ריקי מרקביץ יעקבס פסיכולוגית קלינית

Perspective.

Success Pictures

https://www.facebook.com/share/p/sisCJsgFPP66vTp8/?mibextid=xfxF2i

חוף קופקבנה, ריו דה ג'ניירו, ברזיל 🇮🇱🇧🇷

12.07 / תזכורת

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=3144245002542272&id=100008704081164&mibextid=Nif5oz

So happy to have identified the artist for this great work!! Artist: T***s Design 🥰

נכון שהצבעים מרהיבים ועושים נעים בלב(:, אז...אני קוראת לתמונה הזו
'שביל הנפש'
פשוט כי
זו הכניסה לקליניקה שלי
יומדבש(:

גאוניסטי

😀גם זו דרך לחנך😀
❤️ונהיה אנשים טובים❤️

גאוניסטי- חוכמת חיים - להפצה (:

הכאב ואני / נעם חורב

כואב לי.
זאת ההרגשה שהתעוררתי איתה לפני כמה ימים.
ניסיתי לחפש הסבר, אבל שום דבר חריג לא קרה.
השמש אותה שמש.
הדירה אותה דירה.
המיטה אותה מיטה.
רק אני לא אותו אני.

יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן, מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך ומושכת בכל הכוח.

ואין לך כוח לקום מהמיטה.
ואין לך כוח להתניע את היום.
ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך.

אחרי דיאלוג פנימי נחרץ החלטתי שלא אתן להרגשה הזאת לשבש לי את היום.
נזכרתי באישה אחת בתוכנית הבוקר, שטענה שאם נייצר לעצמנו בוקר טוב, כל היום שלנו יהיה טוב.
אז נכנסתי להתקלח כדי לנקות את הבוץ שהצטבר בתוכי במהלך הלילה, שמתי שיר שאני אוהב בפול ווליום ופתחתי חלון, נחוש בדעתי להפוך את היום הזה ליום חיובי.
הפרקטיקה הזאת - להנדס לי בוקר שמח - לא ממש עזרה.

החלטתי ללכת לחדר כושר.
מישהו אמר לי פעם שספורט משחרר אנדורפינים ועושה אותך מבסוט (מוזר, כי אצלי האנדורפינים משתחררים דווקא כשאני אוכל צ'יפס).
ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל המועקה היתה כבדה יותר מכל משקולת שהרמתי בחדר הכושר הניאוני המתיש.

אלך לים, חשבתי לעצמי.
אטייל קצת על החוף, אקבל פרופורציות, אראה אנשים.
אבל אחרי עשרים דקות של הליכה אפילו הים הסתכל עליי בחוסר אונים.

אז קבעתי עם חבר לצהריים.
לא סתם חבר, זה שהכי מצחיק אותי.
שיש לנו שפה פסיכית משלנו ושטויות שאף אחד אף פעם לא יבין. ישבתי מולו בעיניים כבויות, משחק במזלג בסלט החיוור שלפניי.
השפתיים שלו נעו, אבל הוא היה על מְיוט.
שילמתי את החשבון וברחתי הביתה.

אולי אשתה משהו באמצע היום? אלכוהול הוא רופא לא רע.
אולי אסיים את הסדרה שהתחלתי לראות?
אולי אכתוב שיר?

בסוף החלטתי ללכת נגד כל הסיסמאות הקואצ'ריות שלימדו אותי -
כיביתי את האור, התפשטתי, צנחתי על הספה,
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לכאב: "בוא."
"מה?!" הוא ענה לי בשיניים חשופות ובמבט רעב.
"בוא, אם אתה גבר. תסיים את מה שהתחלת," המשכתי.
הוא לא ענה, רק השחיז את ציפורניו כשמשחר לטרף.
"גם ככה אין לי מה להפסיד. היום הזה נהרס. אז בוא."

הכאב הסתכל ימינה,
הסתכל שמאלה,
נשען אחורה כדי לקחת תנופה,
ושנייה לפני שהסתער עליי, נעצר בבת-אחת ולחש לי בייאוש: "הרסת את כל הכיף!"
לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר הסתובב ועשה את דרכו החוצה בראש מושפל.

מסתבר שגם הכאב בכבודו ובעצמו אוהב אתגרים.
ברגע שהפסקתי להילחם בו, הוא איבד עניין.
הפסיק לנסות להוכיח לי שהוא יותר חזק.
פתאום הבנתי שיהיו ימים כאלה, ושגם אלוהים לא יעזור,
צריך פשוט להוריד את הראש ולעבור אותם.
לאפשר לכל הביוב לצוף ולעלות על גדותינו כדי להתחיל שוב, נקיים וקלים ומשוחררים יותר.

הכאב הזה, שיצא מדלת ביתי, עדיין מגיע לבקר לא מעט.
הוא אורח עקשן.
לפעמים אני עוד נלחם בו.
לפעמים אני מדבר אליו.
ולפעמים אני מזמין אותו לשבת ולהריץ איתי דאחקות, רק שנינו.
אנחנו יושבים לנו, הכאב ואני, ופתאום הוא כבר לא נראה כל כך מאיים.

(מתוך הספר ׳טיוטה של אושר׳)

ח ש ו ב

אתמול הופעתי בזאפה ירושלים.
חלק משמעותי מהקהל היה דתי.
לא מסורתי. לא שומר שבת.
דתי קומפלט עם כיפות ושביסים.

במהלך המופע שיתפתי וסיפרתי לא מעט על החיים האישיים שלי.
על האהבות שלי.
על הפרידות שלי.
שלא נדע, גם על האקסים.

לא היתה שום אוריינטציה מגדרית או קשר לנטיה מינית או ליציאה מהארון.
פשוט סיפורים על בני אדם.
על מערכות יחסים.
על געגועים.
על החומרים מהם עשויים החיים.
אנשים בקהל בכו וצחקו והתרגשו.
לאף אחד לא היה אכפת אם מדובר בשני גברים או בשתי נשים או בשתי זברות.

זה היה ניצחון גדול מבחינתי - היכולת לדבר על הדברים בישירות ובפשטות, כמו שהם.

זה גם הוכיח לי, פעם נוספת, שקיים פער עצום בין מה שאנחנו רואים ושומעים בתקשורת לבין מה שקורה ברחוב הישראלי.
שהקרע הזה, בינינו, מונשם בעיקר על ידי בעלי אינטרסים ופוליטיקאים שמרוויחים מזה שנשנא אחד את השני.

כשמפוררים את כל הכותרות הגדולות לפנים, שמות, בשר ואצבעות - מבינים שאנחנו, כולנו - מסתבר - הרבה יותר דומים ממה שחשבנו.

תַּגִּיד תּוֹדָה / נֹעַם חוֹרֵב

תַּגִּיד תּוֹדָה שֶׁהָיָה לְךָ קָשֶׁה,
בֵּנְאָדָם.
שֶׁנִּלְחַמְתָּ בַּשִּׁינַּיִים
וְהִקַּזְתָּ עַל זֶה דָּם
שֶׁבָּחַרְתָּ לְהַמְשִׁיךְ
וְלֹא לְחַפֵּשׂ דַּרְכֵי מִילּוּט
שֶׁזֶּה לֹא בָּא בִּשְׁנִיָּיה,
סְתָם כָּכָה, בְּקַלּוּת

תַּגִּיד תּוֹדָה
שֶׁהָיָה לְךָ לֹא נוֹחַ
כִּי זֶה בָּנָה אוֹתְךָ מֵאֶפֶס
וְהִצְמִיחַ בְּךָ כּוֹחַ
עַד עַכְשָׁיו אַתָּה זוֹכֵר
אֶת כּוֹבֶד הָאֶגְרוֹף
הֲרֵי יָכוֹלְתָּ לְוַותֵּר,
אֲבָל הֶחֱזַקְתָּ עַד הַסּוֹף

תַּגִּיד תּוֹדָה
שֶׁזֶּה פֵּירֵק אוֹתְךָ בִּפְנִים
כִּי נִבְנֵיתָ מֵחָדָשׁ
מֵהַפְּרָטִים הֲכִי קְטַנִּים
וְהָאוֹמֶץ שׁוּב חָזַר
לְנַצֵּחַ כָּל מִפְלֶצֶת
תָּמִיד בְּסוֹף מֵירוֹץ אַכְזָר
הַנֶּפֶשׁ מִתְפּוֹצֶצֶת

אָז אִם עָבַרְתָּ אֶת זֶה, בּוֹא -
אַתָּה מְסוּגָּל כְּבָר לְהַכּוֹל
שָׁנִים חָיִיתָ בְּמַחְבּוֹא
וּפָחַדְתָּ לִיפּוֹל
עַכְשָׁיו תַּגִּיד מוּלִי בְּקוֹל:
אֲנִי אוֹמֵר תּוֹדָה עַל שֶׁ...
עַל שֶׁבָּחַרְתִּי בְּלִגְדּוֹל,
וְשֶׁהָיָה לִי שָׁם קָשֶׁה.

- -
למסי, באהבה ❤️

איך אני אוהבת סיפורים כאלה ששוב פעם מזכירים לי שהכל אפשרי (:

Or Ketter

לפני כעשור הוא הצטלם איתו כמעריץ
הערב הוא כבש (צמד) יחד איתו ועלה עם האליל שלו לגמר המונדיאל. חלומות יכולים להתגשם

צילום: רויטרס

תְּפִילַּת הַגִּיבּוֹרִים / נֹעַם חוֹרֵב

וּבַיָּמִים הֲכִי קָשִׁים שֶׁלִּי, כְּשֶׁכְּלוּם לֹא הִסְתַּדֵּר
נִכְנַסְתִּי לְנַשֵּׁק אוֹתְךָ, לִמְשׁוֹךְ אֶת הַשְּׂמִיכָה
הַצַּעֲצוּעִים עַל הַשָּׁטִיחַ, וְאַתָּה עוֹד חֵצִי עֵר
הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי אַף פַּעַם לֹא לִבְכּוֹת מוּלְךָ

בִּיקַּשְׁתָּ שֶׁאַקְרִיא לְךָ סִיפּוּר לִפְנֵי שֵׁינָה
שֶׁאֶסְגּוֹר אֶת הַחַלּוֹן כִּי פָּחַדְתָּ מִשֵּׁדִים
וְהִשְׁאַרְתִּי אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי עוֹמְדוֹת עַל מַמְתִּינָה
כִּי מוּתָּר לְהִישָּׁבֵר, רַק לֹא מוּל הַיְּלָדִים

וְעִם עֵינַיִים שֶׁל יֶלֶד, וְחוֹכְמָה שֶׁל אִישׁ זָקֵן -
קָלַטְתָּ מִיָּד שֶׁאַבָּא לֹא בְּסֵדֶר
אָז נִצְמַדְתָּ אֵלַיי כִּי רָצִיתָ לְתַקֵּן
וְלֹא הִסְכַּמְתָּ לִי לָקוּם אוֹ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַחֶדֶר

וּלְרֶגַע קָטָן, הֶחְלַפְנוּ תַּפְקִידִים -
אַתָּה הָיִיתָ אַבָּא, וַאֲנִי הָיִיתִי בֵּן
לָחַשְׁתָּ לִי בָּאוֹזֶן: ״אֲנַחְנוּ חֲזָקִים!״
וּבְיָדֶיךָ הַקְּטַנּוֹת נִיסִּיתָ לְגוֹנֵן

וְנָתַתָּ לִי כּוֹחוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ
וְדִיקְלַמְתָּ בִּשְׂפָתֶיךָ אֶת תְּפִילַּת הַגִּיבּוֹרִים
אֲנִי לֹא יָכוֹל לִשְׁכּוֹחַ אֵיךְ יֶלֶד בֵּן שֵׁשׁ
הִצְלִיחַ, כְּמוֹ בַּפָּאזֶל, לְהַרְכִּיב בִּי אֶת הַשְּׁבָרִים

וְחִיַּיכְתִּי עִם הַלֵּב, וְהִצְלַחְתִּי לְהַשְׁלִיךְ
אֶת הָעֶצֶב הַגָּדוֹל שֶׁאַף אֶחָד לֹא הִבְחִין בּוֹ
לִפְעָמִים, כָּל מָה שמְבוּגָּר פָּשׁוּט צָרִיךְ -
זֶה יֶלֶד אֶחָד קָטָן שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ.

- -
היום מישהי ריגשה אותי עם תמונה של הקעקוע החדש שלה - שורה מתוך השיר ״תפילת הגיבורים״ שמופיע ב׳טיוטה של אושר׳.

זה שעזב / נעם חורב

בפרלמנט של יום שישי, על שש כוסות עראק וריח של חצילים שרופים, כיסא אחד נשאר ריק.
אחד מהחבר'ה לא הגיע.
חברה שלו נפרדה ממנו אחרי שנתיים.
הוא העדיף להישאר במיטה ולפנק את עצמו עם מנה ראשונה של פסטה ומנה עיקרית של רחמים עצמיים.

השיחה בשולחן נעה בין קללות עסיסיות כלפי הבחורה,
לבין אמפתיה עמוקה לחבר הנעזב שלנו.
”מסכן, מה הוא יעשה עכשיו?"
”עד שהוא חשב שכבר מצא מישהי לכל החיים..."
”כואב הלב עליו, היא שרטה אותו לגמרי."
ושאר פנינים שנזרקו לחלל האוויר בזמן שאני ישבתי ושתקתי.

בדרך הביתה התחלתי לחשוב איך כולם תמיד מדברים על זה שנעזב, אבל אף אחד לא מדבר על זה שעזב.

אנחנו מתוכנתים לחשוב שהקושי האמיתי הוא כשעוזבים אותך.
תחשבו כמה שירים קורעי לב נכתבו על הננטשים,
וכמה מעט שירים על אלה שקמו ועזבו.
בתור מי שחווה את שני הצדדים, תנו לי לחדש לכם –
זה לא פחות מכאיב לעזוב.

כשעוזבים אותך –
מכתיבים לך את המציאות, ואתה יודע עם מה אתה צריך להתמודד. אין לך זכות בחירה.
אתה נשאר במקום, בזמן שהצד השני ממשיך הלאה וצריך להילחם בעצמו כדי לא להסתכל אחורה, לא להרוג את עצמו בשאלות כמו –
"עשיתי את הבחירה הנכונה?... אולי זאת טעות חיי?"
הצד שעוזב הוא זה שמתבשל עם הייסורים, ובסוף לוקח את ההחלטה. ולקחת החלטות זה אף פעם לא פשוט.

כמה זה קשה לשבת מול הבנאדם הכי קרוב אליך,
ולדעת שאתה עומד לפגוע בו. לרסק אותו.
כמה זה קשה להיות אמיץ מספיק לפרק את החבילה ולהמשיך הלאה. לוותר על ההרגל והנוחות ולשנות את המציאות הכל כך מוּכּרת שלך.

כמה זה קשה להסתכל לָאמת בעיניים ולהגיד בקול שזה לא מתאים לך יותר.
הכי קל זה להישאר. להישאר בכל מצב.
הכי קשה זה ללכת.

יש לנו נטייה לגייס את כל האמפתיה והתמיכה שלנו לאנשים הנעזבים. כאילו רק הם חווים את הפרידה. כאילו לצד השני זה קל.

אני זוכר שכשעזבו אותי, נפלתי לקרשים.
הכי חזק, הכי מהר, הכי כואב.
אבל בסופו של יום ידעתי שזה לא בשליטתי, ושהצד השני החליט. עכשיו נשאר לי רק להתמודד עם הבחירה שלו, ובסוף גם להתגבר.

דווקא כשהייתי בצד שעזב, היה לי הרבה יותר מסובך.
השאלות לא הרפו ממני. המחשבות מה היה קורה אם הייתי נשאר, אם הייתי נותן עוד הזדמנות.
מצד אחד, הייתי מבסוט על עצמי שהצלחתי לתפוס אומץ ולחתוך.
מצד שני, זה הרג אותי לראות את הבנאדם שאני כל כך אוהב מתייסר בגלל ההחלטה הזאת. עד כדי כך, שמדי פעם חשבתי לתת לזה עוד צ'אנס, רק כדי שלא אצטרך לראות את העיניים השבורות והמאשימות שלו מולי.

אני בטוח שבאותו יום שישי, בפרלמנט אחר של בנות איפשהו בעיר, נשאר כיסא אחד ריק של זאת שעזבה את חבר שלי.
ממש כמוהו, גם היא נשארה במיטה -
עם מנה ראשונה של פסטה ומנה עיקרית של מה היה קורה אם.

(מתוך 'שמש בצנצנת')