לאכול ולרזות

שמנות וטוב לנו
אתמול בערב ראיתי כתבה על נשים עם עודף משקל שמאושרות וטוב להן עם עצמן ועם הגוף.
בעולם שלנו שמאדיר רזון ונעורים , זה מרענן לראות קבוצה של נשים לבושות בביקיני ומצטלמות בכיף.
וכן, אני מכירה את כל המצקצקים בלשונם שאומרים שזה מהשפה ולחוץ ושבעצם בתוך תוכן הן משתוקקות להיות רזות. וכן, גם אדל הזמרת הייתה גאה במשקל והנה היום היא אחרי דיאטה לא פשוטה ומפגינה גוף רזה. ולא משנה אם הן הגיעו למסקנה מתוך ייאוש כי לא הצליחו בדיאטה או באמת מתוך הבנה וקבלה שככה טוב להן יותר.
מי מחליט מה טוב לכל אחד מאיתנו? ואני קוראת לכל אחד לקבל את האחר ולהבין שלא תמיד מה שעושה אותי מאושרת גורם גם לאחר לאושר.
וזו גם ההזדמנות להבין שאפשר להיות בכושר גופני טוב ובריאות טובה גם עם עודף משקל.

להסתכל קדימה ולא אחורה
מכירים את אלה שתמיד אומרים " הייתי צריך/ה לעשות אחרת, חבל שלא אמרתי כך". כולנו חוטאים בכך,אבל יש כאלה שמגזימים והתעסקות היתר בעבר מונעת מהם להתקדם.
הם גם לא בדיוק מתבוננים בעבר באהבה יתרה, בהבנה , אלא, בהמון זעם וכעס. מין אשת לוט שההתבוננות לאחור הקפיאה אותה ומנעה התקדמות.
וכך, האנשים האלה עסוקים במחשבות כגון " למה לא שמרתי על ההישג של הירידה לפני עשר שנים. איך נתתי לעצמי לעלות חזרה במשקל" .
היום אמרה לי נעמי, אישה מבוגרת " למה חיכיתי עד עכשיו , למה רק עכשיו בגילי המתקדם ירדתי במשקל. למה לא עשיתי את זה לפני עשר שנים?"
במקום ליהנות מההישג, מהירידה שמשפרת את בריאותה ואיכות החיים, היא מתבוננת אחורה בזעם ותיסכול. כמה חבל וכמה מיותר.
אז, לסיכום, אפשר להסתכל אחורה, אבל בחיוב, בלמידה מהניסיון ובואו נהנה מכל הישג עכשווי.
אני מקווה שאחרי הפגישה נעמי לא תאמר עוד " כמה חבל שלא עשיתי זאת לפני עשר שנים", אלא תאמר " כל הכבוד לי על ההישג ועל השינוי שאני חווה".

לנסות להחזיר את השליטה בחיים
"אני חושבת שאני חווה מצב של דיכאון קל", אמרה לי משתתפת בתוכנית. לדבריה, התחושה הזו היא חדשה ולא מוכרת. "אין לי בעצם סיבה אמיתית לדכדוך ודיכאון", הוסיפה. שלא כמו רבים מתושבי המדינה אין לה בעיות כלכליות ושלושת ילדיה הבוגרים מסודרים אף הם.
"אבל יש לי הרגשה שאין לי בעצם שליטה על החיים שלי" המשיכה להסביר. "יכולים בהירף עין להחליט אם מותר לי לצאת מהבית, לאן מותר ללכת ולאן אסור. וכאשר אני מקשיבה לפוליטיקאים שלנו, אני ממש לא רואה סוף לחוסר הוודאות - מישהו השתלט לי על החיים!!! סיכמה.
ובכן, הרגשת אי השליטה הזו אופיינית לתקופה של חוסר וודאות.
אז מה עושים? מנסים להחזיר לעצמנו את הרגשת השליטה במידה מסויימת.
אז נכון שכן סגר, או לא סגר - לא בשליטה שלנו, אין לנו שליטה על המהלכים של פרופ' גמזו, גם לא על המהלכים של ראש הממשלה בפועל וזה החלופי.
אבל, יש לנו שליטה על הדברים הקטנים בחיינו, על המסגרת והשגרה שבנינו.
וכאן, לארוחות מסודרות יש תפקיד נכבד.
בואו נתכנן ארוחות בריאות, מגוונות ומסודרות. זה גם יעזור להשתלט על כל החטיפות והאכילה הלא מסודרת שרק מגבירים את הרגשת אי השליטה. ננסה גם לתכנן סדר יום שיש בו גם פעילות גופנית קבועה ומסודרת.
והאמינו לי, לתכנון שכזה, קטן ככל שיהיה יש השפעה מדהימה על הרגשת השליטה בחיינו.
זה יעשה הבדל אדיר במצב הרוח ובהתמודדות שלנו עם התקופה הזו.

ועוד פעם על מוצרים נטולי גלוטן
מדי כמה ימים פונים אלי בשאלות או מראים לי כתבות שהמכנה המשותף שלהם הוא, כמה הגלוטן מסוכן.
הכתבה האחרונה שקבלתי ניסתה להסביר עד כמה מזונות המכילים גלוטן עלולים לשבש את חילוף החומרים ולפגוע בתהליך הירידה במשקל.
אז בואו נעשה קצת סדר בעניינים. גלוטן הוא החלבון שנמצא בדגניים ובחלק מהפחמימות.
הגלוטן מזיק לכאלה שרגישים לגלוטן או אלרגים למרכיב זה. כמו חולי צלייאק למשל. זו יכולה להיות רגישות קלה כמו, הרגשת נפיחות, חוסר נוחות בבטן ועד להרגשות מעיקות יותר.
לאלה, בוודאי שמומלץ להפחית או להימנע לחלוטין ממוצרים שמכילים גלוטן.
אבל, לרובנו ואני בתוכם, אין בעייה עם הגלוטן. ולכן, אין צורך לנסות להימנע ממוצרים אלה.
ועכשיו, האם יש הבדל קלורי בין פרוסת לחם המכילה גלוטן לבין כזו שאינה מכילה גלוטן?
אין הבדל!!! כל פרוסת לחם שכזו מכילה כ-80 קלוריות.
כך, שאם מישהו יאכל הרבה לחם נטול גלוטן הוא לא יירד במשקל. ואם יאכל במידה, יירד. וזה, אגב, נכון לא רק ללחם.
מקווה שסיימנו עם עניין הגלוטן.
שיהיה שבוע טוב ובריא

לעבור ניתוח לקיצור קיבה או לא?
זאת הייתה השאלה שהציבה בפני נעמה.
"בעצם, אני די בטוחה שאת מתנגדת", הוסיפה. ובכן, אני לא מתנגדת. אני בהחלט מבינה את נעמה וחבריה שמתנסים בכל דיאטה אפשרית ומוצאים את עצמם עולים במקום לרדת.
נעמה איבדה את התקווה והביטחון שהיא מסוגלת לרדת במשקל ולכן היא מתלבטת אם לבחור באופצייה הניתוחית.
ובכן, אחרי הניתוח כמעט כל המנותחים יורדים מבמשקל. פשוט, הכמויות שאפשר לאכול הן מזעריות.
אולם, אחרי מספר חודשים מתחילים לאכול קצת יותר והקיבה שהוקטנה מתחילה להתרחב. והתוצאה? מתחילים לעלות במשקל.
זה אחד הדברים העצובים לראות אדם שעבר ניתוח באריאטרי (ניתוח קיצור קיבה), ירד במשקל ואחרי שנתיים-שלוש מוצא את עצמו במשקל עודף.
מנתוני משרד הבריאות מסתבר שאנחנו אלופים במספר הפונים לכיוון הזה. למרות שבשנים האחרונות חלה ירידה במספר המנותחים.
אולם, כ20% לא מצליחים לשמור על ההישג.
ומדוע? הרי הניתוח משמש כקביים בתקופה הראשונה, כלי עזר להפחתת כמויות המזון.
אבל, בינינו, הסיבות להשמנה הן רבות. הרי אצל רבים מאיתנו האכילה משמשת מפלט לבעיות רגשיות מכל הסוגים.
אם באמת רוצים להצליח בתהליך, זה חייב להיות משולב בייעוץ תזונתי ורגשי/התנהגותי. חייבים לשנות את ההתייחסות שלנו לאוכל, להחזיר את האוכל למקום הטבעי שלו.
וכך, אם נעמה תבין שהניתוח אינו פיתרון קסם שיפתור את בעיית ההשמנה שלה, והיא תשכיל לשלב מסגרת מייעצת ותומכת, יש סיכוי שהמטרה שלה - לרדת במשקל ולשמור על ההישג תצליח.

הגיע הזמן להתבגר
אסתר יצאה לחגוג את יום הולדתה עם בני המשפחה (עם מסיכות, כמובן). בחגיגה השתתפו הילדים וגם שלושת הנכדים.
כפי שאתם רואים היא כבר מזמן עברה את גיל הילדות.
והנה, עם סיום הארוחה הופיע המלצר עם מנה אחרונה מקושטת בזיקוקים והניח אותה מול כלת השמחה.
"היית צריכה לראות את בני משפחתי מזנקים על העוגה, כדי שחס וחלילה לא אגע בה". המסר שקיבלה בצורה ברורה בלי שתיאמר אפילו מילה -
זה לא בשבילך! לך אסור! הרי את בדיאטה!
"ומה זה עשה לך?"שאלתי. "את מתארת לעצמך, כל כך התרגזתי שאכלתי כמעט את כל העוגה. מה פתאם שיגידו לי מה לעשות".
בעצם, אסתר תיכננה לאכול מעט מהעוגה ולהשאיר את רובה לבני המשפחה. אולם, התגובה שלהם הוציאה ממנה התנהגות ילדית אופיינית
כמו "דווקא", "אני אעשה מה שבא לי" וכו'. מוכר, לא כן?
האם היא נהנתה באמת מהמנה הזו? סביר להניח שלא. הרי היא אכלה מתוך כעס וזעם ובמצב כזה, ההנאה פחותה.
התנהגות כזו יכולה לקרות אחרי הערות לעיתים תמימות , לעיתים פחות. אבל, זו ההזדמנות להפסיק לשחק את המשחקים האלה ולהגיב אוטומטית באכילת יתר על כל הערה ותגובה של הסביבה.
אין לי שליטה על מה שאנשים אומרים/עושים, אבל צריכה להיות לי שליטה על ההתנהגות שלי.
זה הזמן להתבגר, לקחת אחריות, לנתח את המצב ולהסיק את המסקנה ההגיונית - חבל לאכול רק בגלל הערה של מישהו.
ועל זה נאמר "שיאמרו...."

לוותר מתוך בחירה ולא ממסכנות
כמה בחירות אנחנו עושים כל יום? חלקם מודעים וחלק פחות. ובכל בחירה יש ויתור שאני מאוד מקווה ששווה את הויתור.
גם בנושא שלנו יש בחירות וויתורים. אם ברצוני להיות רזה, אני חייבת לבחור לאכול חכם ונכון ואם אני רוצה לאכול מהכול, חופשי ובכמויות - זה בהחלט אפשרי ולגטימי (אבל לא לבכות ולהתלונן...)- מה לעשות, אהייה עם עודף משקל.
ניסיתי להסביר את מושג הבחירה לנערה צ עירה:"יש לך כסף לקנות חולצה אחת, אבל בחנות יש שלוש חולצות מדהימות. את רוצה את כולן, מה תעשי?"הילדה הביטה בי, הציצה בזווית העין לכיוון האימא ואמרה:" אימא תקנה לי את השלוש". האימא צחקקה במבוכה ואמרה שהיא רוצה לחסוך ממנה את כל כאבי הלב שיהיו בעתיד.יתכן והיא באמת חוסכת כאב לב קטן, אולם היא לא מכינה אותה לחיים.
הילדה מתרגלת לכך שיש לה הכול - אימא מסדרת והיא לא צריכה להתמודד עם בחירות והחשוב ביותר עם הוויתור שבא עם הבחירה.
והנה, כבר עכשיו, היא צריכה להתמודד עם הצורך במספר וויתורים כדי לרזות.
וגם בויתור, חברים, יש דרגות שונות. אני, למשל, לא ויתרתי לגמרי על מתוקים, ויתרתי על כמויות. לא חפיסת שוקולד שלמה שהיא כל כך מפתה, אלא חטיף שיש לי שליטה.
בעצם, הויתור המשמעותי ביותר שלי הוא הויתור על הספונטניות. כן, מה לעשות, אני צריכה לתכנן ולהתארגן .
החוכמה היא לוותר מתוך בחירה, בכיף ולא בכעס. ויתרתי על פרוסת העוגה הנוספת שהייתה מונחת לפני לטובת משהו שמאוד חשוב לי.
ואת הרגשת השליטה אתם יכולים לתאר.
ואם נחזור לילדה שהזכרתי, היא מוותרת כדי שתוכל להיכנס לכל חנות ללא חשש ולבחור את מה שבאמת מוצא חן בעיניה ולא רק את מה שמתאים למידותיה.
אז בואו נעשה בחירות חכמות ומקדמות

למה הצלחתי להפסיק לעשן וכל כך קשה לי לרדת במשקל
זו טענה שאני שומעת לעיתים קרובות.
יש המון כעס, אכזבה ותסכול בטענה הזו. המעשנים לשעבר מאוד מאוכזבים מעצמם. "הרי גם הסיגריות היו חשובות לי", אמר יוסי, גבר בן 45 שהפסיק לעשן אחרי עשרים שנה של עישון כבד, " ולמרות זאת, הצלחתי והנה, עם האוכל קשה לי במיוחד."
האם ניתן בכלל להשוות בין גמילה מסיגריות לירידה במשקל?
חישבו על כך. סיגריות צריך להפסיק. כן, זה קשה, אבל אוכל אי אפשר להפסיק. אוכל זה דבר קיומי, צריך להמשיך לאכול.
לדעת לקחת קצת, לעיתים, הרבה יותר קשה מאשר לא לנגוע במשהו לחלוטין.
סיגריות - זה דבר אחד! ואילו, אוכל זה המון דברים. לחם, פיתות, בשר, גבינות, פיצוחים וכדומה. וגם אם החלטנו לוותר לחלוטין על הלחם, מה עם שאר הדברים?
אוכל הוא חברתי, ארוחות משפחתיות, יציאה למסעדות/בתי קפה. אכילה זה דבר מקובל חברתית ואילו העישון היום הופך לעיתים למוקצה. אי אפשר לעשן בכל מקום, לאכול - בהחלט אפשר.
אז, אי אפשר לרדת במשקל? שאל יוסי. ממש לא, בהחלט אפשרי!!
אבל, בואו לא נשווה בין השניים. ירידה במשקל דורשת התמודדות ושינוי חשיבה והתנהגות שונים.
ובנימה אופטימית, אני מכירה הרבה מאוד שנגמלו מסיגריות וגם ירדו במשקל.

סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו
"היה לי יום נהדר", סיפרה לי יערית. "אכלתי ארוחת צהריים טובה וארוחת ערב מעולה. סיימתי את היום בהרגשה של שליטה. ואז, התיישבתי מול המחשב כי הייתה לי עבודה נוספת לסיים". היא לא המשיכה רק נאנחה. "ומה קרה"? שאלתי. ובכן, בשעת העבודה מול המחשב שהייתה כבר מאוחרת, יערית סיימה את כל הפיצוחים שהיו בבית. בערך 200 גרם .
"ומה אמרת לעצמך כשהבאת את הפיצוחים לפינת העבודה"? "אמרתי שאקח רק קצת..." מוכר, לא כן? היא באמת רצתה להאמין שהיא תסתפק בחופן קטן של פיצוחים. "ומדוע בעצם לא לקחה מראש חופן פיצוחים, מדוע לקחה את כל האריזה"? שאל אחד המשתתפים בסדנא.
ובכן, זה בדיוק הסיפור שסיפרה לעצמה. היא באמת רצתה להאמין שחופן
יספק אותה. ואכן, זה היה מספיק לה, אולם, מולה על השולחן עמדה החבילה כולה. מה הסיכוי שהיא תסתפק בחופן במשך שעה כשהיא כבר עייפה ומותשת מכל היום.
זו רק דוגמא לסיפור שנוח לנו להאמין בו. בוודאי כולם מכירים את הסיפור שאנחנו קונים לחברים. הרי לא יתכן לייבש את הבית. הבעיה היא שעד שהחברים מגיעים הכיבוד נגמר וצריכים לעשות קנייה חדשה.
ומה עם אלה שקונים לנכדים. עכשיו במיוחד אחרי שלא התראינו חודשיים. ושוב, הנכדים לא תמיד מגיעים בזמן.
אז, חברים, בואו נפסיק עם התמימות הזאת. אם רוצים פיצוחים, אז, בבקשה, ליהנות ולא לאכול תחת מחאה.לא לאכול ולבכות. לא לנסות להתחבא מאחורי סיפורים, תירוצים ושאר מעשיות.
ומכיוון שאנחנו מכירים את עצמנו ויודעים שקשה לשלוט על כמויות, בואו נגדיר את המנה שתספק ואת שאר החבילה להרחיק.
רחוק מהעיין רחוק מהלב, אמרו אבותינו. בואו נקשה על עצמנו, נכריח אותנו לקום ולקחת עוד. אולי, זה יעניק לנו עוד כמה של שניות של חשיבה. וכאשר אני מדברת על מנה, בואו לא ננסה לקחת הרבה פחות ממנה שמספקת אותנו. מנה מציאותית, בבקשה!
ואת הסיפורים, נא להשאיר לשעת סיפור...

שבועות עלינו - וכל המשפחה איתה......
כל שנה אנחנו מוצפים בפרסומות על גבינות, פשטידות, שולחנות ערוכים מכל טוב בתקופה הזו שלפני חג השבועות. אבל, השנה, זה נראה אפילו גדול ומוגזם יותר.
וכל זה אחרי שחגגנו לבד את הסדר, יום העצמאות - אני חוששת לחשוב על מה שעומד לקרות בסוף השבוע המתקרב.
הפיצוי על הבדידות, יגיע ובגדול!!!
כו-לם יוזמנו. המשפחה המורחבת על כל דורותיה כולל הדודה הנודניקית שמגיעה עם חמולה...
והשנה זה יצא קשה במיוחד. החל מחמישי בערב ועד מוצאי שבת.
בקיצור, חגיגה גדולה ומתמשכת...
"זה חג בריא, נכון? אז אפשר לאכול מהכול?? שאלה/אמרה אחת המשתתפות. לפני שאני מתייחסת לשאלת הבריאות, בואו נסיים אחת ולתמיד עם השאלה האם אפשר לאכול מהכול. בוודאי שאפשר- אלא אם יש בעיות שיניים...השאלה הנדרשת האם כדאי לאכול, מה וכמה.
ונחזור לבריאות, מה בדיוק בריא בכמויות אדירות של גבינות צהובות עתירות שומן, פשטידות עתירות קמח, חמאה, שמנת מתוקה וגבינות שגם הצרפתים היו מאמצים במהירות?
כל פרוסת פשטידה כזו לא גדולה במיוחד "עולה" לפחות 300 קלוריות. ויש על השולחן לפחות שלוש פשטידות.
והסלטים, מה עליהם? אז נכון שהם מכילים ירקות שזה דבר בריא ומומלץ. אבל מה עם כל הרטבים עתירי הקלוריות, הגבינות שבפנים (הרי זה חג הגבינות) שקדים ואגוזים למיניהםשמצטרפים לחגיגה הגדולה.
וכמעט שכחתי את עוגת הגבינה שבלעדיה זה לא באמת שבועות. ובינינו, יש גם עוגה אחת נוספת לפחות, כי הרי לא כולם אוהבים עוגות גבינה.
וכפי שאתם רואים, ניתן בקלות להגיע לכמות אדירה של קלוריות.
אז מה לעשות? לא לארח ולא להתארח? להמשיך בבידוד?
ממש לא, צריכים ללמוד לשלב אירועים כאלה באורח החיים שלנו.
בואו נעשה בחירות חכמות, לאכול לאט, ליהנות מכול ביס, להקשיב לגוף כשהוא אומר שמספיק למרות העיניים שרוצות עוד.
ובמיוחד, בואו נהנה מהחברים והמשפחה שכל כך התגעגענו אליהם. בלי נשיקות וחיבוקים, כמובן...
ושיהיה חג שמח

האם אפשר לסמוך רק על ההרגשה?
הבוקר קיבלתי הודעת ווטסאפ מאחת המטופלות שלי שהתחילה כך "זה היה יום מזעזע, אני יודעת שפשוט אכלתי המון, ממש יותר מדי...".
לשמחתי, היא שלחה לי את יומן האכילה שלה שבה פרטה את כל מה שאכלה באותו יום "מזעזע"..
כשעברתי על יומן האכילה לא בדיוק הבנתי מה בדיוק היה כל כך נורא כפי שהרגישה. אני "תמחרתי" את האוכל מבחינה קלורית ובסך הכול היא הגיעה לכ1300 קלוריות. הארוחות היו גם די מסודרות, כמעט ולא חטפה בין הארוחות. אז מה היה כל כך נורא? האם באמת היה זה יום מזעזע ומוגזם? ממש לא!
אולם, זה הכיל מזונות שלא בדיוק מזוהים עם דיאטה...
ברגעים כאלה ספירת הקלוריות מאוד עוזרת , היא מפקסת את הראייה ומרגיעה. הרי ההרגשה היא של אובדן שליטה, פאניקה קלה. אבל ברגע שאנחנו בודקים את האכילה מזווית אוביקטיבית ושונה קצת - אפילו נרגעים.
וכך, לא כדאי תמיד להסתמך על ההרגשה. לעיתים קרובות אני נתקלת בדיווחים על יום נהדר שבסופו של דבר היה הרבה פחות טוב ולעיתים, כמו במקרה הזה היה בעצם יום מוצלח ולא גרוע כפי שהיא חוותה אותו.
זה נכון גם במקרים אחרים. מכירים את אלה שמרגישים שנכשלו בבחינה ובסופו של דבר מקבלים ציון גבוה במיוחד ולהיפך?
אז, ההרגשה היא יועץ שכדאי וחשוב להקשיב לו. אבל, חשוב לא פחות היא לבדוק את מהימנות ההרגשה ולא לתת לה לטוב או לרע לנהל אותנו.

אז מה למדנו מהשבועות האחרונים?
השבוע, סוף סוף, פגשתי חלק גדול מהמטופלים שלי פנים אל פנים. ולפני שמתרגזים, זה היה במרחק של שני מטר כמובן....
בשיחה הזו ניסינו לראות את היתרונות והחסרונות שבתקופה הזו.
וכך, אמרה לי נעמי (כל השמות בדויים, כמובן) שהיה לה קשה במיוחד בשבועיים הראשונים. אבל, אחרי זמן מסויים "פתאום ראיתי שאני לא צריכה לרוץ כל הזמן, לעשות משהו. אפשר סתם ליהרגע ולעשות כלום..." אני מאוד מקווה שהיא תיקח את זה הלאה ותלמד שזה בסדר ואפילו נחמד להיות בבית. מישהו אחר גילה מחדש את הספרים. "הייתי עסוק כל כך שלא יצא לי לקרוא שנים".
אחד היתרונות הגדולים שכמעט כולם הזכירו היה עניין הארוחות המסודרות.
פתאום אנחנו בבית ויכולים לאכול מסודר. יש זמן, זה אומר פחות חטיפות על הדרך. אני, אישית, יכולה לומר שכבר מזמן לא היו לנו ארוחות כאלה מסודרות, מגוונות ואיכותיות. ברגע שאכלתי צהריים נכון וכנ"ל גם בערב, הצלחתי לעבור את השעות ביניהן בשלום.
וכמובן, אין מסעדות, בתי קפה. אין אירוחים והתארחויות. חוסך המון קלוריות.
אבל, כמובן, המצב הזה הביא למתחים, לחצים וכל מי שמתמודד עם עודף משקל יודע שלחץ מביא לאכילה מוגברת. ועוד לא פגשתי את זה שמחפש מלפפונים בזמן לחץ ומתח...
"המטבח גם קרוב כל כך והוא עובד 24/7", סיפרה נעמה אם לשלושה בנים בגיל ההתבגרות. "יש לך מושג כמה החבר'ה האלה אוכלים?" ספק התלוננה, ספק התבדחה.
הבידוד/סגר מגביר גם את עוצמת החיכוך במשפחה.
"לא נתת לנו לברוח" אמרו לי כמה מהמטופלים. "הרי היה כל קל ואפילו מפתה לומר שזה לא הזמן גם לשים לב לאכילה. נחזור למסגרת אחרי שנחזור לשגרה".
דווקא בתקופות כאלה חשוב כל כך לשמור על השגרה.הרי אין לנו שליטה על המהלכים שנעשים, על ההחלטות שנעשות מעל כולנו. אף אחד לא שאל אותי אם אני מסכימה למהלכים האלה...אבל, יש לנו שליטה על החיים שלנו בתוך כל הבלגן. והשמירה על שגרת יום שכוללת גם שגרת ארוחות, עוזרת בהתמודדות.
ואיך אפשר שלא לסיים בנימה מבודחת (שומר על שפיות), אני מתכוונת לאמץ את אופנת המסיכות. השלוב של מסיכה ומשקפי שמש מוריד עשרות שנים מהגיל...
אז בואו נהנה מהחופש אבל בזהירות תוך שמירה על הכללים.
נכון שפתאום זה כיף לצאת ולטייל?

המשקפיים הפרטיות שלנו דרכן אנחנו רואים את העולם

סיימתי את סבב השיחות השבועי שלי עם שתי מטפלות דומות שלכאורה צריכות לראות את המצב בצורה דומה. שתיהן נמצאות בהגדרה של "קבוצת סיכון". שתיהן בפנסייה, אין ילדים בבית רק הן ובני זוגם. שתיהן רגילות לחיים תוססים ומלאי פעילות. ירדו מ100 קמ"ש ל0 תוך זמן קצר.
למרות הדמיון, התגובות שלהן למצב שונות לחלוטין.
האחת אמרה לי בחיוך שהיא אפילו מתחילה ליהנות מהמצב. "למדתי להירגע, למדתי שלא צריך לרוץ כל הזמן לעשות משהו, לרדוף אחרי הזנב. למדתי ליהנות מהבית" סיכמה.
כמה דקות לאחר מכן דיברתי עם המטופלת השנייה. היא התלוננה שהמצב נוראי, בלתי נסבל לחלוטין, היא פשוט לא יכולה יותר...
שתי התגובות האלה הן קיצוניות, רובנו נמצא אי שם בין שתיהן.
וכך, חברים, אין לנו שליטה על המצב. אף אחד לא בחר בסיטואציה שנכפתה עלינו. זה ממש לא בשליטתנו.
אבל, התגובה שלנו, הראייה שלנו את המצב וההתמודדות עימה היא בהחלט בשליטתנו!!!
אני יכולה לראות את זה כבלתי נסבל ואני יכולה גם ללמוד ליהנות מהמצב
החדש שנכפה עלינו.
זה כמובן נכון גם במצבים אחרים. המשקפיים הפרטיות שדרכן אנחנו רואים את העולם מכתיב את המחשבות שלנו, את ההרגשות ואת ההתנהגות בסופו של דבר.
ולמי קל יותר? זה די ברור.
וליד מי נעים יותר לשהות? זה גם די ברור, לדעתי.
אז נכון, שקשה לשנות את הגישה לחיים בצורה קיצונית. אבל, לשנות את העוצמה, את הפוקוס - זה בהחלט אפשרי
ושתיהן, האמינו לי, תשמחנה לצאת מהסגר לחיים הרגילים ולחבק את הנכדים.

לעלות במשקל בתקופת הקורונה - ממש לא מחוייב המציאות!!
שומעים ללא הרף שמשרד הבריאות צופה עלייה של 6-7 ק"ג בממוצע לאדם בתקופה הזו. מי בדיוק עומד מאחורי המספרים, ממש לא ברור.
ואני כמו כולם מקבלת את אותן הודעות מצחיקות (קצת עצובות, לדעתי) שמראות כיצד נראינו לפני הסגר ולאחריו.
ובכן, חברים, זה ממש לא מחוייב המציאות.
במסגרת השיחות השבועיות שאני עורכת עם המטופלים שלי כ80% מצליחים לשמור על המשקל ואף לרדת ורק מעטים שעלו במשקל וגם לא בצורה משמעותית. מה לומר, אני גאה בכולם!!
ושוב, כדאי לראות את היתרונות של השהייה בבית. אצלנו כבר מזמן לא אכלנו בצורה מסודרת כמו בתקופה הזו. אנחנו מכינים אוכל טרי כל יום (כמו הצרפתים...). מתכננים בצורה ריאלית ולוקחים בחשבון גם את החשקים שלא קשורים בדיוק לתזונה בריאה.
זו גם ההזדמנות לשלב את הילדים בהכנה ובבישול. ברגע שילד שותף
יש סיכוי שהוא יאכל גם את הירקות שבדרך כלל לא טעימים לו. וכן, זה עושה בלאגן, אבל שווה!!
וכל אלה שנמצאים במסגרת של ירידה במשקל, המשיכו בתהליך. זה חשוב במיוחד בעת הזו.
ולאנשי המקצוע, אני קוראת לבנות מסגרת תומכת. היא חשובה מאוד למטופלים, אבל גם למטפלים. חשוב לקחת בחשבון ש25% מבינינו מובטלים כרגע, לא יכולים להרשות לעצמם הוצאות נוספות ולכן צריך לתמחר את התמיכה בצורה נכונה.
אני אישית רואה בזה חלק מהתפקיד שלי ולא גובה תשלום על השירות הזה. והרי בינינו, אני צריכה לאכול מעט, אין קניות, אין חו"ל - אז על מה לבזבז?
השיחות האלה תורמות לי לא פחות ואפילו יותר מאשר למטופלים. הן ממלאות את הימים שלי בתוכן ומשמעות.
אז בואו נעבור את התקופה הזו בשליטה על הדברים שתלויים בנו.
שיהיה חג שמח

אז שיהיה חג שמח (ככל האפשר...)
זו השנה הראשונה שאני לא כותבת משהו בסגנון של לעבור את הפסח בשלום.
וזו גם השנה הראשונה שאני לא שומעת על מלחמות עולם לפני החג. מאבקים בסגנון של איפה לעשות את החג, אצל אימא שלי או שלך... ולמה אני צריך ללכת לדודה שלך, ממש לא סובל אותה...והרווקים/רווקות שרק חושבים לאיפה לברוח....
רואים? הבעיה נפתרה. כל אחד בביתו. אבל, אם לא נקטר, מה יהיה? אז כולנו עסוקים בלהתלונן שזה הולך להיות סדר קשה, עצוב וכדומה.
אני מבטיחה לכם שאת הסדר הזה כולנו נזכור שלא כמו ארוחות הסדר בשנים שעברו. ובשנה הבאה אף אחד לא יעז להתלונן, כולל אני...
ומכיוון, שהסדר יהיה במתכונת מצוצמת, אין צורך להכין לגדוד.
זו ההזדמנות ללמוד שאין צורך בעשרות מנות ראשונות, עיקריות ומה עם תוספות?
אפשר ליהנות גם מפחות.
ושיהיה חג שמח ושקטו

חוויות מהסגר/בידוד 2
לפני מספר דקות סיימתי את סבב השיחות השבועי עם מטופלים שלי.
מעניין לראות כיצד כל אחד מאיתנו מתייחס לנושא. כולנו חרדים, לחוצים, רוצים לראות את הילדים, נכדים וסתם, רוצים שוב (כמוני) להתחיל את היום בבית קפה. אבל, ההבדלים בהתייחסויות שונים לחלוטין, קוטביים ממש.
יש אלה שארגנו את היום, יש סדר יום ולעומתם, יש אלה שאיבדו כל סדר והגיון בשגרת החיים. זה די ברור מה תהיינה התגובות הרגשיות וההתנהגויות בשתי הקבוצות. בתקופה כזו, יש לנו הרגשה של חוסר שליטה בחיים שלנו. מישהו מלמעלה מחליט עבורנו אם נוכל לצאת מהבית או לא, עד לאן נוכל ללכת וכו,. ובנקודה זו חשוב שנארגן את שגרת החיים שלנו. זה מעניק לנו הרגשת שליטה כלשהי.
ארוחות מסודרות הן חלק מהותי בשגרה הזו. ואכן, בסבב שעשיתי רבים דיווחו שלפתע הארוחות מסודרות, מגוונות (יש זמן להכין ולבשל. שורף עוד קצת זמן...) ולכן, בקבוצה הזאת כולם שמרו על המשקל וגם ירדו. בקבוצת הבלאגן כפי שאני קוראת להם, הארוחות היו אקראיות, כלומר, על הדרך. כמעט ולא אכלו ארוחה מסודרת. והתוצאה? די ברור, לא כן, חטיפים ושאר שטויות. כמעט ולא נכנס אוכל איכותי לפיהם.
המסקנה , אם כן, די ברורה. בתוך חוסר הוודאות שבחיים, בואו ניצור שגרת אוכל. נכין אוכל איכותי, מגוון ונהנה מארוחות משפחתיות שכמעט לא קורים בימים של שגרה.

חוויות מהסגר
והנה, אנחנו כבר כ10 ימים בתוך הסגר . אני מנהלת שיחות וידאו עם רוב המטופלים שלי. אלא שמעוניינים בכך, כמובן. כולנו זוכרים את התקופות שמשעות אחר הצהריים כולנו היינו בבית. התקופות האלה עלו לרובנו בכמה ק"ג עודפים.
התקופה הנוכחית קשה עוד יותר. לא ברור לנו כמה זמן הסגר הזה יישמר, לילדים אין כל מסגרות, חלק גדול מתמודד עם בעיות כלכליות והחרדה מקיפה אותנו מכל עבר. הפסיכולוגים יכולים ליהרגע, תהייה להם הרבה עבודה כשזה ייגמר.
והנה, לשמחתי הרבה, כמעט כל החבר'ה שלי הצליחו ליצור איזו שגרת חיים, מסגרת שבה הם מתנהלים.
"פתאם הבנתי כמה ביליתי בבתי קפה ומסעדות", סיפרה לי אחת מהן. "והנה, אני בבית, אני דואגת שיהיה אוכל וארוחות מסודרות".
ודפנה שיתפה "אני יודעת בדיוק מה אני שמה באוכל.". היא משתפת את הילדים ומנסה להפוך את זה לחווית למידה.
ועדיין זה לא מוריד מהקושי שבקרבה למקרר. במיוחד כאשר מקשיבים לברברת הבלתי פוסקת באמצעי התקשורת. נדמה לי שכל המומחים מתחרים במי יפחיד יותר ...
ודווקא בתקופה זו חשוב שנקפיד על מזון מגוון ואיכותי ככל האפשר. ולא, ביסלי וחבריו לא נכנסים בקטגוריה הזו...
לחץ ומתח מגבירים את ייצור הרדיקלים החופשיים שפוגעים בנו ובמערכת החיסונית.במזון יש ויטמינים ומינרלים עוצמתיים שנלחמים ברדיקלים, אלה הם נוגדי החימצון הידועים. דוגמאות? ביתא קירוטן שנמצא בבטטה, גזר, בכל הירקות הצהובים/כתומים.
ויטמין C שאף הוא נוגד חימצון עוצמתי שנמצא כידוע בפירות הדר. אבל, האם ידעתם שבפלפל אדום/כתום יש פי שלושה ויטמין C מאשר בתפוז?
בירקות הירוקים יש גם נוגדי חימצון יעילים ועוצמתיים. אז, קדימה, לגוון.
לא לאכול כל הזמן את אותם מזונות.
ובמזון התעשייתי? צר לי, אבל אין.
בואו נסכם שזו התקופה שכדאי להתחיל או להמשיך בארוחות מגוונות ואיכותיות ולהפחית ככל האפשר מהמזון שיש בו הרבה מאוד חומרי טעם, צבעים מלאכותיים, שומנים, סוכרים וכל מיני דברים לא מוגדרים.
ושיעבור בשלום

קורונה עלינו
וזו ההודעה שקיבלתי שלשום מנערה מקסימה "אני לא יודעת מה לעשות. 5 שבועות עכשיו רק בבית קרוב לאוכל בלי ספורט, בלי חברים, בלי כלום!!
רק לטחון מלא אוכל. איך אפשר להסתדר במצב הנוכחי? אני ממש בלחץ!!"
מוכר, לא כן? ובכן, כולנו בלחץ. אנחנו חווים פה אירוע שלא התנסינו בו בעבר. מי שלא בלחץ, משהו בו לא מאוזן. הלחץ הזה טוב והוא שומר אותנו מלקחת סיכונים מיותרים. אולם, הבעיה היא כשהלחץ מנהל אותנו.
שומעים את השיחה הפנימית שמנהלת הנערה הזו עם עצמה? היא בעצם איבדה אימון ביכולת שלה לעמוד בלחץ מבלי לאכול או לפי הגדרתה "לטחון".
ובכן, איך מתמודדים עם המצב? אני תמיד מנסה לבדוק מה בשליטתי ומה לא. אין לי שליטה על התפרצות הקורונה, אין לי שליטה על החלטות של הממשל. אבל, יש לי שליטה על ההתנהגות שלי, על סדר היום שלי, על האכילה שלי.
וכך, חשוב להתארגן על סדר יום ושגרה .לאלה בינינו שבבית. להתלבש בבוקר, לא להסתובב עם הפיג'מה כל היום. לבנות ארוחות מסודרות. לא לדלג על ארוחות, לא להמיר את הארוחות בשטויות שהצטיידנו בהם כי אולי לא יישאר... להחליט על מרווחי זמן בין אכילה לאכילה. לא כל 10 דקות וגם לא כל הרבה שעות. החלטות ריאליות!!!
לנסות לדחות את הצורך הרגעי בשיחה קצרה. לדחות בחצי שעה. לא לומר לעצמנו "אסור, לא" , זה רק מביא להתנהגות הפוכה. לומר לעצמנו, "זה בסדר, אחכה 20 דקות, חצי שעה ואם עדיין ארצה זאת, אוכל". בהרבה מאוד מקרים, נגלה שבעצם הצורך חלף.
ואלה שלא בבידוד מוחלט, מה דעתכם לצאת להליכה בחוץ, באוויר? לפחות מזג האוויר נעים כרגע.
לא לשכוח לשתות. הרבה מאוד פעמים אנחנו מחליפים את הרגשת הצמא באוכל.
וכמובן, בואו נראה גם את היתרונות שבמצב. הזדמנות נהדרת להתחבר למשפחה, לגלות את הילדים, לקרוא, להכין מאכלים איכותיים ולאכול יחד כמשפחה, ליהנות מהשקט עם עצמנו ולהבין שכוחותינו מוגבלים ואינם אינסופיים.
אני חושבת שהקורונה הזו לימדה אותנו שעור בענווה.

אמונה, חברים, אמונה
קשה היה להתעלם מהאישה הכבדה שעלתה במדרגות לפנינו, כל שתי מדרגות נעצרה, נשענת על הקיר, תופסת נשימה. 10 המדרגות שלפניה נראו ממש משימה בלתי אפשרית. "למה היא לא עושה משהו עם עצמה, לא יכול להיות שטוב לה כך", לחשה חברתי. ובכן, בלי להכיר אותה אני משוכנעת שהאישה הזו מנוסה ולמודת אכזבות .וכן, המצב הנוכחי כואב לה ומפריע וכן, היא רוצה לשנות אותו. אבל, חסר לה מרכיב נוסף וחיוני בדרך לעשייה וזו האמונה!!
כדי להתגייס לעשייה חייבים להאמין שיש סיכוי להצלחה. אחרת בשביל מה אפילו לנסות."מדוע שהפעם זה יצליח לי?" תחקרה אותי אפרת בת ה-30 פעם אחר פעם. שנים היא עושה דיאטות, נשברת ועולה מחדש ותמיד יותר. מוכר, לא כן? חוסר האמונה הוא אחד המכשולים להצלחה. הוא מונע מראש כל אפשרות לעשייה, ובלי עשייה , אין שינוי.
ואמונה, מאיפה משיגים? הלוואי וניתן היה לקנות גלולה שתחזיר לנו את האמונה. הלוואי וניתן היה למחוק את כל ניסיונות העבר, לשכוח את האכזבות והכשלונות. זה, כמובן, בלתי אפשרי.
מה שאפשר וכדאי זה לבדוק בעיין בוחנת את כל ניסיונות העבר. וכך, עברנו וניתחנו עם אפרת את הדיאטות שניסתה. בדקנו את סיכויי ההצלחה של כל אחת מהן (ברובן, לא היה לה סיכוי, אלו היו דיאטות מטורפות שהכישלון בהן מובטח) בדקנו את נקודות המשבר וניסינו להפיק לקחים. בקיצור, ללמוד משהו. כי כבר אמרו חכמינו שמטעויות לומדים.
ותסכימו איתי, חברים, שזה בסדר לטעות, כי אין עשייה שלא מלווה בטעויות. אבל לחזור על אותן טעויות - זה ממש טיפשי.
אפרת הזדקקה לאמונה שהנה היא מסוגלת לחזור למסגרת גם אחרי השתוללות של מספר ימים (זו הייתה תמיד נקודת השבירה שלה). ברגע שקיבלה, הפנימה שכל תהליך שינוי מלווה במעידות, ושעלייה קטנה במשקל היא חלק מהתהליך וממש לא משבר ואסון נוראיים, היא חזרה למסגרת והמשיכה לרדת.
זרע האמונה ביכולתה נטמן. זה העוגן החשיבתי של "אני מסוגלת" שאליו תתחבר גם בעתיד
ואגב, אמונה בא מהשורש א.מ.נ. כלומר, על אמונה צריך להתאמן, זה לא בא לבד.

אזמה, דיאטה קטוגנית OUT ודיאטת 8/16 IN?
לפי השאלות המופנות אלי אני יודעת מהי הדיאטה הטרנדית הנוכחית. אם לפני מספר שבועות קיבלתי אינספור שאלות לגבי היעילות והכדאיות של ה דיאטה הקטוגנית וזאת בנוסף להרבה מאוד תקשורת בנושא, הרי בשבועות האחרונים נדמה לי שהטרנד כרגע הוא אכילה מותרת במשך שמונה שעות וצום ב16 השעות הנותרות. והתקשורת לא נותרת מאחור. והנה, בסוף שבוע האחרון מוסף הארץ הקדיש לנושא כתבה ארוכה מאוד. מזל שאכלתי, אחרת לא הייתי מסוגלת לגמור אותה...
וכמובן, ציטטו מומחים שהביאו הוכחות מדעיות ליעילות השיטה. הגדיל לעשות פרופ' איתן אוקון שאוכל שעתיים ביום וצם במשך 22 השעות הנותרות.
לא אלאה אתכם בהסברים מלומדים על התועלת בהגבלה קלורית. אולם, חשוב לזכור שיש הבדל בין אכילה ללא גבולות, כל הזמן ובכמויות גדולות לבין צומות ממושכים.
השאלה שצריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו יכולים לעמוד בגזרות שכאלה. האם אנחנו יכולים לא לאכול במשך 16 שעות ביממה?
פרופ' אוקון אומר שצום של 22 שעות מתאים לאורח החיים שלו.שיקום מי שיכול לעמוד בתוכנית אוכל שכזו...
ואגב, מאוד מעניין היה לבדוק את האנשים הרזים האמיתיים, את אלה שלא מתעסקים בדיאטות ואוכלים פיזיולוגית, כלומר, אוכלים כשרעבים ומפסיקים כשבעים. אני משוכנעת שאין ביניהם כאלה שמנסים כל מיני דיאטות שונות ומשונות ואין ביניהם כאלה שצמים באופן קבוע כ16 שעות ביממה.
הרי המטרה שלנו היא לאמץ הרגלי אכילה שפויים ובריאים, להתחבר מחדש להרגשת הרעב והשובע ולהפחית את הפנייה לאוכל במצבים רגשיים.
כל הדיאטות רק מעצימות את הרגשת הכעס, אכזבה, תיסכול וייאוש ומפה הדרך למקרר קרובה במיוחד.
כמה חבל, כמה מיותר.

העושים והבוכים
אני מחלקת את העולם לכאלה שעושים וכאלה שבוכים. לקבוצה השנייה שייכים כל מי שתמיד מתבונן אחורה בהמון זעם וכאב. הם כועסים על עצמם ועסוקים בשיחות כגון: "למה נתתי לעצמי לעלות? הרי היה לי כל כך טוב, בטח יש לי יצר הרס עצמי..." לעיתים, הם גם יביאו תמונות כדי להראות איך הם נראו בעבר הרחוק והקרוב. השיחות איתם תמיד מלוות באנחות קורעות לב. יתכן וגם אלה מהקבוצה הראשונה יביאו תמונות, אבל אצלם התמונה מהווה מנוף לעשייה. "כך נראיתי, וכך אני רוצה להיראות שנית. אם עשיתי זאת בעבר, יש לי סיכוי גם עכשיו." יחי ההבדל הקטן!!
יש לכם מושג איזו אנרגייה דורשת כל ההתעסקות הזו בעבר, במה שהיה? לא פלא, שבסופו של יום אין להם כוח לעשות דבר. הם עייפים מדי וממשיכים לשקוע בתוך התיסכול, הכאב ואולי גם בנוחות שבסבל.
הקבוצה הזו מזכירה לי מכונית ששוקעת, וככל שהנהג לוחץ יותר על דוושת הדלק, המכונית מתחפרת ושוקעת יותר.
בקיצור, פול גז בניוטרל!
אז מה לעשות? לעשות!!
כדי להתקדם, כדי להביא שינוי - יש לעשות. ללא עשייה - אין התקדמות ואין שינוי.
נא לקבוע כמה מטרות התנהגותיות (ריאליות, כמובן) ולהתחיל לפעול.
ובואו נזכור שכל מסע מתחיל בצעד קטן.
ואגב, חברים, זה נכון בכל תחום בחיים. נא לקום מהכורסא הנוחה ולהתחיל לעשות.
ההישגים יבואו עם העשייה .

ושוב כמה מילים על הדיאטה הקטוגנית
לא עובר יום שבו אני לא נשאלת על הדיאטה הקטוגנית. זו הדיאטה שדוגלת בהפחתה דרסטית של פחמימות וצריכה מוגברת של חלבונים ושומנים.
התשובה הרגילה שלי היא שאני אישית לא הייתי שורדת בתפריט כזה אפילו יום... ומדוע להוריד פחמימות? הרי אנחנו זקוקים לפחמימות!! מדוע להפוך אותן לאויב העם?
והנה, היום קראתי בהנאה צרופה על מחקר שפורסם בכתב העת European Heart Journal. מחקר זה שנעשה על ידי קבוצות מומחים מארצות שונות והקיף כחצי מיליון נחקרים במשך כ16 שנים.
תוצאות המחקר הראו שאלו שאכלו הכי פחות פחמימות היו בסיכון של כ32% יותר למות מוקדם מכל גורם וב35% סיכון גבוה יותר למות מסרטן בהשוואה לאנשים שאכלו יותר פחמימות.
גם מחקרים אחרים הגיעו למסקנות דומות. החוקר הראשי של המחקר טוען כי יש להימנע מדיאטות דלות פחמימות. יתכן והן יעילות לירידה במשקל בטווח קצר, אך המחקרים מראים שבטווח הארוך תזונות כאלה קשורות לסיכון גבוה של "מוות מוקדם".
אבל, היי, לפחות נמות רזים... וגם זה ממש לא קורה. כי בטווח הארוך אין הבדל בירידה במשקל בין אוכלי פחמימות לבין הנמנעים.
ומדוע שאנחנו שחיים באיזור הים התיכון לא נדבוק בתפריט הים תיכוני שעל דעת כל המומחים הוא התפריט הבריא.
ועל הדרך גם נהיה מאושרים, מפני שפחמימות תורמות לשובע, הרגשה טובה, ריכוז וסתם כיף

אז כמה מילים על טו בשבט
"מה הבעיה?" שאלה אותי מטופלת מקסימה. "הרי פירות זה דבר בריא, אז אפשר לאכול ללא הגבלה?"
ובכן, חברים, שום דבר אי אפשר לאכול ללא הגבלה (אם רוצים לשמור על משקל תקין, כמובן). אמנם נכון שפירות מכילים כמות יפה של סיבים
תזונתיים (זה טוב) וגם ויטמינים ומינרלים שונים (גם טוב), אבל גם הרבה מאוד סוכר, וסוכר פשוט שמגיע לכלי הדם במהירות.
ובפירות יבשים אם כך יש כמות זהה של סוכר כמו בפרי הרגיל, אבל הוא מרוכז מאוד בגלל שאין בפרי היבש כמעט כל נוזל. לעיתים קרובות, הוסיפו לפרי גם כל מיני חומרים משמרים וצבעי מאכל כדי לגרום לפרי להיראות יפה ומזמין יותר.
וכך, אפשר בקלות לאכול כמות גדולה של פירות יבשים ועל הדרך לספוג
כמויות אדירות של סוכר.בעצם, המנהג של אכילת פירות יבשים החל בגולה במקומות שפירות טריים לא היו זמינים והפירות היבשים היו בבחינת ברירת מחדל. ואולם, אצלנו אין צורך בכך. אז אם כבר פירות, בואו נאכל פירות טריים מתוצרת הארץ ולאו דווקא את המיובשים שבחלקם מיובאים מחו"ל.
ואלה בינינו שמוסיפים גם פיצוחים לצלחת טו' בשבט, בואו נזכור שב100 גרם של פיצוחים (זה לא הרבה)השייכים אמנם לקבוצת השומנים המומלצים יש כ600-700 קלוריות שזה בעצם שווה ערך לשלושת רבעי כוס שמן!!!
\אז, חברים, בזהירות

דפי לזניה אורגניות מעדשים צהובות משמינות פחות מחיטה?
זן השאלה שהופנתה אלי מאחת המטופלות שלי. היא צירפה גם צילום של התווית של האריזה. זו שאלה ששואלים אותי רבים, כמו האם במוצר ללא גלוטן יש פחות קלוריות ממוצר רגיל.
ובכן, אין הבדל קלורי בין דפי לזניה מעדשים צהובות לבין דפי לזניה רגילים מחיטה. ואין גם הבדל בין לחם נטול גלוטן ללחם רגיל.
ואולם, אם בודקים את הרכיבים הרי דפי הלזניה שהיא קנתה איכותיים יותר. הרכיבים כוללים קמח מעדשים צהובות (90%) ו10% קמח אורז מלא. וזהו, אין חומרים משמרים, משפרי טעם וכו,. אין כל רכיב שמתחיל בE. אבל קלורית, הדפים האלה מכילים כ340 קלוריות לכל 100 גרם מוצר כמו כל מוצר אחר.
ומה על אורגני? ובכן, שוב, אין הבדל קלורי. אולם, מוצרים אורגניים אמורים להיות ללא חומרי הדברה.
וכך, ההחלטה איזה מוצר לקנות היא של כל אחד מאתנו, אבל, נא לא לקנות משהו רק מפני שנדמה לנו שיש בזה פחות קלוריות.
מצטערת, לא עובד...