכונים. מעוור אותנו לגבי התמונה הגדולה, מתפרץ באופן לא מרוסן ומכאיב לנו אפילו יותר.

בתוך הזוגיות הבעיה מתעצמת כששני בני הזוג מצויים בקושי, אתגר או כאב.
ואז - כשיש בעיה לגעת בכאב, לתקשר אותו ולגייס תמיכה - נוצרים קשיים אדירים בתקשורת, בתאום הציפיות, ומענה מותאם לצרכים.

פעמים רבות מתווספת לכך מעין תחרות סמויה של ׳מי סובל יותר׳, ללא יכולת אמיתית לקבל או לתת תמיכה מותאמת. כי על הכאב האמיתי - לא מצליחים לדבר.

התחרות הזו של ׳מי סובל יותר׳ לא ממש עוזרת לנו לגייס את הצד השני. להרגיש שאנחנו נתמכים וגם תומכים.
ואנחנו מאבדים אמפתיה.

תקשורת אמיתית, נכונה וטובה איננה מנותקת מהתכנים הרגשיים שלנו ומהאופן שבו אנחנו מתקשרים אותם לסביבה. במיוחד אם הם לא מעובדים.

אני כאן עבורכם - לגעת באומץ במה שכואב, לצמוח מתוך המשבר, לעזור לכם להפיג את הבדידות, ולא להיות שם לבד.
אתם ראויים לזה - באישי ובזוגי.

שלכם,
שרון.

‎שרון רושינק - טיפול רגשי - אישי וזוגי‎ updated their information in their About section.

איזו גאונה אני! יש לי מחשבה מאוד בהירה לגבי הטיפול, תובנה לגבי משהו חשוב, מה המטופלים צריכים, מה ייטיב עימו או עימה מה הכי יקדם אותם.
אני כל כך שמחה ומתרגשת לפעמים מההבנה, הכיוון, האפשרות להגיד להם מה הבנתי וכמה זה יכול לקדם!
אני עפה על עצמי, מטפלת מוכשרת שאני.

אבל אז אני מכריחה את עצמי לקחת נשימה, לא לרוץ, ולהפנות את תשומת ליבי למטופל/ת ואיפה הם נמצאים ברגע זה.
האם הם פנויים לשמוע או להתקדם?

האם הוא מוכן לתובנה שלי, פקחית או חדה ככל שתהיה?

האם היא זקוקה למשהו אחר ממני?
לעוד שהייה, להבנה, להקשבה, אמפתיה או סתם שאהיה איתה איפה שהיא נמצאת עכשיו?

למה הם זקוקים בקשר ממני כרגע?

ויותר מזה- אולי אם אקח עוד קצת זמן להקשבה והתבוננות - אגיע למסקנות אחרות לגמרי? ממממ...

ביומיום אנחנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו לא מסונכרנים עם האדם שמולנו, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו מאוד יודעים מה הוא צריך ומה טוב לו.

אם אנחנו קשובים יותר לצורך שלנו עבורו ולא לאדם עצמו- בד״כ זה יתפוצץ לנו בפנים.

ההמלצה שלי היא לקחת עוד נשימה ולהיות ערים לעובדה שגם אם אתם נורא רוצים לעזור או לתרום - יכול להיות שמי שמולכם זקוק מכם למשהו אחר לגמרי.

גם חוסר התערבות יכולה להיות ההתערבות הכי מדוייקת, כשזה נכון.
מה דעתכם? מוכר לכם?

כשמטופל יקר מחליט להחמיא לי:

מטופל: את זוכרת את העצה שנתת לי בשבוע שעבר איך לדבר עם אשתי על הנושא?

אני: כן

מטופל: אז זה עבד פשוט מעולה! זה עבר כל כך טוב, שלא האמנתי בעצמי.... הרי בקלות זה יכול היה להיות פיצוץ ומלחמת עולם שלישית

אני: איזה יופי, ממש שמחה לשמוע. נשמע שעשית עבודה מצויינת

מטופל: כן, זו היתה עצה מעולה. את יודעת, אני חושב שאת צריכה לעסוק במתן ׳עצות׳ כאלה לפרנסתך.

אני: 🤔

מטופל: תחשבי על זה. שווה לך😆

אני: 😄

בין ראש השנה ליום כיפור, בין בידוד ליציאה לחופש, בין אם בארץ או בחו״ל- אני כאן אתכם גם באונליין!

מדוע חשוב לנצל גם את האונליין?
כדי שנהיה בקשר,
כדי שהרצף יישמר בין הבידודים, המחלות והבלת״מים.
כדי שגם מי שגר רחוק יוכל להרגיש קרוב
כדי שמי שגר בחו״ל ורוצה טיפול אצל מטפלת ישראלית - יוכל לקבל את מבוקשו.

יש יתרונות לפגישה אישית בקליניקה, ללא ספק.
אבל במצבים מסויימים - היתרון שברצף ושל הקשר שנשמר, דוקא כשאתם הכי צריכים את התמיכה - הוא מאוד משמעותי, תורם ומקדם.

התקופה דורשת גמישות ויצירתיות - והטכנולוגיה מאפשרת לנו את זה!

אז הנה אני, לפני טיפול בזום עם מטופל יקר, שלא מוותר על אף פגישה גם מעבר למסך... ותאמינו או לא (גם אני לא האמנתי) הטיפול לא פחות מוצלח (כי הסוד הוא בקשר😉)
שמרו על עצמכם ,
שלכם,
שרון