המכון לחקר ויזואלי

שימו לב איך תעשיית הבידור מייצרת תוכן, שאנחנו מבלי משים מכנים אותו, וגרוע מכל, מתייחסים אליו כאל "חדשות".

סתם דוגמה, דוגמנונת אקרעית מהבוקר: באותו דיווח, כלומר באותו מסך, במקרה הזה באפליקצית חדשות כאן 11 בנייד - שתי הודעות.

בידיעה אחת שעלתה לפיד בשעה 06:01 - איראן לעיתון פיננסיאל טיימס "ייתכן שלא תהיה תקיפה בכלל, או שעשוי להיות לילה אחד". (תרגום קלוקל וכתיבה עקומה - במקור). בידיעה השנייה שהתפרסמה בשעה 06:03 - "גורמים ישראלים ואמריקאים לאקסיוס - ההערכה, מתקפה אירנית לא תתרחש הלילה". שתי ידיעות, אפס זמן זו מזו (תיכף נדבר על זמן), באותו מסך, תכנים דומים מה, אם כי לא זהים.

אנחנו קוראים כותרות. סורקים אותן בהיסח הדעת, מחפשים מבלי משים את המילה, או צמד המילים, או את הסמיכות, או את חלקי המשפט אשר מעוררים אותנו לתגובה רגשית. לא לעשייה, לא לפעולה, חלילה לא לחשיבה ועיבוד המידע באופן קוגניטיבי, אלא לתגובה רגשית, וכזו שאנו מכנים בתחום - תגובה רגשית עֶרה. כלומר לא סתם כזה "אה ואללה". אלא "אמאל'ה, דפיקות לב".

אז אנחנו בכלל לא שמים לב, לא מודעים, לא חושבים על המסר שזה ברגע חלחל לנו אל מתחת לרף התודעה, בכביש עוקף מודעות, והחל לחולל בנו שמות. שכאן למשל בדוגמה שלעי"ל, המסר שאירן תתקוף או לא - בא מהאירנים. מי באיראנים? לך תדע. כנראה שלא מטעם הדובר הרשמי של משמרות המהפכה. למי אמר הגורם האיראני את שאמר? לעיתון הכלכלי הפיינסיאל טיימס (בבעלות יפנית, מבוסס בלונדון, מופץ בארצות הברית ובאירופה), כלומר, לכתב כלשהו, סביר להניח שלא מומחה גדול במדיניות החוץ והביטחון של המזרח התיכון אבל לבטח שלא ליועץ לענייני מזרח תיכון של צבא ארצות הברית. הדברים (איזה דברים בדיוק?) נאמרו לכתב, של מדיה. כלומר של תעשיית הבידור המייצרת תוכן שאנחנו קוראים לו "חדשות".

עורך החדשות בעיתון הנ"ל, שמן הסתם מייצג את דעת בעליו, שהוא גם בעל חשבון הבנק אליו נכנסים רווחי העיתון מפרסומות אותן הוא מוכר מעל מסכיו, מן הסתם העדיף לפרסם את הידיעה הנ''ל בהקדם האפשרי, כדי שתהייה רלוונטית בשלוש השעות בהן ידיעות חדשותיות מסוג הזה הן רלוונטיות, שהרי "לילה" זה דבר מוגדר בזמן ואחריו, כלומר אחרי הזמן הזה, הידיעה, כמאמר המפורסם מהימים בהם ידיעות חדשותיות היו מודפסות על נייר - מסריחה יותר מהדגים אותם יעטפו איתה. לילה ביפן, הוא לא לילה בלונדון, הוא גם לא לילה בארצות הברית, שהוא הפוך מהלילה בישראל. גיגלול קצר בזמן פה, מגלה שהידיעה דלהלן פורסמה בישראל ב 01:20 בלילה (שעבר). ואז שוב, לפנות בוקר. כלומר - חותמת הזמן של הידיעה הזו על זמן, לא באמת נעוצה בזמן. היא מה שאנחנו קוראים לו על זמנית. כי בכל זאת, היא תפגוש אותנו, הקוראים, בזמן הכי קריטי לנו, לכל אחד מאיתנו באופן אישי בזמנו הוא, בנקודה הספציפית בזמן בה המשמעות שלה תהיה עבור כל מי שיראה אותה בזמנו החופשי, תתקבל ותתהווה הכי בזמן המדוייק.

אז הזמן הופך להיות ערך עליון. כלומר, השיקול המקצועי של העורך המקצועי של העיתון בו הכתב פרסם אמירה שמישהו באיראנים אמר או לא אמר - היה להוציא את זה החוצה מה שיותר מהר. בין אם הוא אכן בדק או לא את המקורות, את העובדות, את מי אמר מה למי ולמה - אלינו, הקורא המרפרף החרדתי, זה לא הגיע. כן הגיע בסיקור הכתבה של הכתבה באתר של כאן חדשות - שהידיעה דלהלן היא המשכה של לוחמה פסיכולוגית של האיראנים כדי לשמור את ישראל על הקצה (מילים מטרגרות, אמרנו?). מן הסתם, לא התחייב הכותב, יהיה אשר יהיה, במאום, כי ממש לא ברור מי אמר מה למי ולמה - שמא היה זה הגורם האיראני? העיתון אמריקאי? או המדיה הישראלית שפרסמה את הדברים? פרשנות או מידע? לא רלוונטי. המוח האנושי לא מתעסק בזוטות כשהוא עסוק במתי להיכנס לממ"ד ובכמה בקבוקי מים להכין. או בהישרדות. הנזק, נעשה.

אבל נקסט. כי איכשהו, משום מה, קשור או לא, מייד אחר כך או שניות קודם לכך (תלוי מה היא חותמת העל זמניות פה) ובכל מקרה מוקדם בבוקר שעון ישראל, כשדגים טריים החלו כבר להגיע לשווקים - הידיעה ההיא, מהלילה שעבר, ושעליו דובר, היתה צריכה "להתחדש", כי "חדשות", אמרנו. אז גם כדי שלא תסריח לדרעון אף היא בשווקי הדגים הוירטואלים טרם עת אלא למסכי הטלפון של האזרח הישראלי המקליק, המבולבל והחרד, וגם כי בכל זאת, זו מדיה, שצריכה לפרסם תוכן, שמייצגת את דעות בעליו שגם הוא בעלים של חשבון בנק שצריך לתחזק - הידיעה התמחזורה. ולציבור הישראלי המתעורר לעוד בוקר של שגעת נחשף, ובסמיכות לידיעה הקודמת המיושנת מה, כי "גורמים רשמיים בארצות הברית ובישראל לאתר אקסיוס"... אומרים כי סביר להניח שלא תתרחש תקיפה הלילה. גורמים רשמיים אמריקאים זה יכול להיות אותו כתב מהלילה שפרסם מה שאמר לו מישהו באיראנים. או מי שקרא את מה שכתב אותו כתב מהלילה שפרסם מה שאמר לו או לא מישהו באירנים. וגורמים ישראלים זה מי שקרא בארץ, בלילה, את מה שאמר אותו כתב מהלילה שפרסם מה שאמר לו מישהו באיראנים. וכל זה, אגב, נאמר לאתר חדשות אחר בארצות הברית (אקסיוס הוא אתר חדשות אמריקאי, מופץ דיגיטלית, בעיקר באמצעות רשתות חברתיות) - עוד מדיה משעבר לים, בשעות אחרות של יום ולילה. ואז, כל זה, מדווח במדיה הישראלית, שהתעוררה לבוקר של אחרי הלילה של סקירת חדשות מרחבי העולם ושעל בסיסן מעצבים את דעת הציבור הישראלי מרוט העצבים על סיכויו לשרוד את כל הבלגן הזה.

הבנתם? אז זהו.
חדשות, חברים, זה לא. אלו הם רסיסי ידיעות שמבוססות באופן רופף על אירועים כאלו או אחרים ושהודבקו ביחד ברוק של פרשנות וכתיבה שיווקית שנועדה למכור לכם תוכן. לא אינפורמציה, תוכן. כדי שתקליקו. בזמן שמישהו יספור את כל הכסף בדרך לבנק.

לקרוא לחדשות "חדשות" זה כמו לקרוא להרואין תרופה. Drugs. זה לא.
שימרו על נפשותיכם. באמת. אנחנו משתגעים מכל השטויות האלה, מבלי לדעת בכלל, מבלי להיות מודעים, מבלי להבין איך שכל זה פוגם לנו בבריאות - גם של הנפש, גם של הגוף.

לעוד טיפים והנחיות חשובות כיצד לשמר שפיות ובריאות בתקופה שכזו ובעידן שכזה, וכדי ללמוד ראייה מודעת - כזו שאנחנו גם מבינים איך ולמה היא מפעילה אותנו כפי שהיא מפעילה אותנו, ואז גם איך לנטרל במעט את השגעת, המכון לחקר ויזואלי בקרוב מאוד יוצא לשירות הציבור עם הרצאה אשר אנו קוראים לה "איך לראות חדשות". כדי לקבל פרטים על איך ואיפה ניתן לצפות בה, השאירו פרטים בתגובות.
בינתיים, צום קל והישמרו ממזיקים.

מציפה שוב - ואנא - שתפו הלאה:
לצורך הנעת מייזמים - חשובים משמעותיים ודחופים כל כך - של המכון לחקר ויזואלי, אני מחפשת קשר לאנשים במקומות הגבוהים:
מנכ״ל משרד הבריאות, או מהמקורבים לו, וגם
מנכ״ל משרד החינוך, או מהמקורבים אליו.

תודה למי שמפנים אותי לשרים המקבילים, אבל לא תודה, לצערי אנחנו יודעים שלא זו הכתובת שתזיז דברים.
צריכה אנשים שיודעים להניע.

רעיונות?

לא התעוררנו פה ל"מציאות חדשה". זה לא "מזרח תיכון שהתהפך". זה לא "קונספציות שנשברו." זה לא "הפתעה". וזה גם לא באמת "שבר". הפוך, גוטה, הפוך.

התעוררנו למציאות כפי שהיא. זה תמיד היה המזרח התיכון. הקונספציות מעולם לא היו איתנות כי הן נבנו על רסיסים של דמיון, וחרדה גנטית של עם שלם, ותקווה ורצון להיות כאחד העמים, חרף משאלת לב שהיא ירושת דורות של יהודים כצאן לטבח שטבועה בנו - אנחנו לא כמוהם, אנחנו אחרים, מיתוס העם הנבחר למות בעד ארצם של הגויים, ובבקשה תאהבו אותנו לכבוד זה.

אבל לא. לא התעוררנו פה ל"מציאות חדשה". זה לא "מזרח תיכון שהתהפך". זה לא "קונספציות שנשברו." זה לא "הפתעה". וזה גם לא באמת "שבר".

זו התפקחות. התעוררות מטלטלת למציאות שתמיד היתה פה. ככה זה פה. ככה זה תמיד היה פה. אף אחד בצד השני לא הסתיר, אף אחד שם מעולם לא הכחיש. לא טשטשו כוונות, לא התבלבלו במילים, לא העמידו פנים, לא שיחקו את המשחק שאנחנו כל כך רצינו לכפות עליהם לשחק - הכלה, הידברות, מדיניות, ככל אשר מגילת זכויות האזרח המערבי הנאור המתקדם והליברלי שחי במציאות של אנשים אחרים, במקומות אחרים מבטיחה לנו. לנו. לא להם. לנו טוב למות נקיי מצפון ואופטימיים, דמוקרטים ומערביים בעד ארצנו - מלרצוח חיות אדם שמקדשות את השנאה ולכן גם את הרצח שלנו בשמה. להם זה לא מתאים.

אנחנו ממש לא התעוררנו למציאות חדשה. אנחנו התעוררנו מחלום ישן. ואנחנו ישנו כל כך טוב, כל כך עמוק, מהופנטים ושבויים בדמיונות וחזיונות שווא - ודמיין, אנחנו יודעים, הוא כל כך מהפנט, כל כך שובה, כל כך חזק - ואנחנו נעשה את הכל כדי לשכנע את עצמנו ואת כל מי שמסביבנו - ההיית או חלמתי חלום. זו השאלה. ועכשיו התעוררנו. ממש לא יקיצה טבעית. אבל כזו שהיא מזעזעת עד כמה שהיא מטבעם ההזוי של הדברים שפה.

לכן זה לא שבר. זה תיקון. זו התפקחות - מלשון פקחנו עיניים. עכשיו אנחנו משפשפים אותם בתדהמה. איך לא ראינו... מחדל. איך לא ראינו.

ככה. ככה לא ראינו. כי אי אפשר לראות בעיניים עצומות. אלא את מה שמתחולל בראש שלנו, בעיני רוחנו, ציפור נפשנו - ואנחנו יודעים, נפש יהודי היא מאד הומיה.

לא שבר. תיקון.
עכשיו אנחנו רואים.
וזו דרך מעולה להתחיל עכשיו לזוז הלאה ולראות, בעיניים - את הדרך, את המהורות, את הבורות שבדרך, את המציאות - ואותנו בתוכה. להסתכל למציאות בעיניים, לא להוריד אותם מהמטרה, ולא למצמץ.

לראות, אבל באמת לראות.
אחרת, אבל באמת אחרת.

#המכוןלחקרויזואלי

יש עוד דברים שנדבר עליהם עד כלות. דברים שיחרטו לנו בזכרון הקולקטיבי, האישי, בתודעה - אבל בעיקר, מתחתיה. בתת ההכרה.

זכרון, טראומה, חרדה, דכאון - הם כולם, ללא יוצא מן הכלל, ביטוי חזותי, משמעות שאנחנו מחברים, ללא משים, לתמונות. מידע חזותי, תמונות שנחרטות לנו עמוק וחזק כל כך באותם אזורים של המח שלא מבינים שפה, או הגיון, או מלל, סיבה, תוצאה, ראציונל - אבל שעושים את תפקידם נאמנה, תפקיד של המח האנושי מימיה דנן ומאז ראשית האבולוציה - לקודד סמלים, תמונות, אימג׳ים - לפרשנות, ולמשמעות שהופכת עבורנו אז לתפיסת המציאות. לא למציאות. אלא לאיך שאנחנו רואים, מלשון לראות - את העולם - ואז גם את עצמנו בו. אנחנו חיים בעידן בו המציאות שלנו מורכבת מפיקסלים. נקודות מרצדות על מסכים אינסופיים. תפיסות מציאות, במקום פיסות של מציאות.

אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון. זה לא מדוייק. דמיון הוא מה שמייצר עבורינו את המציאות. ולדמיון - אין גבול, אין סוף. דמיון הוא הנוירו-טרנסימיטור הכי חזק, הכי מהיר, הכי יעיל של המח האנושי. ותמונות, הן המולקולות שמרכיבות אותו.

ארועי הימים האחרונים הם קשים מנשוא. אבל הם לא עולים על כל דמיון. את הדמיון - אנחנו מייצרים במו מוחינו. כוחה של תמונה, של חיזיון, במיוחד אם היא זזה, ומלווה בקולות וצלילים צורמניים וחזקים (כמו צעקות, ייריות, בומים, אזעקות), לצד ובתוספת של מילות קוד, כאלו שחוזרים עליהן ללא סוף ושיש להן משמעות קוקלטיבית ברמה של לחיצת כפתור (כמו טראומה, מרצחים, חרדה, מלחמה, חיות, חמאס), ביחד עם עוררות רגשית משמעותית (כמו פחד, בעיקר פחד, אבל גם התרגשות, כעס, אהבה ליקירים) - חודרת לנו לתת ההכרה ללא מפרע, עוקפת מבלי שנשים לב את המודע, את הקוגניטיבי, ונחרטת - עמוק עמוק בתת המודע, בתת ההכרה, והיכן שכל זה יהפוך עבורינו לטריגר אוטומטי שיפעיל אותנו במעגל אימים של התנהגות שנדמה יהיה לנו שאין לנו עליה כל שליטה. חרדה, כעס, דכאון, חוסר שינה, חוסר תפקוד, חוזר ריכוז, עצבות, דחיינות, התמכרות, אלימות - סבל, כל כך הרבה סבל שהוא מנת חלקם של נפגעי פוסט טראומה מורכבת, ואלו שחיים לצידם.

הבהייה בטלוויזיה, במסכים, בטלפונים - היא מהפנטת. לא כאילו, לא כדוגמה ולא כמשל. הלכה למעשה. תמונה, זזה, חזרתית, שמלווה בעוררות חושית אחרת - צלילים, ריחות, מגע - תוך כדי עוררות רגשית משמעותית - מכניסה את המח האנושי למצב היפנוטי, שבו אזורי המח שאנחנו קוראים להם - התת מודע - מקבל כמובן אליו כל מה שנציע לו לקבל. כל מה שהוא יראה מול העיניים.

אולי בפוסט אחר אדבר על ההבדל שבין פחד, לחרדה. שהם לא אותו הדבר. ושיש בינהם הבדל אחד משמעותי - לא בהיבט הפיזיולוגי, אלא במה שאנחנו יכולים לעשות איתו. אבל זה לא לעכשיו.

לא לעכשיו גם כל התיאוריות, הפרקטיקות והמודלים של ראייה מודעת שהם מלאכת הקודש של המכון לחקר ויזואלי. אבל בזה עסקינן. מלאכת קודש. אז לעכשיו, רק לעכשיו כי כל כך צריך קצת מלאכת קודש - כדי למנוע, למזער, לשלוט, להקל על החרדה, על הטראומה, כדי לא להמשיך ולהטמיע ולייצר חיווטים וחוויות של פוסט טראומה מורכבת באומה שלמה - אני קוראת, צורחת בראש חוצות, מתחננת בפני כולם: קחו שליטה על הראייה, כדי שהראייה לא תשלוט בכם. ראו באופן מודע. למדו את ילדכם לראות באופן מודע. ובעיקר - למדו אותם מה לראות, מה לא לראות, איך, כמה ולמה.

כל ערוצי המדיה, אבל גם אנו - הצופים בהם - במיוחד הורים: סיגרו את המסכים. החליפו את התכנים. שנו את המלל. גוונו את השימוש החושי. והתעוררו למציאות - ולא לחוויה ההיפנוטית שמייצרת עבורינו תפיסה שלה, שכן, עולה על כל דמיון.

אולי בפוסט אחר אדבר על למה הטלוויזיה מראה לנו את מה שהיא מראה לנו. אבל זה לא לעכשיו. לעכשיו - חברי במדיה, בחדרי העריכה, בשטח ובאולפנים. קחו אחריות על הטראומה שאתם מייצרים לאומה שלמה. על שיבוש הדעת והתודעה שאתם מייצרים מדי דקה, של כל יום - בימים הקריטיים כל כך האלו. ואומר יותר מזה - חברים במדיה - חוסו על נפשכם, כי בסופו של דבר, אתם לא חסינים. אתם קו ראשון. החליפו את התכנים. שנו את המלל. גוונו את השימוש החושי, והתעוררו למציאות - לא לחוויה ההיפנוטית והלא מודעת שאת מייצרים.

והורים - אל תחכו שהטלוויזיה תציל את נפשותיכם או נפשות ילדכם. קחו שליטה על הראייה - כדי שהראייה לא תיקח שליטה עליכם.
אז בקטנה, ממש בקטנה - הכי פשוט ובסיסי שיש:

1. תנסו, ממש תנסו - לא צריך לראות טלוויזיה כל הזמן, גם לא בשקט, במיוחד לא בשקט כשרק התמונה מרצדת ברקע עם כותרות מתחתיה. אני שומעת את זה מכולם - נכון את צודקת, אבל אני לא מסוגלת לקום מהמסך. אז שזהו, אתם מסוגלים. חייכם בנפשותיכם. תסגרו את הטלוויזיה.

2. אז כן, הורים לילדים קטנים אומרים לי - ״זה בסדר, אנחנו שמים את הטלויזיה בשקט, בלי קול, והילדים לא יודעים לקרוא מה כתוב״. זה נכון. אבל הם יודעים לראות. וכפי שכל הורה לילד קטן יודע, וגם יעיד - כמה חזק, גדול, קל ומהיר הוא דמיון של ילד. הילדים שלנו רואים את המסך (או של הטלוויזיה או של הטלפון שלנו), והם רואים אותנו מגיבים למסך (או לטלויזיה או לטלפון שלנו), ומשם הם מדמיינים את הררי האימה שאנחנו משדרים להם, היישר ובשידור חי עמוק לתוככי מוחם הצעיר.

3. ״אבל הילדים הגדולים ממילא בטלפונים שלהם״ - אומרים לי הורים אחרים. נכון. ואם אי אפשר להוציא את הילד מהמסך, תוציאו את המסך מהילד. אי אפשר להסתכל בטלפון כשהידיים עסוקות. תנסו. אני כבר הפלתי את הטלפון לתוך סיר של מרק עוף שבישלתי. יותר מפעם אחת. אז שינקו את הממ״ד, שישקו את הגינה, שישחקו שש בש, שיצבעו את החדר שלהם בורוד עם נקודות שחורות אם זה מה שצריך, שיכינו פיצה שוקולד או שירדו על איזה סנדויץ עסיסי או דביק במיוחד שחייבים שתי ידיים בשביל להחזיק אותו. משהו אחר שיחזיקו בידיים - ולו רק שלא יהיה לו מסך.

4. ולא כל הזמן. אולי בפוסט אחר אדבר על ה״גם וגם״ והאיזון הקדוש שבינהם. אבל זה לא לעכשיו. לעכשיו - לא צריך קצוות. לא בקיצוניות. גם אם הילדים יהיו במסכים רק עשר דקות פחות, גם אם ישברו את הרצף הבלתי נגמר ולו רק לחמש דקות - כבר הרווחתם. מעבר לזה שאם תעיזו לנסות, תופתעו לגלות שהפחד מהפחד גדול יותר מבן נוער שמגלגל עליכם עינים. אם הוא מגלגל עליכם עיניים - הוא לא מסתכל על המסך. הצלחתם.

5. כשמסתכלים על המסך (כי בואו, אני לא חיה בסרט, ובסופו של דבר גם אתם וגם הם תסתכלו על המסך), לכל הפחות שימו לב למה שאתם רואים. ולמה שהם רואים. שנו הרגלי צפייה. חמש דקות חדשות זה מספיק כדי להתעדכן. וחמש דקות רשתות חברתיות, אם חייבים, זה די והותר. ואז עברו לסרט טוב. לסדרה. לקורס אונלייני שרציתם לעשות. לשיעור יוגה אונליין, או פילאטיס או זומבה (כי שוב פעם סגרו לנו את המכוני כושר), לסרטון שדודה מלכה שלחה מהטיול שהיא עשתה בהונגריה ולא היה לכם כח להציץ בו. אפילו לשטויות של אינסטגרם בו מישהו איפהשהוא מבשל משהו שנראה כמו משהו. שלא לדבר על סרטוני כלבים וחתולים (אם אתם בגיל הזה, או אם לא אכפת לכם להודות שאתם לא בגיל הזה ועדיין, מכורים). דפדפו ביחד באינסוף תמונות שאתם מצלמים כל הזמן ואף פעם לא מסתכלים (עד שגוגל שולח ״היום לפני חמש שנים״ ואז כולם אוו ואהה עליהם...). עשו פרוייקט משפחתי משותף של מחיקת תמונות מהטלפון - אחד הדברים הכי שואבי זמן והכי פרודוקטיביים שיש. מסך זה אחלה דבר, אם מה שעושים איתו זה אחלה של דבר. תהיו יצרתיים עם זה. יצירתיות וסקרנות משחררים אחלא דופמין שבעולם.

6. שואלים אותי על משחקי מסך - גם לגדולים וגם לקטנים. אז לא אידיאלי (פוסט אחר, על משחקי מסך, פעם אחרת, לא עכשיו..) - אבל כן עדיף מבהייה בחדשות. במיוחד משחקים משפחתיים כאלו שכמה אנשים יכולים לשחק ביחד. ומניחה שזה די מובן מאליו - אבל ליתר בטחון: לא מדובר על משחקי לחץ (משחררי קורטיזול). לא משחקי מלחמה (נו, באמת), לא מכוניות מרוץ, לא סימולטורים של טיסה...

7. אעיז גם להציע להוציא מהבויידם משחקי קופסא. כן, תתפלאו. אצלי בבית כל מה שאני קוראת לו ״וינטג׳״ מקבל לגיטימציה. אז בסדר, נכון, כשהיינו בפלמ״ח שיחקנו מונופול... שוב אומרת - אתם עלולים להתפלא.

8. ״הילדים בטלפון וזה מנתק אותם מהזוועות. לא עדיף שיהיו שקועים בעניינים שלהם, עם החברים שלהם?״ לא ממש. ילדים - בכל גיל - בטלפון, הם גם ילדים ברשתות חברתיות. גם ווטסטפ זה רשת חברתית. והם מהדהדים ומעבירים ומעצימים ומשתפים את החרדות שלהם, ואת הפחדים, מפזרים אותם ללא רסן, מסלפים, משחזרים, כלי שרת בידי פייק ניוז ושאר מרעים בישים. אם הילד שלכם רואה סדרה של נשיונל גאוגרפיק בטלפון, סחתין. סביר להניח שהוא לא. הם לא באמת בטלפון, עם החברים שלהם. הם בדמיון שלהם, לגמרי לבד. והבנתם מהו כוחו של דמיון שיוצא משליטה.

9. אבל כן שיהיו עם חברים שלהם. ובואו, למרות הדמיון - אנחנו לא בקורונה. אני שומעת על הורים מפחדים שהילדים יהיו בחוץ. מפחדים ״לקחת אחריות על ילדים שיבואו לפה כי מה אם תהיה אזעקה״. חברים: - הסכנה שהילדים שלנו חשופים אליה אם יצאו החוצה או אם יהיו עם חברים - היא כאין וכאפס אל מול הסכנה שהם חשופים אליה לבד, בחדרי חדרים, מול מסך. אז ברור - לא לנהוג בחוסר אחריות. ויש הנחיות פיקוד העורף לנהוג לפיהן. אבל הגיון בריא במקום דמיון מבועת הוא חשוב לא פחות ממ״ד. ילדים צריכים חברה, והם צריכים להיות בחברה כדי לתווך את המציאות שלהם, את החרדות ואת הפחדים שלהם, עם בני גילם. בהקשר של בני גילם, ברמת התובנה והעיבוד של בני גילם, כחברה, ולא כפרטים. לקבוצה יש כח מחזק, כח מגבש, קבוצה זה מקום שמעודד הדדיות, אכפתיות, מטרה משותפת, ותנועה. ולא, קבוצת ווטסאפ זה לא אותו דבר בכלל.

10. ותווכו, תעבדו, תדברו, תסבירו את מה שאתם כן רואים, כי בסופו של דבר, בעולם הזה בו אנו חיים - אנחנו בעיקר רואים:
- הטלוויזיה מראה לנו את מה שקרה. היא לא מראה לנו את מה שיקרה. מה שקרה זה עובדה. מה שיקרה - זה כבר בדמיון שלנו. שננו לילדכם - וגם לכם לא יזיק לשמוע את זה: זה קרה, זה עבר, ועכשיו זה נגמר. זה לא אומר שזה יקרה שוב. זה לא אומר שזה קורה ככה תמיד. מה שקרה זה חריג. מאד מאד מאד חריג. זו בוודאי שלא מציאות חדשה.
- הטלוייזיה מעצימה את מה שקרה - זה התפקיד שלה. היא צריכה לתפוס מה שיותר תשומת לב, של כמה שיותר אנשים, לכמה שיותר זמן. היא מראה את הכל במרוכז, בבת אחת. היא חוזרת על הדברים, שוב ושוב. היא מוסיפה פרשנות. היא חייבת לייצר תכנים כדי לייצר זמן מסך - בכל מחיר. היא מהדהדת את הסיפורים של אנשים אחרים, המון אנשים אחרים. היא הופכת את הפרטי והאישי והאינטימי - לציבורי, פרוץ, פרהסיה. טלויזיה זה לא מציאות. זה פיקסלים שמייצרים תפיסה של מציאות. וזה לא אותו דבר.
- ושוב - הכל בחיים זה גם וגם. לצד הנורא והאפל והקשה והמכוער, יש גם את הטוב. המדהים. המפליא. תעצומות אנוש הרואיות. הדגישו, העצימו, האירו את כל אלו. כולנו אוהבים סיפורים בהם הטוב מנצח. תלמדו מהוליווד. תייצרו את הסוף טוב שלכם. 🌷

*** אני לא בארץ. דווקא עכשיו, דווקא בימים האלו - אני לא עם המשפחה, אני לא עם החברים, לא עם מטופלים ולקוחות, ולא במכון שלי - המכון לחקר ויזואלי. דווקא עכשיו.

אני תקועה בקליפורניה, היום והלילה פה הפוכים. אז גם לדבר עם אנשים אני מתקשה - לא מצליחה לענות לכל הטלפונים, והווטסאפים והמיילים.

אז אני שמה פה מענה מאד מאד מאד ראשוני ובקטנה לשאלות ששואלים אותי בטלפונים, ווטסאפים, מיילים. ובכל זאת - אם יש שאלות, אם יש מחשבות, אם יש הרהורים שאוכל להציע לחשוב אליהם קצת אחרת (כי זה מה שאנחנו עושים במכון לחקר ויזואלי) - אתם מוזמנים להעלות כאן. אעשה את המיטב - או אני או אחד המתנדבים שלנו - לענות.

תשמרו על עצמכם. תשמרו על נפשכם. תשמרו על רוחכם - ועל עיני רוחכם.

מפרקת את הספרייה של המכון - ממיינת, מחדשת. על הדרך מוסרת כמה ספרי צילום, לקהל המקצועי, רובם ככולם ייחודים, בנושאים שונים, ושלרוב כבר גם אי אפשר להשיג אותם בדפוס.
כל הקודם זוכה - בואו לקחת, תשאירו במקומם חיבוק.

שנה עברה מאז יצא לאוויר העולם הפרוייקט שלנו - שורדים:קורונה, שיצא להתחקות אחרי שורדי שואה והתמודדותם עם מגפת הקורונה. מצד אחד, כל כך הרבה השתנה. כאילו עולם אחר כבר. מצד שני - הכל עדיין נשאר כפי שהוא. שורדי השואה, ומאבקם עם זכרונות העבר והקיום היומיומי, חובת הזכרון הלאומי שלנו, וזכות הזכרון האישי של כל אחד מאיתנו לקחת את הסיפורים והזכרונות הלאה, לדור הבא.

מאז יצא הפרוייקט שלושה ממשתתפיו כבר לא איתנו. שלושה, מתוך חמישים, תוך שנה. זה די אינדיקטיבי למהירות בה אנו מאבדים את האנשים היקרים הללו, בה אנחנו מתרחקים מהזיכרון החי שעוד בקרבנו, ונותרים עם זכרון שחובתינו שלנו היא להחיות אותו, מחדש, כל יום בכל רגע, בכל אחד מאיתנו.

כחלק מאחריות, ומהזכות הזו - אני מעלה שוב את כתבתו המעולה של ריאד עלי, מכאן 11, על הפרוייקט שלנו משנה שעברה.

לזכרם של כל אלו שכבר לא איתנו. יהיה זכרם לא רק ברוך, אלא גם אקטיבי, חי, נושם.

https://www.youtube.com/watch?v=ESc0CUb9Nsw&t=4s

פרוייקט שורדים:קורונה - כתבת חדשות כאן 11 כתבת מגזין חדשות כאן 11 במהדורת יום השואה, על פרוייקט שורדים קורונה של המכון לחקר ויזואלי

יש דברים שלעולם לא נוכל לראות בעצמנו, ויש דברים שלעולם לא נוכל להראות לאחרים.
תודה לאל (מי שזה לא יהיה), שהמציא את המצלמה״

נוער שוחר מבע:
סדרת מפגשים של צילום מודע לבני נוער

עשרה מפגשים המיועדים לבני נוער בגילאים 12-18.
בקבוצות קטנות, במקום בטוח ופתוח.
עם אחרים כמוהם, או עם שונים בדיוק באותה המידה,
ועם מצלמה.

גילאי 12-16
עשרה ימי שלישי, 17:00-19:00, החל מ 5.4.22

גילאי 16-18
עשרה ימי ראשון, 17:00-19:00, החל מ 3.4.22

בבית המכון לחקר ויזואלי
דרך עין חי 33, כפר מל״ל
מספר מקומות מוגבל.

לפרטים והרשמה:
המכון לחקר ויזואלי 052.953.6496, בווטסאפ,
או השאירו שם, כאן או בפרטי, ונחזור אליכם במיידי.

יש תמיד המון התרגשות סביב פתיחה של תערוכה. הזמנות, קטלוגים, מכובדים, תודות, פרחים... כולם מסכמים, בראייה לאחור, אז מה היה לנו שם.

שזה טוב ויפה וראוי, ומרגש. ויפה. מאד יפה.
אבל לא ממש מדוייק... עבורי ובכל תהליך של חקר ויזואלי אליו אנחנו יוצאים, תערוכה זה לא סיכום, זה לא סיום, וזה בטח שלא במבט לאחור. תערוכה, בשבילי, ובשביל כל מי שלקח חלק במה שהוליד אותה, היא שיאו של תהליך שאולי התחיל מתישהו לפני כך וכך מפגשים ותמונות - אבל היא ממש לא מסכמת את התהליך הזה, בוודאי שלא מסמנת את סיומו. תערוכה - היא הקלטיזטור שבשבילו התכנסנו.

כמי מאיץ חלקיקים, כמו מפץ גדול, תערוכה מהדהדת את החשיפה הראשונית, החוקרת, האינטימית אולי, היחידנית, וכמו בהיכל של מראות, היא מפגישה את החשיפה הזו עם עוד ועוד זוגות עיניים, מעוררת עוד ועוד מודעות, מייצרת עוד ועוד ראייה, שאז מהדהדת, בתורה שלה, בזוג עיניים נוספות, לעוד מודעות, לעוד ראייה - אדוות הולכות ומתרחבות של דיאלוג, חשיפה, ראייה מודעת, דיאלוג.

תערוכת פרוייקט "צילום מסע" - היא המפץ הגדול של דרך מרתקת ומלאת אתגרים שערכנו במשך כחצי שנה בעקבות מסעם של יהודי אתיופיה מגונדר לרמת אליהו. בלי שפה, גם בלי מילים - רק עם מצלמה, והתבוננות בלתי אמצעית.

בצינעה, בצניעות, בשקט, בקורונה, בלי רוח וצלצולים, בלי יח"צ או תקציבים - עשינו כברת דרך. ומחשיפה שניחונה באינטימיות רגישה, יחידנית ושותקת, ייצרנו מפץ גדול. חלשנו על מרכז המנהלת האזרחית של קרית אליהו, ראשון לציון, והפכנו אותו לקטליזטור של חשיפה, של דיאלוג, של ניראות מודעת ומדעת, לכל מה שלפני כן היה שקוף לחלוטין.

הקמת תערוכת פרוייקט "צילום מסע" - מגונדר לרמת אליהו, בשותפות משרד השיכון והבינוי, מנהלת פינוי בינוי רמת אליהו, וערית ראשון לציון. פתיחה רשמית בקרוב.

התערוכה האחרונה שלנו - הפיזית, כזו שאפשר בה להסניף את ריח הדיו הטרי מהתמונות שיורדות מהדפוס ולהתלכלך מהקדיחות של ווי התלייה - היתה בדיוק לפני שנתיים, דקה לפני פרוץ הקורונה. את ״שורדים קורונה - ניצולי שואה בזמן מגפה״ כבר העלינו רק בפורמט דיגיטלי, ושיח הגלריה של תערוכת הפרוייקט המשובח הזה התקיים מעל מסכי הזום.

וכמה התגעגעתי לדקויות הרזולוציה של הדפסה פיזית, להגהות אחרונות של טקסטים, לבדיקת צבעים בסקיצות שיורדות ממכונת ההדפסה. כמה התגעגעתי לחשיפה הבלתי אמצעית שתערוכה, פיזית, בגובה העיניים ומקרוב קרוב מהדהדת.

אז הנה לנו. תערוכת פרוייקט ״צילום מסע״ - המתחקה אחרי הקהילה האתיופית בשלהי התחדשות עירונית בשכונת רמת אליהו, ראש״לצ, ואחרי מסע של נדודים ומעברים והתחלות חדשות שהתחילו לפני כשבעים שנה, אבל שטרם הגיעו לסופו. זהו אחד מהפרוייקטים של המכון שהם חלק מיוזמה מלאת חזון של משרד השיכון והבינוי, שהבינו שכדי להניע התחדשות עירונית ושינוי של ממש במרחבים העירוניים המורכבים והמיושנים, לא די בקוסמטיקה ובחיפויים של שיש וקרמיקה על גבי בניינים מטים ליפול, ולא מספיק לנטוע קרוסלות חדשות ומכשירי כושר צבעוניים בגנים ציבוריים. שכדי להטמיע שינוי של ממש יש להתחיל אותו מלמטה, מהיסוד, בשותפות מלאה עם האוכלוסיה, ובנראות מקרוב של הקהילות שגרות שם. שכדי להניע שינוי מהותי בקהילות האלו יש לשתף אותם בדיאלוג שמתבצע בשפתם שלהם ובגובה העיניים, להזמין אותם לקחת חלק, אקטיבי, פעיל, להפוך את זה לשלהם, לא רק בשבילהם.

ואין כמו מצלמה וראייה מודעת כדי להנחיל את השינוי הזה. גם כשלא יכולנו לדבר את אותה השפה (ממש - מרבית ממשתתפי הפרוייקט לא דיברו עברית ולא קראו אמהרית), גם כשפער תרבות עצום מפריד ביננו, מסכות וקורונה, המצלמה היתה שם כדי לתווך, לגשר, לתרגם, לחבר - לאמר, תראו. ועם מצלמה אי אפשר להתווכח, תמונה אי אפשר שלא לראות.

אז ממש מתרגשת להראות. פתיחת התערוכה (בעזרת אלוהי הקורונה) עוד שבועיים. הנה הצצה מזערית למה שיהיה שם.

בשותפות, ליווי, תמיכה של משרד השיכון והבינוי, מנהלת פינוי בינוי שכונת רמת אליהו, ראשון לציון, ועריית ראשון לציון. תודה מיוחדת לדקלה אשרף, מנהלת קשרי קהילה רמת אליהו, ונאווה רידי, משרד השיכון והבינוי.

אז לאט לאט לומדת לנשום מחדש, מתרגלת שוב את פעימות הזמן, מתאמנת בתנועה תחת כח הכבידה של היתמות, מחפשת לחזור לעצמי מחדש.

אז גם לעבודה אני חוזרת. לאט, בקצב אחר, אבל חוזרת. ונהנית להיזכר, לספוג שוב את המשהו הזה שבעשייה המייטיבה כל כך, המשמעותית והעוצמתית הזו, שמקל מעט מהכבדות של הכל.

"גשרים בין עדשות", לוד.
15 נשים שהן ההוויה הרב גונית של לוד, בחדר אחד, ומצלמות. קסם.

אז הגענו לשבועיים האחרונים אחרונים להרשמה, שזו גם ההזדמנות האחרונה אחרונה להצטרף אלינו, ולהרשם לתוכנית ההסמכה באימון לראייה מודעת, שנה״ל 2021-22, היחודית, וגם היחידה בארץ:

בואו להכיר את המודל התרפויטי של חקר ויזואלי, ללמוד איך להניע שינוי מייטיב באמצעות מצלמה, להתמקצע במתודת אימון חדשנית ופורצת דרך, להתוודע לפרקטיקות חדשות, עדכניות ואפקטיביות בהנעת תהליכים בפרטים, קבוצות, חברה ותרבות. בואו כדי לתת לעצמכם את הכלים לתת לאחרים, ולרכוש כישורי חיים משני חיים.

לפרטים וקביעת פגישת הכרות אישית, כנסו לקישור:
https://www.letsalemsipur.com/vct-course-2020

אימון לראייה מודעת שנה״ל 2021-22 | letsalem-sipur קורס ההסמכה לאימון בראייה מודעת שנת הלימודים 21-22

אז ראש הממשלה שלנו, התפנה מעיסוקיו הרבים ובא לבקר באיכילוב, במחלקה פנימית י' באיכילוב, כדי לראות מקרוב, באמת, בעצמו ובאופן בלתי אמצעי מה מצבה של מערכת הבריאות שלנו.

במשך כמה שעות צבא של מאבטחים, שוטרים, שב"כ ואנשי בטחון מיוחדים הסתערו פה על הדלתות, חסמו מסדרונות, השביתו מעליות, נעלו חדרי מדרגות, בידקו, תחקרו, גם איימו, והכשירו את הקרקע לביקורו החשוב ממש של ראש הממשלה שיורד לעם כדי לראות, באמת, מקרוב ובאופן בלתי אמצעי, איך נראית מערכת הבריאות שלנו, מחלקה פנימית י', באיכילוב.

כדי שהוא יכול לראות, באמת, מקרוב ובאופן בלתי אמצעי איך נראית מערכת הבריאות שלנו, מחלקה פנימית י', באיכילוב - הרימו פה הפקה. בחרו חדר אחד, סימפטי דווקא, עם שתי חולות חביבות. גם את עמדת המיים הקרים ומיחם הרותחים לתה הציבו יפה יפה בפריים. זה חשוב, מערכת בריאות עם מיים קרים וחיים בחינם.

ואת כל שאר המחלקה - כלומר איפה שנמצאים החולים, האחיות, הרופאים, המחלות, הכאבים, הזקנים במסדרונות, האסירים הביטחוניים על הרצפה, הסירים המלוכלכים, החלוקים המוכתמים, צוותי הסיעוד, הסנאניטרים - כלומר את מערכת הבריאות שלנו, הסתירו בפרגודים, סגרו במחסומים, החשיכו בוילונות, הציבו שומרים, הפכו לרקע, למאחורי הקלעים - כלומר לבל יראו ויראו.

זה מה שראש הממשלה רואה כשהוא בא לראות, באמת, מקרוב ובאופן בלתי אמצעי איך נראית מערכת הבריאות שלנו.

מהצד השני אבל, כשמערכת הבריאות שלנו מנסה לראות, אבל באמת לראות, את הממשלה ואת העומד בראשה, זה נראה ככה.

אגב, כמה עלה הביקור הזה? לא יודעת, תלוי אם זה יצא מתקציב מערכת הבריאות, הבטחון, או יחסי הציבור של רוה"מ.

איך אומרים פה אצלינו? לראות, אבל באמת לראות. אחרת אבל באמת אחרת.

הצינור
מהצד השני עם גיא זהר
מהצד השני עם גיא זהר

קורסי הקיץ שלנו לילדים ולנוער (כיתות ד׳- ט׳) (ואל תגידו קייטנה...) אוטוטו נפתחים, ובסוף לא יהיה לילדים שלכם מקום.
לא חבל?

לכל הפרטים והרשמה - בקישור הזה:
https://www.letsalemsipur.com/summer-camps

לצלם סיפור | קורסי קיץ לילדים ולנוער קייטנות הצילום המיוחדות והייחודיות של המכון לחקר ויזואלי

רציתי לכתוב ש״לאור בקשת הקהל״ - אבל זה נשמע כל כך לא אמיתי ולא מתחיל אפילו לשקף את מה שבאמת עומד מאחורי המשפט הזה.

אז שבאמת לא חשבנו השנה לפתוח קייטנות או קורסי קיץ לילדים, זה היה נראה קצת מסובך להתארגן על זה בקיץ שהוא כל כך מלא בחוסר וודאות. אבל אז באמת שהתחלתם להתקשר ולשאול ולבקש ולדרוש ולשכנע שדווקא הקיץ, בגלל הכל - בבקשה בבקשה תפתחו סדנאות לילדים ולנוער.

ומי אנחנו שנגיד לא.
אז לאור בקשת הקהל - הכי על אמת, השתכנענו, ישבנו, חשבנו, פיתחנו, התארגנו - והנה זה קורה:

קורסי הקיץ (אם תרצו, קייטנות) לילדים ונוער של המכון לחקר ויזואלי,
יפתחו באוגוסט, בשני מחזורים של שבוע כל אחד, המיועדים לקבוצות הגיל השונות:
8.8.21 - 13.8.21 - לתלמידי כיתות ד׳-ו׳
15.8.21 - 20.8.21 - לתלמידי כיתות ז׳-ט׳.
שישה ימים בשבוע, כולל יום שישי, ביו השעות 10:00-14:00.

הזדמנות מעולה לחשוף את הצלמים שלכם לעולם המופלא של צילום מודע, חקר ויזואלי, ועבודת מצלמה שחוברת ליומיום שלהם, להוויה שלהם החברתית, האישית, לעולם שלהם בגיל הזה אותו הם חווים דרך תמונות, מסכים, רשתות חברתיות.

כמו תמיד הכל מועבר באופן קליל, חוויתי, מהנה, מותאם גיל ומזג אוויר - ומאד מאד ייחודי. בעצם כמו כל דבר שאנחנו עושים פה. :-)

הקבוצות הן קטנות - גם בגלל שככה אנחנו עובדים, וגם בגלל הקורונה, אז ממש מהרו להרשם, כי תיכף לא ישארו מקומות.

לכל הפרטים המלאים ולהרשמה מקוונת - כנסו לקישור הזה, או השאירו פרטים בתגובות, ונחזור אליך בקליק.

מחכים לכם:
https://www.letsalemsipur.com/summer-camps

רציתי לכתוב ש״לאור בקשת הקהל״ - אבל זה נשמע כל כך לא אמיתי ולא מתחיל אפילו לשקף את מה שבאמת עומד מאחורי המשפט הזה.

אז שבאמת לא חשבנו השנה לפתוח קייטנות או קורסי קיץ לילדים, זה היה נראה קצת מסובך להתארגן על זה בקיץ שהוא כל כך מלא בחוסר וודאות. אבל אז באמת שהתחלתם להתקשר ולשאול ולבקש ולדרוש ולשכנע שדווקא הקיץ, בגלל הכל - בבקשה בבקשה תפתחו סדנאות לילדים ולנוער.

ומי אנחנו שנגיד לא.
אז לאור בקשת הקהל - הכי על אמת, השתכנענו, ישבנו, חשבנו, פיתחנו, התארגנו - והנה זה קורה:

קורסי הקיץ (אם תרצו, קייטנות) לילדים ונוער של המכון לחקר ויזואלי,
יפתחו באוגוסט, בשני מחזורים של שבוע כל אחד, המיועדים לקבוצות הגיל השונות:

8.8.21 - 13.8.21 - לתלמידי כיתות ד׳-ו׳
15.8.21 - 20.8.21 - לתלמידי כיתות ז׳-ט׳.

שישה ימים בשבוע, כולל יום שישי, ביו השעות 10:00-14:00. הזדמנות מעולה לחשוף את הצלמים שלכם לעולם המופלא של צילום מודע, חקר ויזואלי, ועבודת מצלמה שחוברת ליומיום שלהם, להוויה שלהם החברתית, האישית, לעולם שלהם בגיל הזה אותו הם חווים דרך תמונות, מסכים, רשתות חברתיות.

כמו תמיד הכל מועבר באופן קליל, חוויתי, מהנה, מותאם גיל ומזג אוויר - ומאד מאד ייחודי. בעצם כמו כל דבר שאנחנו עושים.

הקבוצות הן קטנות - גם בגלל שככה אנחנו עובדים פה, וגם בגלל הקורונה, אז ממש מהרו להרשם, כי רק עכשיו יצאנו עם הפרסום על זה, וכבר המקומות נחטפים.

לכל הפרטים המלאים ולהרשמה מקוונת - כנסו לקישור הזה.
מחכים לכם:

https://www.letsalemsipur.com/summer-camps

בואו תראו.
איזה כיף לעדכן שכל סדנאות הקיץ של ״הורים וילדים מצלמים סיפור״ התמלאו עד תום, ושלכן אבל הוספנו עוד מועדים חדשים כדי לעמוד בדרישה. מדהים.

אז לפני שגם אלו נסגרות, בואו, לצלם סיפור.
לפרטים והרשמה בקישור הזה:

https://www.letsalemsipur.com/parent-child-workshop

או צרו אתנו קשר ונחזור אליכם במיידי.

היה לי הכבוד להתארח השבוע בנווה שלום, בכנס של עו"סים שלום, עובדים סוציאליים יהודים ופלסטינאים למען שינוי חברתי ודו קיום.

הבאתי אתי את החשיבה והפרקטיקה של סוציולוגיה ויזואלית כמנגנון אשר במהותו הוא מתווך, מגשר, מאפשר. לצד הקריאה הכנה והאמיצה לעזרה והצפת הצורך של מי שנמצאים בשטח, פנים מול פנים ובידיים חשופות מול כל הסוגיות הכי בוערות של החברה השסועה הזו בה כולנו חיים, כל כך התרגשתי מהרצון העמוק לחפש כלים חדשים, פריצות דרך חשיבתיות, וגם ראייה חדשה כדי לייצר באמצעותם את השינויים להם כולנו מייחלים. שוב נוכחתי כמה עוצמתי הכלי הזה, כמה חדשני וכמה הכי רלוונטי שאפשר לחיים האמיתיים, למציאות בה אנו חיים - פרטים, בחברה.

תודה למוחמד דיאב הנהדר על ההזמנה והאירוח, ובעיקר, על השותפות בתשוקה והמחוייבות להנעת שינוי, מייטיב.

كان لي الشرف أن أكون ضيفًا هذا الأسبوع في مؤتمر العاملين الاجتماعيين في واحة السلام -نفيه شالوم ،عمال اجتماعين يهود وفلسطينيين من أجل التغيير الاجتماعي والتعايش. لقد جئت لتمثيل تفكير وممارسة علم الاجتماع المرئي كآلية تقوم أساسًا بالوساطة ، ، التمكين. من هم على الأرض ، وجهاً لوجه في مواجهة جميع القضايا الضروىية لهذا المجتمع المنقسم الذي نعيش فيه جميعًا ، تأثرت كثيرًا بالرغبة العميقة في البحث عن أدوات جديدة ، واختراقات في التفكير ، وكذلك رؤية جديدة لإنتاج التغييرات التي نتوق إليها جميعًا. هذه الأداة مبتكرة وذات صلة قدر الإمكان بالحياة الواقعية ، بالواقع الذي نعيش فيه - التفاصيل ، في المجتمع.

شكراً ل د محمد دياب على الدعوة والضيافة ، والأهم من ذلك ، من أجل الشراكة في الشغف والالتزام لدفع التغيير نحو الأفضل.

Oasis of Peace -Neve Shalom/Wahat al-Salam
Social Workers For Peace & Social Welfare / Ossim-Shalom