Ganga Yoga - גנגא יוגה

🌿 ההרשמה לשנת הלימודים החדשה בסטודיו נפתחה! 🌿
הצטרפו אלינו לעוד שנה שבה נתרגל, נלמד ונעמיק בדרך היוגה האהובה על כולנו.
הרשמה מוקדמת במחיר מוזל עד ה20.8.24

לינק להרשמה בתגובה הראשונה.
🏵️☀️✨🧡✨☀️🏵️

׳קחו איתכם מים ואוכל. אתם תעמדו בתור הרבה זמן׳, הייתה ההמלצה הגורפת שקיבלנו מהמקומיים המחויכים לפני שיצאנו לדרך. המסע לבְּהִימָה-שָׁנְּקַר גְּ'יוֹטִירְלִינְגָם מָנְּדִיר - אחד משנים עשר המקדשים החשובים ביותר לאל שיווה בהודו - התחיל בשעת בוקר מוקדמת מאוד. הורוד-כתום המעושן של הזריחה צבע את השמיים והאיר את הכביש הראשי ביציאה מהעיר. בשלוש שעות של נסיעה הנוף משתנה בהדרגה: בניינים צפופים הולכים ומתרווחים, דוכני שווקים הומי אדם מתחלפים בעצים ושיחים, שלטי חוצות באנגלית הולכים ופוחתים - במקומם שלטים בהינדי ומַרַתְּהִי. ככל שמתקרבים למקדש הנוף הופך כפרי יותר; ככל שהנוף הופך כפרי נדמה שבכלל יצאנו למסע בזמן: שוורים ענקיים עם קרניים צבועות ושרשראות פרחים לצווארם, רתומים למחרשות עץ ומהלכים בשדות. בקתות בוץ קטנות עם גגות קש בצידי הכביש. שלושה גברים זקנים עטופים בדְּהוֹטִי כורעים לצד דוכן צ׳אי, כוסות חרס בידיהם. הם צוחקים, השיחה ערה, הנינוחות שלהם ניכרת לעין. הצמחיה מתעבה, אפשר לזהות עוד ועוד גוונים של ירוק ככל שהרכב מטפס במעלה ההר. אחרי עיקול גדול וצר נגלה למולנו העמק ממנו טיפסנו: אגם כחול כהה משתרע בין גבעות, תחום בסכר ענק. שדות ירוקים וצהובים ארוגים שתי וערב, רחוק ככל שהעין רואה. רק לפני שעתיים היינו בתוך הכרך העירוני הדחוס של פונה שעכשיו אין ממנו כל זכר.

בכניסה למתחם המקדש עומדת שורת אוטובוסים שמקרבת את העולים לרגל לפתח הדלת. 10 רופי ושני קילומטרים אחר כך אנחנו צועדים בין דוכנים לממכר פרחים, מנורות שמן עשויות פח, מחרוזות תפילה, פירות ומנחות לאל. התור למקדש משתרע על פני מאות מדרגות היורדות אל מבנה האבן העתיק. משני צידי גרם המדרגות המקורה דוכני מזון ושתיה, ומעבר להם קופים מתהלכים בביטחון של בעלי בית. התור מתקדם באיטיות ונעצר בכל כמה צעדים. הצד השמאלי של גרם המדרגות, המוביל מטה אל המקדש, הולך ומצטופף; הצד הימני מרווח ורחב, ממנו עולים הדבקים בתום התפילה, חלקם יושבים באפריונים המונחים על כתפיהם של צעירים קלי רגליים שרצים במעלה המדרגות. ככל שיורדים מטה גוברים החום והציפיה. התור והאוויר הולכים ונדחסים באיטיות כמעט מייאשת. אנשים חולצים נעליים ומניחים אותם זוגות זוגות בצמוד לחומה הנמוכה. ריח קטורת מתערבב בריח זיעה. חבורת צעירים פותחת איתנו בשיחה, הם מציעים לנו מיץ וחטיפים. הם קמו בשעה שתיים לפנות בוקר כדי לצאת לדרך ולהגיע למקדש בזמן. אם היו יוצאים מאוחר יותר, הם אומרים, היו עומדים לפחות עוד שלוש שעות בתור - נוסף לשלוש השעות שכבר בילינו יחד בהמתנה עד עכשיו.

בפתח המבנה הפנימי התור מתפתל בין עמודי מתכת המובילים לגלאי מתכות תקול המשמש כשער כניסה למרחב התפילה. פּוּגָ'רִי צעיר מורח את מצח המאמינים באפר, ממש כמו זה שמכסה את המצח של שיווה. האפר מצטרף למגוון העיטורים על פניהם של האנשים - משיכות מכחול צהובות, משפטים מכתבי הקודש ופסים אדומים. ׳אוֹם נָאמָהַ שִׁיוָיָהּ׳ הוא מברך בטפיחה על הראש. מתחם המקדש מפוסל כולו, מוקף עמודים מכוסי צלמים. רצפת השיש השחורה קרירה למגע הרגליים, מציעה שבריר הקלה מחום האוויר שמתקרב ל-40 מעלות. אפשר לראות את הסמלים האופיינים למקדשי שיווה, ערוכים בקו ישר: קוּרְמָה, הצב המשמש תזכורת לשוחר הרוחני להסיג את החושים מהעולם החומרי (Pratyāhāra), ממש כמו שהצב מכנס את איברי גופו לתוך השריון; למולו הפרה נָנְּדִי, ממלאת המשאלות, תלמידתו ומרכבתו של שיווה. היא מתבוננת בלִינְגָם המכוסה פרחים. המאמינים מניחים את המצח על קורמה הצב ולוחשים סוד באוזנה של ננדי הפרה. את דמותו של שיווה אפשר לראות רק בחטף - שוטרים ושוטרות משגיחים בצעקות ודחיפות על קצב התנועה של המתפללים. מי שזכה לכמה שניות של דַּרְשַׁן (מבט) צריך להתקדם הלאה, אחרת התור יתעכב. בחצר ניצבים דוכנים לממכר שיקויים ותרופות פלא, בָּאבּוֹת ו-סָאדְהוּיִם מקבצים נדבות מהעוברים והשבים. ככל שמטפסים במעלה המדרגות האוויר מתייבש ונע בקלות רבה יותר, מבשר על היציאה ממה שהרגיש כמו בטן האדמה חזרה אל האור המסנוור שבחוץ.

בנסיעה השקטה חזרה אני בוהה מחוץ לחלון ותוהה. אני חושב על המהלך השלם של הביקור במקדש, מסע עליה לרגל, מסע במורד מדרגות, מסע פנימה. אני חושב על המהלך השלם של תרגול היוגה כמחווה עוצמתית של תפילה. כמילותיו של גורוג׳י ב.ק.ס איינגאר, ׳הגוף הוא מקדש, האסאנות הן תפילות׳. הרגליים יחפות, מזרן התרגול הפרוש הוא המרחב המקודש, בו המחווה הגופנית מתעצמת עוד ועוד. אנחנו משתדלים להתמיד בכינוס והשקטת החושים. עור המצח צבוע אגלי זיעה המסמנים את להט הדבקות (Tapas). הקורבן הופנם, אנחנו מעניקים את כל הוויתנו כמנחה (Ātmayajña). אנחנו חוזרים על הוראות לתנוחה בשקט, כמו שירה של מנטרה מקודשת שמבקשת לברוא מציאות חדשה. ׳כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה׳ כתוב בספר תהילים. זו אותה הכמיהה, לכנס את כל החלקים בנו לאחדות אחת שלמה ומכוונת בהתמסרות (Īśvarapraṇidhāna).

אני חושב על הדַּרְשַׁן המיוחל, אותו רגע מכונן של התבוננות. בסיום המסע הארוך אל קודש הקודשים, האדם זוכה לעמוד סוף סוף מול דמות האל, ואז מתרחשת אותה חוויה עמוקה של ראיה הדדית: האדם רואה את האל, האל רואה את האדם. מהו הכוח המסתורי של המפגש הזה? אולי באותו רגע דומם ועוצמתי מורגשת הרווחה הגדולה של ההכרה בנוכחות המפעמת בכל חי - אני נראה. אני הווה. הנה אני. האין אנו מתנסים באותו שיא על מזרן היוגה? כמתרגלים אנחנו מכירים את רגעי החסד הזעירים האלה, רגעים של שלמות חמקמקה שפתאום מפתיעים: יציבות נינוחה, שקט, קלות, עוצמה - אני נראה. אני הווה. הנה אני.

קשה להישאר אדישים לעוצמת החוויה הגופנית בהודו. לפעמים נדמה שהחושים צריכים לשלש את פעולתם כדי לעמוד בקצב של המראות, הצלילים, הריחות, הטעמים והתחושות. אל מול העושר והעומס של התרבות ההודית אפשר לדמיין בקלות, אולי אפילו להבין, את הדחף החזק שהתעורר בחכמים הקדמונים - לצאת אל הישימון ולחתור אחרי המימוש הרוחני בבדידות נזירית (Saṃyāsa). גם בתרגול היוגה העכשווי, המעורבב בחיי היומיום, אפשר לחוש בהדהוד של אותה יציאה אל הישימון, ניסיון לבסס מהלך של התכנסות מהחוץ אל הפנים, מהרעש והתנודות הפעלתניים של העולם (Prakṛti) אל השקט העמוק החבוי בלב הישות האנושית (Puruṣa). כמתרגלי יוגה אנחנו זוכים לקבל הזנה קבועה מהמהלך המשקיט הזה: אנחנו עולים על מזרן התרגול עמוסים בטרדות היומיום הבלתי נגמרות. לאט לאט המכלול הגופני-נפשי מתארגן מחדש, מתעצב בריכוז על ידי נשימה ותנועה. כשאנו ניגשים בסיום התרגול להחזיר את המזרן למדף, מצב התודעה שלנו אחר.

תרגול היוגה, כמו התפילה, הוא חוויה גופנית חזקה ומרחיבת אופקים, שבסופה המתרגל כמו מגיח מחדש לעולם בתחושה שקשה לתאר במילים. כשהמכלול הגופני-נפשי האינדיבידואלי - על מאפייניו, יכולותיו ומגבלותיו - לובש את הצורה האוניברסלית של האסאנה, קורה משהו שמרגיש כמו קסם, כמו חיבור מחודש אל נוכחות יציבה וראשיתית שמקבלת ביטוי מוחשי וברור. יחד עם התפתחות התרגול והתרחבות מגוון האסאנות שאותן אנו מבצעים, הולכת ומתפתחת גם היכולת לראות ולהכיר את אותה נוכחות עמוקה המצויה בכל פרט בעולם שסובב אותנו. תפילה יכולה להיאמר בעברית, בהינדי או ללא מילים - כך או כך, התלכדות מכלול הגוף-נפש עם כוונה עמוקה מחברת את המנהג המקומי עם משהו גדול ואוניברסלי. האסאנה יכולה להיות נגישה וקלה לביצוע או איזוטרית ומאתגרת ביותר - כך או כך התלכדות מכלול הגוף-נפש עם עם הצורה של האסאנה מחברת את את המתרגל עם משהו גדול ואוניברסלי. בכל שפה תפילה היא תפילה. בכל גוף טריקונאסנה היא טריקונאסנה.

בשבת הקרובה - הרצאה שלישית ואחרונה בסדרה המרתקת ׳פרספקטיבות יוגיות על חיים ומוות׳ - כולן/ם מוזמנות/ים! ✨

איך תרגולי היוגה מובילים לחיי-נצח?
אילו תרגולים גופניים קשורים לאלמוות ואריכות ימים במסורות היוגה?
מי הוא היוגי המשוחרר בעודו בחיים ג'יוון-מוקטה (jivanmukta)?

אלו רק חלק מהשאלות שבהם תעסוק ההרצאה הקרובה, "פרספקטיבות יוגיות על חיים ומוות", בסטודיו גנגא יוגה של עידו פלד.
ההרצאה הבאה תתקיים ביום שבת 27.1, בין השעות 20:00-21:30
ההרצאה תתקיים בזום עם הקלטה זמינה לחודש בסיום כל מפגש.
מחירים: ₪70 להרצאה בודדת, ₪160 לכל הסדרה
להרשמה לכל הסדרה: http://tinyurl.com/2yy3y68b
להרשמה למפגש בודד: http://tinyurl.com/5xy2s2hz

בשישי הקרוב, באיחור של חודש בדיוק, יתקיים המפגש הראשון של סְוָאדְהְיַאיָה | חמישה מפגשי העמקה עם עידו פלד בסטודיו. נוסף לתרגול העמוק המתאפשר בהתפרשות מסגרת הזמן, נתחיל לקרוא יחד את הבהגווד גיטה (״שירת האל״), חיבור שנחשב ליהלום שבכתר ההגות ההודית ורלוונטי לנו היום יותר משאפשר לדמיין.
מוזמנות ומוזנים להצטרף 🌿

היוגה שמבקשת לסדוק לרווחה

לאט לאט המילים מתחילות לשוב אלי, כל יום קצת. יש כאבים שאי אפשר לנסח, תדהמות שאי אפשר להמשיג במסגרת השפה והדיבור. כשהמילים נעלמו לא לגמרי הבנתי מה קורה. עכשיו כשהן חוזרות, אני מבין שיחד עם היעלמות המילים נעלמה ממני גם היכולת להבין. בימים האחרונים הכחשתי את המציאות המזוויעה שנגלתה לנגד עיני. הכחשה שלבשה כל מיני צורות, מעניינות יותר או פחות, שכולן אמרו אותו דבר: הנפש לא יכולה לקבל את מה שקרה כאן. את מה שעדיין קורה כאן. תנועת הזמן המתרחקת מבשורות האימה של השבעה באוקטובר היא גם התקרבות לרגע ההווה, המורכב, המפחיד, המעלה שאלות שלא הולכות לקבל מענה בזמן הקרוב, אם אי פעם. שאלות על העבר שלנו ועל העתיד שלנו, שאלות על מלחמה והחיים בצל מלחמה. שאלות על מה אפשרי ומה לא אפשרי. שאלות על איך ממשיכים מכאן, ולאן, ולמה, ושוב איך, ושוב למה.

החוויה הגופנית שמלווה את הימים האלה נותנת אותותיה בכולנו: איברים מכווצים. נשימה שטוחה. נשימה כבדה. חוסר ריכוז, עייפות, גלים של בהלה ועצבנות. צלילים שבימים כתיקונם בכלל לא היו נשמעים לנו, עכשיו מקפיצים אותנו מהכיסא. מטוסים שנוחתים בנתב״ג נדמים לרגע למטוסי קרב. פעולת הדמיון נמרצת ומבטאת את הזעזוע העמוק, הטקטוני, שהרעיד את נפשנו. הדמיון מפליג למקומות קשים, מתלבה מרגשות אשם וחרדות קיומיות, פעיל בעוצמה רבה מידי ולא נותן מנוח. אני מדמיין את הזוועות. מדמיין יותר ממה שהייתי רוצה.

זמנים כאלה, שקוראים תיגר על המוכר והידוע, משמשים לי תזכורת על האופנים בהם תרגול היוגה, על סגולות הריפוי מרחיקות הלכת שלו, עוזר לי לשמור על שפיות. היוגה מבקשת להכחיד את מקורות הסבל האנושי (kleśa) או לכל הפחות להחלישם. היא מבקשת להשקיט את הפעלתנות הנפשית על מנת להוביל את האדם אל הגאולה הרוחנית שבדממה (Citta vṛtti nirodhaḥ) והחירות שהיא מאפשרת (kaivalya). כתבי היוגה מציעים פרקטיקות סדורות שנועדו לקרב את האדם אל השקט והחירות שהוא כמהה להם, ובמובן מסוים רואה בסבל של החיים זָרָז חשוב, חיוני אפילו, לאפשרות שלנו להתקדם בדרך הרוחנית. ׳הכל הוא סבל עבור המבין דבר׳ (סוטרה II.15), משפט שבימים יפים קשה לנו להבין ולקבל, ובימים של משבר לא מצריך שום ביאור או פרשנות.

אל מול מכאובי החיים - על השלכותיהן הגופניות והיותר-מגופניות - תורת היוגה מציעה לנו תמיכה גדולה ומעשית: החל מהטכניקות שניתנו לנו בנדיבות מהמורים שלנו ומציעות מענה למצב האקוטי איתו אנו מתמודדים, דרך קהילת-המתרגלים בה אנו חברים, אותם אנשים שחברו אלינו במסגרות הלימוד שלנו, אלה שדעתם דומה לשלנו וצועדים איתנו בשבילי התרגול, וכלה בחוכמה הפילוסופית, הפסיכולוגית והספרותית ששרדה מאות ואלפי שנים ומציעה לנו נחמה ואופק בזמנים בהם לא ברור אם נותרו נחמות ואופקים בעולם.

התרגול מקרקע אותנו לגוף, משיב את הנוכחות, את היכולת למצוא מילים ואת היכולת לעמוד מול המציאות המכאיבה כל כך. הנחיתה אל מציאות המלחמה והזוועות הקשות שהיא מולידה מעיקים מאוד. הסבך ההיסטורי-תיאולוגי-פוליטי-פילוסופי לא ממהר להציג בפנינו פתרון. חלק מחברי השמאלנים מִתְיַמְּנִים, חלק מחברי רודפי השלום מצויים באלם שהם מתקשים להשתחרר ממנו. אני שומע משמאל משפטים כמו ׳סוף סוף הימנים יתפכחו להבין שבלי הסדר מדיני אין לנו עתיד כאן׳, ובו בזמן מימין ׳סוף סוף השמאלנים יתפכחו להבין שאין לנו עם מי להגיע להסדר מדיני׳. אני נותרתי בור מוחלט בסוגיה הזו. הקצוות מקצינים ומגבירים את קולם. נדמה שאנחנו מאבדים את האפשרות לשמוע, להקשיב, להכיל את האחרוּת שמצויה בקרבנו ומולנו.

אני נזכר במשפט העוצמתי של המורה והרב מנחם פרומן: ״אם אתה מרגיש שאי אפשר לדבר עם מישהו, סימן שיש לך בעיה בדיבור״. כן, יש לנו בעיה בדיבור. אנחנו מדברים יותר מידי ולא מוצאים את הדרך להקשיב. לא לעצמנו, לא לסובבים אותנו, לא למי שחושב כמונו ולא למי שחושב אחרת מאיתנו. אני לא מדבר על הקשבה פשוטה, אלא על זו העמוקה, כזו שמסכימה לשהות בפתיחות גם עם מה שלא נאמר, גם עם מה שאי אפשר לקבל, גם עם מה ומי שמתבטא בשפה שחורגת מהמימד אותו אנו מכנים ׳אנושי׳.

מה זאת ההקשבה הזאת? איך היא קשורה ליוגה? ולמה בזמנים פרומים, סוערים וכואבים כל כך נרצה בכלל להתעכב על פרטים כאלה, השייכים לימים של נחת ופנאי? אולי בגלל שהדרכים בהן צעדנו עד היום מתגלות כמעגליות: אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים באותו מקום שוב, מיואשים מהיעדר האפשרות לשינוי, חרדים מאובדן היכולת לדמיין שלום על האדמה הזאת, חוששים משחזור החורבן שחווינו בעבר, וגם מזה שהמטנו ושאולי עוד נמיט על אחרים, מבועתים מהכאב הקולקטיבי שהיה כאן לפנינו, שלא מבחין בין מיתולוגיות, נרטיבים היסטוריים, לאומים ושייכות גיאוגרפית. במקום הזה אנחנו נדרשים לנסות משהו חדש ואחר.

פטרישיה וולדן, מורה ליוגה ותלמידה ותיקה של משפחת איינגאר, סיפרה בראיון איתה על נסיונותיה הכושלים לזנק לעמידת ידיים בתור מתרגלת מתחילה; ניסיונות חוזרים ונשנים שלא הובילו אותה להגיע לתנוחה שהתבקשה לבצע. לבסוף, היא מספרת, גורוג׳י פנה אליה ואמר ״לכי אל מעבר למגבלות התודעה שלך״, ולמשמע המשפט הזה היא הצליחה לנתק את הרגליים מהאדמה בבעיטה חזקה דיה שהניפה אותה אל התנוחה המיוחלת. נכון, אין ספק שהשָׁקְטִי (Śakti, הכוח הרוחני) של מר איינגאר שיחק תפקיד חשוב בהתעצמות הפתאומית של כוחותיה הפיזיים, אך ההוראה הפשוטה והעוצמתית הזו רלוונטית לכולנו כשאנו מוצאים את עצמנו מול מכשול - פיזי או לא פיזי - בתחושת חוסר אונים, תסכול ויאוש. ללכת מעבר למגבלות התודעה אין פירושו רק להפגין יכולת גופנית יוצאת דופן, כי אם גם להפגין יכולת נפשית יוצאת דופן - היכולת לחשוף תבניות חשיבה שמגבילות אותנו ותוחמות את טווח האפשרויות הזמין לנו. יתכן ומה שאפשרי לנו חורג בהרבה ממה שנראה לנו; אולי בכוחה של חכמת היוגה להזכיר לנו את זה.

ימים קשים ומורכבים כמו אלה מעכירים את הנפש. נדמה שאנחנו מתהלכים בשדה מוקשים; כל צעד עלול להפעיל פצצה כלשהי, קטנה או גדולה, ממנה מופצים עוד הרס וענני עשן שקשה לראות מבעדם משהו. כשהעשן מתפזר אנחנו ממשיכים לנוע בעיניים צורבות, חוששים מהצעד הבא, מהמקום אליו רגלינו יובילו אותנו, מאי הוודאות של החיים בצל משבר בסדר גודל כמו זה. אני תוהה על האפשרות להגיב לעכירות עצמה במקום להגיב מתוכה, ובאיזה אופן אפשר לפוגג אותה כדי לזכות מחדש - גם אם רק לכמה שניות - בבהירות מחשבה ומעט סדר פנימי.

פטנג'לי, כמו הבודהה, מזמין אותנו לעבוד עם ארבע איכויות שבכוחן לחולל טרנספורמציה מרחיקת לכת באדם ולקדם את תנועת הנפש מעכירות לצלילות; אלה הן מייטרי (maitrī, חברות), קארונה (karuṇā, חמלה), מודיטה (muditā, שמחה) ו-אופקשה (upekṣā, שוויון נפש). במקור הכתוב, פטנג'לי מציע הקשר לכל אחת מן האיכויות האלה: חברות נועדה לאלה שרוחם נעימה וטובה, את החמלה יש להפנות אל הסובלים, השמחה שמורה לצדיקים ומקומו של שוויון הנפש הוא למול החוטאים. האם נוכל להיות כנים ואמיצים מספיק כדי לראות את ארבעת הנמענים האלה שזורים יחד בקשרים בלתי ניתנים להתרה בנפשנו-אנו, כמו גם בזו של האחר העומד מולנו?

במאמרה של סטפני קווירק - מי שהייתה יד ימינם של ב.ק.ס וגיטה איינגאר במשך למעלה משני עשורים - על יאמה וניאמה, העקרונות האוניברסליים העומדים בבסיס התורה היוגית, היא מבקשת לחדד את חשיבות סדר ההופעה של ארבע האיכויות הללו ביוגה סוטרה, ומשמעות הסדר הזה במעבר מפילוסופיה לפרקטיקה: אם לא נטפח יכולת חברית (או ׳פרגון׳, בשפתו של יוחנן גרינשפון) כלפי עצמנו, לא נוכל לטפח אותה כלפי אחרים, ולא נוכל לטפח את האיכויות הנוספות, שכמו מתבססות על יכולת הפרגון והחברות. אם נדמיין רגע את יחסי הרעות העמוקים והטובים ביותר שלנו, נוכל לזהות זאת מיד ברגשות שאנו מפנים אל אדם אהוב: הכרת הטוב, ראיית-עומק של האחר, אמפתיה למכאוביו, שותפות-שמחה על הצלחותיו ושוויון נפש יחסי למול עוולותיו וטעויותיו. הכל נמצא שם. קווירק כותבת: ״עלינו לחוות מייטרי בצורה פיזית ומנטלית כדי שנוכל לפנות כך אל האחר. זו חייבת להיות חוויה ממשית, ורק אז אנחנו יכולים לעבוד על חמלה, שמחה ושוויון נפש. אחרת הם נשארים בגדר רעיונות מופשטים.״

התקרבות אל צלילות הנפש - קטנה ככל שתהיה, רגעית ככל שתהיה, מוגבלת ככל שתהיה - טומנת בחובה הזדמנות לשים לב למה שלרוב סמוי מן העין. מהו הדבר הסמוי? אני נוטה לחשוב שהוא לא משהו אחד. עבור כל אחד מאיתנו מסתתרים דברים אחרים משדה הראיה וחלק מהמוטל עלינו - איש איש בדרכו ובזמנו - הוא לגלות מה הם ומה ברצונו לעשות איתם, אם בכלל. תשומת הלב מחייבת אותנו לשהות בשקט עם האמת הנחשפת מנתוני המציאות, מהדברים כפי שהם, גם כשהם מצמיתים ומבעיתים. כשאנחנו מסכימים להישיר מבט אל מה שלרוב אין לנו אפשרות לראות, אנחנו מסכימים להשתתף בשיח מסוג אחר: זה שלא בהכרח מחפש פתרונות, אבל כן מחפש הבנה. זה שלא מחפש צדק, אבל כן מחפש שותפות גורל. זה שלא מחפש לשבור את הכלים, אלא מכיר ברצון העמוק והמשותף לכל היצורים החיים - לחיות. הצתללות הנפש מחדדת שוב את יכולת הראיה, עוזרת לשקם את היסודות הנפשיים שקדמו לקטסטרופה שפקדה אותנו; האמונה בטוב, היכולת לדמיין חיים של שגשוג, האפשרות לריפוי והמסוגלות לשאת את הלא ידוע המאפיין את נפתולי החיים.

אם נחשוב על ארבעת האיכויות שפטנג׳לי מזכיר בסוטרה I.33 ככלים איתם נוכל לסלול שביל ללכת בו, לאן נרצה שיוביל אותנו השביל הזה? רוּמי, המשורר הסופי הדגול, כתב: ״אֵי שָׁם, מֵעֵבֶר לְדֵעוֹת 'הַנָּכוֹן' / וְהַ'לֹּא נָכוֹן', יֶשְׁנוֹ שָׂדֶה / אֶפְגֹּשׁ אוֹתְךָ שָׂם.״ אולי לשם נרצה להגיע, אל אותו מקום-לא-מקום בו המישור השטוח של עמדות הרמטיות נסדק ונפתח לרווחה. מקום שאולי מהדהד את מושג השוויון היוגי (יוגה סוטרה II.48, בהגווד גיטה II.48), מקום שמסוגל להכיל את אי הוודאות בשלמותה - על חציה ההרסני והמאַיֵּן, כמו גם על חציה המלא בהבטחה הכמוסה לכך שדברים יכולים להתהפך עלינו לטובה, כמו במעשה ניסים. אני מאמין שבכוחה של היוגה, כמו כל דרך רוחנית, להוביל אותנו לשם. אני מאמין שעם התרגול נבנים בנו גם הכוחות המאפשרים לנו להיות סדוקים, לא רק במובן של דבר מה המאיים להישבר, אלא גם במובן של דבר מה המסכים להשיל מעליו מעטה, לחשוף את עצמו ולהיפתח.

אנו חיים בזמנים קשים. העולם זועק אלינו, כורע תחת נטל סבלותיו בכל מובן שניתן להעלות על הדעת. לבבות מאיימים להישבר תחת כובד המשקל של עוד מלחמה, הרס ומוות. אנחנו מתקרבים לנקודת קיצון, קץ ויקיצה - מה יבוא אחריה? מה יאמרו דורות העתיד על הימים האלה מבעד לזמנים שעוד לא גילו את עצמם? במה נוכל להמיר את חוסר האונים שתקף אותנו? מה יש לנו להציע, איך נוכל לעזור? מה התפקיד שלנו, כאן ועכשיו? מה יש ביכולתנו להעניק?

לפני כל דבר אחר - אנחנו יכולים להעניק את נוכחותנו. את תשומת לבנו. אנחנו יכולים לבחור לא להפנות את מבטנו מהזוועות. אנחנו יכולים לנשום. אנחנו יכולים להציע את כף ידנו, כמו בשירו של ישראל אלירז, ״כְּדֵי לָשִׂים בָּה אֶת נַפְשֵׁנוּ״. נוכל לנסות לשאת את הדיסוננס הבלתי ניתן להכלה, רק לרגע, בלי לנסות למחוק אותו או להטות את הכף לקראת ׳פתרון׳. נוכל לנסות לכבד את השבריריות והיופי של החיים. נוכל לזכור שנקודת מבטנו מוגבלת, שאולי יש כוחות גדולים ורחבים בהרבה ממה שאנחנו יכולים לתפוס, זורמים דרכנו, מעצבים אותנו, נעים עם ובלי קשר אלינו. נוכל לנסות לדמיין איך יראה היום שאחרי - מבלי לתת לשלשלאות המציאות להכהות או לצמצם את האפשרויות. נוכל לחשוב על הרעיונות והארכיטיפים בהם אנו מפיחים רוח חיים בעזרת הפעולות שלנו - צדק. יופי. אחדות.

בסיפורו ׳על אחד המאזין לאבנים׳ רילקה כותב: ״מה שמורגש אצלנו כאביב - לגבי האלוהים אינו אלא חיוך קטן, רגעי, החולף על פני הארץ. דומה שהיא נזכרת במשהו; בקיץ היא מספרת על כך לכל העולם, עד שהיא מחכימה בדממת הסתיו הגדולה, ובה היא ממתיקה סוד עם בודדים. כל האביבים שראינו, אתה ואני גם יחד, אינם מספיקים כדי למלא שניה אחת משניות האלוהים. כדי שיבחין האלוהים באביב, אסור לו, לאביב, שישאר באילנות ועל כרי הדשא; חייב הוא להתעצם איכשהו בתוך בני האדם, כי אז הוא מתהווה, כביכול, לא בזמן כי אם בנצח ונוכח פני אלוהים.״

יתכן והימים האלה מעלים בכם, כמו בי, שאלות על המשך החיים כאן, ועד כמה רחוק נהיה מוכנים ללכת עם האהבה שלנו למקום הזה. את האהבה הזאת חשוב בעיני להדגיש. שאלות מחיי היומיום שעד לפני רגע נראו לי חשובות מאוד, כמו מתרוקנות ממשמעותן ומזמנות במקומן שאלות חדשות, ובמיוחד אחת - בעבור מה ברצוני לחיות כאן? אני רוצה לחיות בעבור האפשרות לאביב. בעבור האפשרות לאילנות מוריקים וכרי דשא רעננים. אני רוצה להמשיך לחיות כי אני יודע שהאביב, כמו הכאב של האובדן, לא יוצר הבחנות - כשהוא מגיע הוא נותן את כל כולו למי שהוא פוגש. אני מתפלל שהאביב יתעצם בתוכי, בתוכנו, כדי שיתהווה גם בנצח. שנהיה ראויים לחיות בעולם הזה, שניתן לנו במתנה.

**הקלטה תישלח לכל המעוניין**
כתבו לנו: [email protected]
קהילה יקרה
ימים קשים מנשוא עוברים על כולנו.
אין צורך לתאר את מימדי החורבן, שבוודאי כולנו חשופים אליו בדרך זו או אחרת. אנחנו מקוות שאתם ויקיריכם במקום בטוח ואם יש משהו שנוכל כקהילה לעזור בו, אנא כתבו לנו.
אנו מאמינות שכקהילת מתרגלים יש ביכולתנו לתמוך ולהיתמך יחד בדרך היוגה.
בשעת צרה זו פנינו לאבהיג׳טה איינגאר על מנת לעדכן אותה במצב ולטכס עצה כיצד שומרים על הרוח שלנו בימים אלה.
אבהיג׳טה השיבה לנו תשובה מרגשת מאין כמוה וגם נענתה ברצון לבקשתנו להעביר שיעור מחזק לקהילה. לינק להרשמה בתגובות ובאינסטגרם iyengar.yoga.association.il

הכוח הטרנספורמטיבי שבעצירה: על חשיבות התרגול בימים סוערים

אחרי כמה רגעים הנשימה מתארגנת ומתייצבת. אברי הגוף מוצאים את מקומם ותחושת המשקל שלהם נוכחת. הגפיים נכנעות, מתמסרות לאדמה רחבת הידיים; שמחות לשחרר את העייפות והמתח שהצטברו בהן. כשהמילה ׳שוואסנה׳ נהגית, מתרגלי יוגה מחליפים ביניהם מבטים יודעי ח״ן – לשקט הזה אין תחליף.

אבל לפעמים מערכת העצבים ממאנת לשקוט. מחשבות מתרוצצות בחלל הגולגולת, מציתות רגשות, זכרונות, תכניות, חלומות; הפעלתנות המנטלית דורכת את הגוף לפעולה, מולידה דחף להניע את האיברים. זה רגע עדין של בחירה, עמידה בצומת דרכים: נתיב אחד הוא נתיב של תנועה, של פעולה (״אם רק אסדר שוב את השמיכה מתחת לראש אז סוף סוף אוכל לשכב בשקט״). האחר הוא נתיב של דממה יציבה, של אי-פעולה, בו אנחנו נדרשים, לרגע, לא להגיב.

כולנו מכירים היטב את הצומת הזו. כשאנחנו שוכבים על המזרן בתחילת התרגול או בסיומו, לרוב נפנה מספר פעמים - אולי מבלי משים - אל נתיב התנועה והפעולה, רק כדי לגלות שהוא מעגלי ומוביל אותנו אל אותה הצומת בה עמדנו לפני רגע בדיוק. הבחירה בין היסחפות אל תוך זרם התנועה או עמידה אל מולו, מופיעה פעמים רבות במהלך תרגול היוגה וחיי היומיום.

אנו חיים בתקופה מורכבת, נעים אל תוך השתנות אדירה של אורחות חיינו. כמעט בכל היבט ניתן למצוא תהפוכות מרחיקות לכת: החל בשינויי האקלים, דרך הסדרים החברתיים והפוליטיים אליהם אנחנו משתייכים וכלה בתרבות הפנאי. נדרשת מאיתנו הסתגלות בלתי פוסקת; תגובות חדשות לגירויים חדשים, וגם עמידה איתנה על המשמר, כשלמולנו ערכים שבריריים שמאיימים להיאבד מעולמנו. אלה מצטרפים אל היומיום, הגדוש גם ככה, והטרדות הצפות מתוכו. במפגש עם אנשים קשה שלא לשים לב לנוכחות הגדולה של דאגות ופחדים בשיחות החולין, שכבר אי אפשר לומר עליהן שהן ׳קלילות׳ כפי שהיו בעבר. שאלה שחוזרת ועולה שוב ושוב לנוכח התקופה והזמנים האלה, ומהדהדת בלבבות של כולנו, היא ׳מה עושים?׳

תורות היוגה עוסקות רבות בטיבה של עשיה. בבהגווד גיטה, מהחיבורים הנודעים ביותר במחשבה ההודית כולה, קרישנה מגדיר את היוגה כ״מיומנות בעשיה״ (פרק II, פסוק 50). פטנג'לי פותח את הפרק השני של היוגה סוטרה הקאנונית בתיאור היוגה ״המעשית״, זו המורכבת מלהט, לימוד והתמסרות. מחברי האופנישדות ניסחו את סוד תורת הקַּרְמה, לפיה כל מעשה נושא פירות, אותם יקצור האדם במוקדם או במאוחר. העיסוק בטיבם והשלכותיהם של מעשי האדם עוררו את דמיונם של חכמי הודו במשך דורות רבים.

אז מה יכולה חכמת היוגה להעניק לנו, בני תרבות המערב המודאגים של המאה ה-21? כיצד לימוד ותרגול היוגה יכולים לסייע לנו לצלוח את סערות חיי היומיום? איך הדיון בן מאות השנים על טיב המעשה ואיכות הפעולה מחלחל לתוך שיעורי היוגה בהם אנחנו משתתפים? ואיזה אופק יכול התרגול הזה להציע לנו, מלבד מפרקים גמישים ושרירים ארוכים?

כשאנחנו פורשים את מזרן התרגול, אנחנו בעצם מחליטים לעצור. בין אם גררנו את עצמנו לשיעור אחרי עוד יום ארוך מידי או שחמקנו מוקדם מהעבודה למורת רוחה של הבוסית - אנחנו עוצרים. בין אם אנחנו חושבים שאנחנו עושים יוגה לטובת הכושר הגופני שלנו או בריאות הנפש שלנו או כדי להיפטר מכאב הגב שלנו, העובדה היא שעצרנו. חלצנו נעליים בכניסה, כיבינו את הטלפונים, ולמשך 90 דקות החלטנו להשהות את התגובה אל הסביבה החיצונית המקיפה אותנו. בעולם בו מיידיות התגובה הפכה להיות הכרח בסיסי שאין עליו עוררין, שלא פעם הופך את ההתנהגות שלנו לכמעט רובוטית - כמה כוח טומנת בחובה הבחירה המודעת פשוט לעצור?

בתרגול אנחנו פוגשים את מגבלות הגוף והכאבים שמתלווים אליהן. אנחנו גם פוגשים את האפשרות להרחיב את הגבולות האלה ולהביא חיוניות ורעננות חדשים למכלול הגופני-נפשי שלנו. אנחנו פוגשים את הפחדים שלנו, וגם את היכולת להתגבר עליהם. אנחנו פוגשים כישלונות והצלחות, וגם את היכולת לא ליפול למגבלת המחשבה הדיכוטומית, אלא להתפעל מהעניין הבריא המתעורר בנו על הקשר והיחס בין צמדי הניגודים. כל אלה בונים בנו בהדרגה רגישות משוכללת. כשאנחנו שוכבים לשוואסנה בסיום התרגול, אנחנו מרגישים שונה מאיך שהתחלנו אותו. השינוי הזה הוא תוצאה של גורמים רבים - פיזיים ולא פיזיים - אבל הוא גם, ואולי בעיקר, תוצאה של היכולת שלנו להאט מספיק כדי לשים לב לכך שהתרגול מקרב אותנו אל אותה עצירה נכספת - yogaḥ citta vṛtti nirodhaḥ - ״יוגה היא הפסק תנודות התודעה״ (או בתרגומו החדש והמבריק של יוחנן גרינשפון, ״יוגה היא הפסק הזיהוי העצמי עם תנודות התודעה״).

כשאנחנו מתגלגלים לימין וקמים לישיבה בסיום התרגול, אנחנו נטמעים חזרה לתוך החיים שלנו. אנחנו נשאבים לתוך בליל המשימות, האחריות והמעשים של היומיום. כל אלה תמיד ישנם, וכובד המשקל שלהם מורגש. אבל בזכות אותה בחירה לעצור ולשים לב - זו שנטמעת בנו כשהתרגול רציף וקבוע (יוגה סוטרה I.14) - אנחנו יכולים לשהות לרגע קשוב ומלא בתשומת לב בחלל שנפתח בין השאלה ״מה עושים?״ לבין התשובה שאנחנו מחפשים.

ההזדמנות לעצור, גם אם לרגע קצר, היא זכות-יתר השמורה למעטים. לא משנה עד כמה הסביבה גועשת וסוערת או עד כמה קשיי היומיום מציפים אותנו, קיבלנו את האפשרות לעצור. העצירה, יחד עם המרחב הפתוח שהיא מביאה עמה, מזמינה אותנו להקשיב. מזמינה אותנו למעשה המבוסס על תשומת לב עמוקה. המעשים שלנו מבקשים את הרגישות שלנו, את תשומת הלב שלנו. כדי לשים לב אנחנו צריכים להאט, לעצור. זה מה שהיוגה מזמינה אותנו לעשות.

לעצור, ומשם להתחבר מחדש לאמנות המעשה המיטיב, למען העולם בו אנחנו חיים.

שהשנה החדשה תביא איתה בשורה של שינוי מיטיב, שמחה של גילויים חדשים, יצירתיות והקשבה לעולם הסובב אותנו! 💙
איירה בכישרון ואהבה, כתמיד - Tal Gutberg

ברכות חמות לשירה טבצ'ניק Shira Tabachnik, מורה ותלמידה בסטודיו, שעברה בהצלחה את בחינות ההסמכה להוראה מטעם עמותת Iyengar Yoga Israel / איינגאר יוגה בישראל / يوغا أينغار في اسرائيل 💙 שמחים איתך, בשבילך ובשבילנו! 🎉
✨
בואו לפגוש את שירה בשיעורים
ימי שני בשעה 18:00 - מתחילות ומתחילים
ימי חמישי בשעה 7:00 - תרגול אישי (חינם למנויים ומנויות)

תלמידים ותלמידות, יקרים ויקרות, אנחנו שמחים ומתרגשים לפתוח מחר את שנת הלימודים החדשה ולפגוש אתכם בשיעורים! 💚

🍉 אנחנו בעיצומו של אוגוסט הלוהט! 🍉
מזכירים שבנוסך לשיעורים הרגילים שלכם/ן, הסטודיו פתוח לתרגול אישי בימי ראשון בין 7:30 ל-10:30, ללא הרשמה וללא עלות! רק להגיע, לפרוש מזרן ולהתחיל!

וגם -

ההרשמה לשנת הלימודים תשפ״ד בעיצומה!
הרשמה מוקדמת בהנחה עד ה-20.8.23
טופס הרשמה בתגובות

💙

תודה לכל משתתפי ומשתתפות הסדנה בכפר רופין!
היה מרגש ומופלא כתמיד, בזכות כל אחת ואחד מכם!
תודה לTal Konstantinovsky על הצילומים המעולים 🥰
💙
Tal Ilan Edo J Peled

החודש הזה מביא איתו בשורה של התחדשות. אנחנו חוגגים את שנת הפעילות החמישית(!) של הסטודיו, ואין זמן טוב מעכשיו להתעדכן ברוח השינויים המופלאים שחלו בו במהלך תקופת הזמן הזו. לשמחתי, בשנים האלה הסטודיו התהווה - וממשיך להתהוות - כבית של ממש עבור קהילה לומדת, גדלה ומתפתחת של שוחרי יוגה. השהיה המשותפת בצומת המרתקת הזו - בין האינדיבידואלי לאוניברסלי, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, ביננו לבין העולם - הניבה שיתופי פעולה משמחים של לימוד יוגה, וגם הרבה מעבר לו.

אחרי תקופה של חיפוש אחר שם חדש לסטודיו - כזה שישקף את רוח המקום בצורה מדויקת יותר, יבטא את תחושת החיוּת והתנועה שבו, ויוקיר את התרבות ההודית ממנה צמחו מסורות היוגה השונות - אני שמח לספר שהסטודיו קיבל את השם גנגא יוגה. נהר הגנגס, שמימיו זורמים מהרי ההימלאיה בצפון הודו ועד למפרץ בנגל במזרחה, מהווה מקור חיים לאינספור ישויות ונתפס בקרב מאמינים הינדואים גם כביטוי של אלוהות מקודשת.

אני מלא תודה על הזכות הגדולה שבלימוד ועשיה משותפים, ומאחל לנו שנמשיך לנוע יחד, מחוברים לשמחה הזאת.

רק טוב,

עידו 💛

🌾 ברכות לשבוע טוב וחג שמח! 🌾
בשבת הקרובה מחכה לנו שבת יוגה עם אייל ינוב!
הסדנה מתאימה למתרגלות ומתרגלים מכל הרמות, כולם מוזמנים!
🌼🌻🌼🌞🌼🌻🌼

🌿 ברכות לשבוע טוב! 🌿

בשבת הקרובה אתארח אצל החברים האהובים בסטודיו Yoga it לסדנת שבת למתרגלים ומתרגלות מכל הרמות, כל הזרמים וכל השיטות! הנושא שלנו יהיה תנוחות הפוכות, היהלום שבכתר התרגול 💎
לינק להרשמה בתגובה 💛

סדנת שבת עם עידו פלד- תנוחות הפוכות | Yoga it Bavli עידו פלד האגדי מגיע אלינו לסדנת איינגאר יוגה למתרגלות ומתרגלים מכל השיטות - עם ניסיון של לפחות 6 חודשים בתרגול רציף

ביום שישי הקרוב נפגוש שוב את ד״ר עפר פרס במסגרת פָּרִינַאמַה!
מוזמנות ומוזמנים להצטרף, כל הפרטים בפוסט 🕉

כיצד השתלבה האסטרולוגיה ההודית במרחב התרבותי והדתי של תת היבשת? ומה מקומם של גרמי השמיים בפנתיאון האלים?
🟢
מתרגשים לארח את ד״ר עפר פרס ביום שישי הקרוב בשעה 13:00 להרצאתו - כוכבים קדומים, אלים חדשים: אסטרולוגיה בהודו מראשיתה ועד ימינו
להרשמה https://tinyurl.com/68deyzjk
🟢
עופר פרס הוא חוקר של דתות הודו המתמקד במסורות ספרותיות, מיתולוגיות ופולחניות, בסנסקריט ובתמילית. תחומי העניין שלו כוללים מיתולוגיה וריטואל וודיים, מסורות הינדואיות של דבקות (בהקתי) ושאיוויזם קדם-מודרני בדרום הודו. עופר בעל תואר דוקטור מהחוג למדע הדתות של האוניברסיטה העברית. לאחרונה השלים מחקר פוסט-דוקטורט מטעם קרן מינרבה באוניברסיטת היידלברג, גרמניה.
🟢
כולן מוזמנות וכולם מוזמנים!