דנה אברמוביץ, מטפלת בהפרעות אכילה, פסיכותרפיה ותזונה
Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from דנה אברמוביץ, מטפלת בהפרעות אכילה, פסיכותרפיה ותזונה, Nutritionist, השיבולים 6 צור משה, Even Yehuda.
דיאטנית קלינית, MSc ומטפלת בפסיכותרפיה דינמית (טיפול רגשי) במבוגרים.
מומחית לטיפול בהפרעות אכילה במתבגרים ובמבוגרים.
מטפלת בהשמנה בגישה המתמקדת בעולם הנפשי כגורם מרכזי.
משלבת בין עולמות התוכן של תזונה ופסיכותרפיה.
בעלת 26 שנות ניסיון טיפולי.
מקבלת מטופלים בקליניקה פרטית באבן יהודה ובתל אביב.
לפעמים המצוקה שלך נראית כתוקפנות,
אני מזהה את זה כשהתוקפנות שלך מופנית אלי,
ללא סיבה נראית לעיין.
ואז, בחלקיק שניה לפני שהאגו שלי קם להשיב מלחמה,
אני צריכה להיזכר,
מי אני פה בשבילך.
וכשאני נזכרת שאני פה גם בשביל להכיל את תסכולייך הלא מעובדים,
כתנאי לעיבודם,
לאפשר לך חוויה אחרת מזו שאת מכירה מיד אחרי שאת יורה,
כזו שאינה יורה בחזרה או אולי מתגוננת,
שאת פה אולי רק כמה רגעים,
אבל נושאת איתך עבר ממושך של התנסויות ודפוסים,
שאת חלקם את ודאי מכירה,
וחלקם אינם ידועים לך,
כשאני נזכרת בכל אלה,
האגו שלי מיד מתיישב בחזרה
ואני כולי מתפנית למלאכה.
אלייך.
השבוע אפשרתי לזוג עיניים טובות להביט אל תוכי,
אל החלקים המוסתרים, המודרים, הדחויים, עמוסי הבושה והאשמה,
אלה שהכרה בקיומם מעוררת בי בעתה,
לא כל שכן הכרה בקיומם על ידי האחר.
נזקקתי לאומץ אל מול זוג העיניים הזה.
אלו עיניים יקרות,
עיניים, שרווחתי הנפשית תלויה בהערכתן,
עיניים, שאני תלויה באהבתן.
הסתכנתי אל מול העיניים האלה
כי אמרתי לעצמי שבעוד רגע, כשאיחשף בכיעורי,
הן כבר לא תוכלנה להמשיך לאהוב אותי.
בעוד רגע,
כשהן תדענה את האמת עלי,
הן תתאכזבנה ולא תוכלנה להביט בי יותר
באותו מבט אוהב מוכר.
השבוע, החלקים המוסתרים, המודרים, הדחויים, עמוסי הבושה והאשמה
לא יכלו להישאר במחשכים עוד,
דרשו לצאת החוצה,
תבעו הכרה.
כך שלא הייתה לי ברירה,
אלא להסתכן.
אז נזכרתי שוב מכלי ראשון,
כמה מרפאות יכולות להיות עיניים טובות ואוהבות,
וכמה אנחנו זקוקים לאחר
שיחזיק עבורנו את כל החלקים שלנו,
לפני שנוכל לעשות זאת בעצמינו.
וחשבתי לעצמי: זאת מהותו של הריפוי.
עמוק במעבה השכבות של הנפש שלך,
נוצרה שכבת העצמי האידילי שלך.
אנחנו לא יודעות מה גרם להיווצרותה,
אבל נסיבות שגרמו לה קשורות לנטישה.
רגשית או ממשית.
והנטישה הזו יצרה בך את ההבנה,
שרק אם תהיי מושלמת, אידיאלית,
לא תינטשי שוב.
את לא יכולה לקחת את הסיכון הזה שוב.
בשביל שתהיי מושלמת,
נוצר לך סופר אגו קשוח ורודפני,
שרק רוצה לשמור על שלמותך,
ולכן רודף אחרייך כל היום,
מחפש פרצות במושלמות שלך,
ורודה בך מיני ביקורות ותוכניות תיקון לפגמים.
והרי לך הפרעת אכילה.
אני צריכה לשים לב,
מתי ובאילו מצבים, אני משתתפת יחד איתך,
בשחזורים שלך, אלו היחידים המוכרים לך.
אני צריכה להיות על המשמר,
כי לא כולם בולטים כל כך לעין,
כמו זה של דאגה לשלומי, לפעמים על חשבונך,
או הצורך שלך לוודא בכל פעם מחדש שאנחנו אכן נפגשות היום,
או ההימנעות שלך מלהתווכח איתי,
שלא לומר לכעוס עלי….
לפעמים השחזורים נסתרים מעיני,
ואז אני יכולה לפספס,
שלדחוף אותך אל עבר התקדמות,
זה דווקא הפוך ממה שאת צריכה,
למרות שלכאורה בגלל זה באת אלי מלכתחילה,
רק שלא באמת.
כי לדחוף אותך קדימה זה מה שכולם תמיד עשו,
ולהתנגד להם ופעם אחר פעם לאכזב,
זה מה שאת תמיד עשית,
ואת פשוט לא יודעת אחרת.
את רק יודעת למתוח את גבול היכולת שלהם לקבל אותך
ולהתאכזב מאכזבתם.
את לא יודעת איך זה להיות בתוך קשר בו את לא מאכזבת.
את גם לא יודעת איך את יכולה לחשוב על עצמך שאת בסדר,
סתם כך,
בלי תנאים.
ואולי בעיקר לא מעזה לדעת,
עד כמה את צריכה שיסכימו לך להיות,
גם במקומות המאכזבים לכאורה,
החולים,
הלא טובים אפילו בעינייך.
יסכימו לך להיות,
למרות שזה נוגד כל הגיון,
למרות שזה באמת נורא,
יסכימו
ולא יתאכזבו.
לפעמים האכילה שלך היא בעיה,
בעיקר כשהיא משמשת כלי מרכזי בארגז הכלים שלך,
כדי לווסת את רגשותייך.
היא בעיה, כי אולי לרגע היא מווסתת את רגשותייך, או מחלישה אותם, או מנתקת אותך מהם,
אבל ברגע שאחריו הם חוזרים, הרגשות,
כי הסיבה שבגללה הם הופיעו מלכתחילה לא נעלמה
עם הביס האחרון.
ואז צריך לגשת לסיבות, שבדרך כלל לא קשורות בכלל לאוכל,
אלא לחיים,
אלו שמחוצה לך ואלו שבתוכך,
ולטפל בהן.
וזה מה שפסיכותרפיה עושה.
אבל לפעמים, האכילה היא לא בעיה, או לפחות לא בעיה בך,
כמו שהיא בעיה בסביבה או בעיה בפרשנות שלך אותה.
אם את חיה בסביבה שופעת מזון ואת בת אדם,
סביר להניח שיהיה לך קשה להגביל את עצמך,
לא כי את לא בסדר,
כי השילוב שבין שפע של מזון לבין היותך בת אנוש,
מייצר אכילה מרובה.
ככה זה.
זה נורמלי.
מה שלא נורמלי זה לצפות שיהיה אחרת.
ואז, כדי לגבות את הציפיה הלא נורמלית
באות כל מיני אמונות, כמו,
שאת אמורה לאכול רק כשאת רעבה
שלא אמור לבוא לך מתוק (חוץ מאם זה רגשי, ואז אפשר להבין)
שאת אמורה לא לבחור אוכל לא בריא כשאת מודעת לכך שהוא לא בריא,
אז מה אם הוא טעים לך, זה לא רלבנטי.
ובמיוחד את אמורה לעשות את זה אחרי שכבר הבנת שאחר כך את מצטערת.
וככה, ככל שאת מטפחת את האמונות שתומכות בציפייה הלא נורמלית,
הן ממשיכות לעשות לך דווקא ולא להתגשם
ואת משתגעת.
ואז צריך לזהות את הציפיות ואת הפער שלהן מהמציאות,
ואת הפער הזה לצמצם על ידי קבלה.
וזה מה שהפסיכותרפיה עושה.
היא שונאת את עצמה,
ואני מבינה כעת, שאת עוצמת השנאה, אני כנראה לעולם לא אבין.
היות וכרוכה בה גם הרבה בושה, בשנאה הזו,
היא מוצנעת בפני.
אך לא בפניה.
ומכיוון שכך, היא מאמינה בכל ליבה,
שאם רק אדע,
אם רק תרשה לי להכיר אותה באמת,
אצטרף גם אני אל השנאה,
ואשנא אותה בעצמי.
כך שלאהבה שאני חשה אליה,
היא לא יכולה להאמין,
ולמה שתאמין? אני הרי לא מכירה אותה באמת…
וכך היא כלואה בשנאתה העצמית,
בטוחה שאהבתי אינה אמיתית
ואינה יכולה להיות מוזנת ממנה.
ואם היא מעיזה לחשוף טפח ממה ששנוא, שמביש,
ואני לא מצליחה להיות ולו בקצת שותפת לשנאה,
הרי שלא התקדמנו בדבר.
לעומת זאת, אם תחשוף טפח ממי שהיא,
הנוראית, הרעה,
ואני אצליח לרגע לחשוב כמוה,
מבלי שתפגע אהבתי,
או אז התקדמנו צעד אדיר.
היא לא צריכה ממני שאני אראה אותה חפה מכל רוע.
היא צריכה שאראה עד כמה היא נוראית
ואמשיך לאהוב למרות זאת.
רק בתנאים האלה היא תוכל להרשות לאהבתי לנגוע בה
ורק אז אולי תוכל להרשות גם לעצמה.
הרהורים בזמן הליכה
את חושבת שאת שמנה ובטוחה שכולם חושבים כמוך
כל שינוי במשקלך, שנדמה לך או שקרה במציאות
מעורר חרדה, שכן כולם רואים ומה הם חושבים...
את יכולה להיות צודקת לגבי הערכת משקלך וגופך,
את יכולה להיות טועה,
זה לא מה שחשוב.
מה קורה לזו שלידך?
שיכולה להיות עם גוף כמו שלך, גדול יותר או קטן,
מה קורה אצלה שהיא מרגישה בטוחה עם גופה בעולם?
למה היא לא מוטרדת כמוך ממה שאחרים יחשבו עליה?
למה היא יכולה להצטער כשעולה במשקל,
אבל לא להיכנס לחרדה משתקת?
היא בטוחה, בדיוק כמו שאת בטוחה,
שאולי אחרים רואים שהיא עלתה במשקל, שאולי הם לא רואים,
שאולי היא בכלל חד קרן
והיא סומכת על עצמה, שכמו שהיא תופסת את עצמה,
כך גם אחרים,
בדיוק כמוך.
בדיוק כמוך, היא בטוחה שאחרים רואים אותה כפי שהיא רואה את עצמה,
והאמת בכלל לא משנה לה.
בדיוק כמוך.
גם לך האמת לא משנה.
את בטוחה שאנשים רואים שעלית במשקל
את בטוחה שהם חושבים עלייך דברים רעים בגלל זה
ואף אחד מבחוץ לא ישכנע אותך אחרת,
בדיוק כמו שאת יכולה לחשוב דברים טובים על עצמך,
נגיד שאת חכמה או מצחיקה,
ואף אחד מבחוץ לא ישכנע אותך אחרת.
בדיוק כמו שהיא יכולה לחשוב על עצמה
שהיא עלתה במשקל,
אבל לא נורא,
זה לא ממש משנה מה שחושבים עליה.
הכל מתחיל בסיפור שאת מספרת על עצמך,
ואחר כך מספרת לעצמך שאחרים מספרים לך אותו.
ובטוחה שזו איזו אמת.
זה הכל.
ואת יודעת מה?
לפעמים זה נכון,
לפעמים באמת מה שאת חושבת על עצמך, גם אחרים חושבים עלייך,
אבל לפעמים גם לא
ולפעמים גם ממש לא
ואת לא יודעת להבדיל
כי את כלואה בתודעה שלך עצמך
ואף אחד לא יכול לגאול אותך ממנה,
חוץ ממך.
קשה לשנות את הסיפור הפנימי,
הוא משכנע מאד ורווי בהוכחות,
את ההוכחות הסותרות אנחנו עיוורים מכדי לראות,
וכל שנשאר הוא להחזיק באפשרות,
שמה שנראה לנו כאמת הוא אולי רק דמיון, סיפור
ואולי אם נחזיק ממש חזק,
יתפנה מקום לסיפורים חדשים.
30/05/2024
אנשים באים לטיפול כדי להשתנות.
הם מקווים שאם ישתנו, בעיותיהם יפתרו
אז הם מצפים שאדם מלומד ומבין, אולי גם חכם מהם
ידע את מה שהם לא,
ויגלה להם.
הם מקווים לפתרונות,
כאלה שלא חשבו עליהם בעצמם,
שאם רק ידעו אותם יוכלו להשתנות,
ובעיותיהם יפתרו.
ואז הם מתאכזבים.
אולי כי אותו אדם מלומד ומבין אינו חכם מהם
ושכח להגיד,
שהטיפול הוא לא יותר ממרחב בו
מתאפשרות מחשבות שלא נחשבו
רגשות שלא הורגשו
מילים שלא נאמרו.
אולי הוא גם שכח להגיד להם,
שהטיפול הוא מרחב בו יוכלו חלקיו הדחויים, המודחקים, הנשכחים,
להתעורר לחיים,
כך שחווייתו את עצמו תועשר ותגדל
והוא יזכה לחיות את חייו באופן מלא יותר.
הוא שכח להגיד,
שהוא לא יכול להבטיח להם אתה מה שבשבילו הם באו אליו,
אבל גם שבלי כל זה,
אין שום סיכוי שזה יקרה.
בתמונה איפה שכל זה קורה...
יש לך קצה חוט,
את מביאה אותו לחדר, אלי.
את מספרת מה שקרה ומה שאת חושבת על זה
ואצלי מתעוררות תחושות בגוף,
עולות אסוציאציות.
אני חושבת אותך, מרגישה, ומספרת לך בתמורה את מה שהתעורר בי,
אל מול הסיפור שלך.
המילים שלי מהדהדות בך את מה שהרגשת
ולא התנסח לך במילים,
ופתאום החוט כבר ארוך יותר.
את מבינה אותך כפי שלא יכולת קודם לכן.
פתאום יש לך מילים.
וההבנה החדשה הזאת,
המנוסחת במילות פתאום,
מרגשת.
מרגשת כפלא בריאה,
שיכול להתרחש רק בשניים.
"טוב, זה הכי שטחי בעולם,
מפגר,
מגעיל,
הכי לא הגיוני,
זה נשמע ממש רע, אבל....
לא יפה להגיד..."
ואני חושבת על פרויד,
שההנחיה היחידה שלו למטופליו הייתה
להגיד כל מה שעולה בדעתם,
ללא מסננים, עד כמה שניתן.
וכמה שזה קשה לעשות את זה,
ולשאת את הבושה
ולהחשד בשיגעון.
ואומרת לה:
"הכי טוב מגעיל,
הגיון הוא highly overrated ממילא,
הכי אנחנו אוהבות מגעיל ומה שלא יפה להגיד..."
וגאה בקשר שלנו שמאפשר לה להעז,
ויודעת,
שהנה,
עוד רגע,
יאמרו הדברים החשובים באמת.
הסימפטומים שלך, בגללם באת אלי לטיפול,
בהם את מבקשת להתעסק, למגר, למצוא טכניקות, טיפים, כלים,
הם המסכה שמסתירה את האמת המבקשת להתגלות.
את מבינה,
האמת מבקשת להתגלות, לנכוח
בעוד נפשך מבועתת מגילויה, מנוכחותה,
ומייצרת מין עיוות שכזה,
בצורת סימפטומים
שמאפשרים לאמת שלך לנכוח,
ובה בעת גם לא.
ואת, שמנסה למגר את הסימפטומים
ובה בעת לא מאפשרת להם להעלם,
מספרת את הסיפור הזה,
את הרצון שלך לגלות את האמת,
(על ידי שימור הסימפטומים)
את הרצון שהיא תעלם
(על ידי מיגורם).
את מבקשת עזרה במיגור הסימפטומים
אני מציעה עזרה בגילוי האמת.
האם נלך יחדיו?
את הקשר הבלתי ניתן להפרדה
שבין דימוי גופך לערכך העצמי
לא תמיד תצליחי לראות,
לפעמים אפילו תתכחשי אליו,
אליו ואל האופן בו משתקף ערכך בזירת גופך.
את תגידי שהכל בסדר איתך,
שאת שווה וטובה ומוצלחת.
את תגידי שזה רק הגוף הזה שהורס לך הכל,
ותהיי בטוחה שאת רק צריכה לתקן אותו
ותהיי שלמה.
אני אטען שדימוי גופף המעוות הוא סימפטום, מראה המספרת סיפור על ערך.
את תטעני שהוא הדבר עצמו ולא תוכלי לשמוע אותי.
אנחנו ניתקע במקום בו את מבקשת שינוי בגוף ואני לא יכולה לספק לך אותו.
אז נעזוב אותו, את הגוף, לזמן מה
ונתעסק בחיים,
בסיפור.
בסיפור, שאם נקשיב לו בסבלנות ובכנות,
יתגלו הסדקים בערכך,
אלו שקשה היה לראות לבד
ועכשיו, כשביחד, מוחזקים בבטחה,
ומעזים להתגלות.
ותתחיל תנועה קטנה, זיע.
משהו ישתנה בסיפור
וחוויות קיום חדשות יתחילו לקרות
כמו קשת צבעים חדשים שמעולם לא ראית,
וזה יהיה כמעט לא ייאמן,
עם זאת אמיתי ונכון.
והגוף שניזנח מהשיח בינינו יחזור פתאום גם הוא,
וגם הוא יחווה קצת אחר,
ויצבע בצבעים שאף פעם לא ראית,
וזה יהיה כמעט לא ייאמן
ועם זאת אמיתי ונכון.
ככל שאני מעמיקה, ככל שאני מבינה,
ככל שאני יודעת,
ככל שאני מתנסה,
ככה אני פחות מצליחה להסביר,
מה זה הדבר הזה שקורה בטיפול.
זה לא השיטה,
הפרוטוקול,
התאוריה.
זה הדבר האנושי,
העמום,
חסר המילים הזה,
שמתרחש במפגש בין שני אנשים,
ומאפשר ריפוי.
זו הדיאדה הזו מטפל-מטופל
שבמובנים מסוימים משחזרת את הדיאדה הורה-ילד
ומאפשרת הזדמנות לחוויה מתקנת
למה שהתקלקל אי אז,
והביא אותו עד הלום.
כי אם נכון הדבר,
שגדלנו, התפתחנו, התעצבנו ונעשינו מה שנעשינו,
בתוך מערכות יחסים,
הרי שגם מה שהתקלקל לנו,
יוכל לקבל הזדמנות לתיקון,
רק בתוך מערכות יחסים.
ואולי זה הדבר העיקרי שטיפול מציע:
מערכת יחסים מתקנת.
ועכשיו לכי תסבירי איך....
כשהתאוריה נפגשת עם הפרקטיקה,
זה רגע מרגש של ממש,
במיוחד כשאת מתארת לי את המפגש הזה,
בכלל מבלי לדעת.
כשאת אומרת לי שמה שעזר לך,
זה שנתתי מילים למה שאת לא יכולת קודם,
ושעכשיו המילים האלה משמשות אותך כדי לחשוב את עצמך,
ובזכות זה את מבינה ויכולה להרגיע,
אני יודעת שקרה לך משהו חשוב
ומדמיינת את ביון מוחה לי כפיים.
אני מדמיינת גם את הפונקציה האימהית שאני עבורך,
זו שמכילה ומעכלת עבורך חומרי נפש שאינם ברורים לך,
ואז מחזירה לך אותם מעוכלים וניתנים לחשיבה,
זמינים לשימושך,
ללא צורך בי יותר.
כשזה קורה,
ואני רואה אותך גדלה,
אני יודעת שזמננו להיפרד קרב,
ועצב ושמחה מתחרים בי זה בזה.
אני מבינה שאת לא אוהבת את הבטן שלך,
את הירכיים,
את הזרועות.
אני מאמינה לך שאם היית יכולה לשנות אותן לשביעות רצונך,
רצונך באמת היה שבע
ואת היית יותר שמחה.
מה שאני לא מבינה,
זה איך קרה שחייך תלויים בזה?
איך יכול להיות שהשנאה שפיתחת לגופך,
הסלידה מאיברייך,
הביאוך לאמונה,
שבלי שישתנו,
את לא תוכלי להתקיים.
שבלי שישתנו,
לכל הטוב שבחייך לא יוותר שום ערך?
מה היא חווית הפגימות היסודית אותה את נושאת בתודעתך,
ומשתקפת באברייך?
איך קרה שחווית הפגימות הזו נעשתה האמת בחייך,
האמת שבצילה כל הטוב שאת נמחק?
נעשה לא אמיתי?
האם אצליח לעזור לך?
האם אצליח, לצד ההכרה בחוויית הפגימות היסודית שבך,
לעזור לך להאמין,
שגם הטוב שבך אמיתי?
את מתקשרת אלי כשאת לא יכולה יותר.
כשהדחף לפגוע בעצמך חזק,
ותקווה נואשת להצלה.
כשאני מתקשרת אלייך חזרה, את לא יודעת מה להגיד,
שום דבר לא מדויק,
שום דבר לא מסביר באמת.
מה שמשאיר אותי חסרת אונים,
ולא יודעת,
ולא עוזרת,
ואותך מאד לבד.
אבל גם מבינה,
שהשבר בחייך קרה כל כך מוקדם,
עוד לפני המילים,
החשיבה,
יכולת הייצוג.
עוד בשלב בו מישהו אחר אמור היה להחזיק אותך,
להבין מה שאת צריכה מבלי שתצטרכי להסביר,
לערסל,
להרגיע,
לשמור שלא תיפלי,
לאפשר לך בזמנך להפנים את ייצוגיו,
ולפתח בתוכך עוגן רגשי,
כזה, שבזמנים קשים
יערסל,
ירגיע,
יחזיק.
אני מבינה שמשהו השתבש שם,
אי אז,
בתקופה ללא המילים והחשיבה.
אני מבינה,
שבמצוקה שלך היום,
האז נהיה עכשיו,
ואין לך מילים,
ולא עוגן רגשי,
רק אימה נוראית
וכמיהה עזה ונואשת לאחזקה אנושית,
זו שבלעדיה את נופלת, מתרסקת,
ומתפזרת לאלפי רסיסים.
(נכתב בהשראת הספר אימת הנפילה/אלינה שלקס)
כשאת מתנגדת למחשבה שאולי אם תצליחי לקבל את עצמך, לסלוח, להתפשר,
יהיה לך טוב יותר.
כשעצם הרעיון של לא להיות מושלמת מחריד אותך,
אני מניחה שהאובייקטים הטובים נטשו אותך.
או שאולי לא הופנמו בך מעולם.
ושואלת את עצמי,
איך זה קרה?
האם מי שאמור היה לקבל, לסלוח, לאפשר, מעל בתפקידו?
נטש כשהיית צריכה את הסליחה, את קבלת המציאות החלקית והחמלה המלווה להשלמה עם חלקיותה?
האם נחווה לך ככוזב, כזה שאת עצמו אינו מקבל, אינו סולח ואינו מתפשר?
עצמי אינו יודע את התשובות לשאלות,
גם את לא תמיד תדעי.
רק דבר אחד אדע: קבלת החלקיות, סליחה ופשרה משמען נטישה
וזה מחיר שאינו עולה על הדעת
לא כל עוד את חסרה באובייקטים טובים
ולא לפני שהם ישובו
או ייבראו.
במקום בו נגמרות המילים,
מתחילים הסימפטומים.
אמרו את זה קודם לפני, שר אריק איינשטיין,
אבל את לא שרה בכלל,
בקושי מדברת,
כלומר מדברת במובן של לא שותקת,
אבל לא אומרת כלום,
ואני נשארת לא יודעת.
לא יודעת דבר על הכאב הפוצע אותך מבפנים,
שולח את ידך לסכין,
כדי שתפצע מבחוץ,
כך שלפחות יהיו לו צורה ושם.
לא יודעת דבר על הכאב שממלא אותך עד אפס מקום,
ושולח אותך לאכול ולהקיא,
כי רק כך את יכולה להתרוקן ממנו קצת.
לא יודעת כלום על הכאב שלא ניתן לחשיבה,
או שהחשיבה עליו כל כך מאיימת,
שהוא חייב להיות מומר במחשבות על אוכל, משקל וספורט,
שגם הן כל כך מאיימות, אבל לפחות ניתנות לחשיבה.
לא יודעת כלום על כל האלה,
כמוך.
ובאי הידיעה הזו בה אנחנו שוהות יחד,
מנסות, מתאמצות לרקום מילים לגוש הסבל הבלתי מנוסח,
לפעמים מתקרבות,
בדרך כלל לא,
אני מנסה לשמוע את מה שלא נאמר במילים.
כשאת פועלת באימפולסיביות,
ועושה החלטות גרועות,
כאלה שפוגעות בך,
ולפעמים גם בהם,
כולם לא מבינים למה, מתאכזבים ונורא כועסים.
ואת מפנימה את הכעס שלהם,
כועסת על עצמך
ומרגישה אשמה.
אולי גם בושה.
אני לא מלאך
ותחושות הכעס והאכזבה יכולות להתעורר גם בי,
אבל לצידן גם מתעוררת ההבנה,
שבסף התסכול הנמוך שלך,
את לא אשמה.
את מבינה,
אולי נולדת כזו, אולי לא,
אבל תמיד תמיד היה שם גם מישהו,
שאולי לא עמד בהצלחה גדולה בצורך ההתפתחותי הכל כך חיוני,
ללמד אותך לשאת את התסכול.
הוא לא עשה את זה בכוונה,
הוא לא אשם,
הוא פשוט לא הצליח.
והתוצאה היא, שבמקום להצליח לשאת את התסכול,
לחשוב אותו, להבין אותו, למצוא לו פתרונות טובים,
את מסלקת אותו.
ואז מופיעות הבחירות הגרועות
כי כשאי אפשר לחשוב – אי אפשר לשאת.
אז אולי זה מה שאנחנו צריכות לעשות פה,
בטיפול שלך.
לעבור יחד את מה שהיית צריכה לעבור פעם.
ואולי אני היא זו שצריכה להיות האחר הזה,
שיעזור לך לעכל חומרי נפש מעוררי תסכול,
ולהחזיר לך אותם אפשריים לחשיבה.
ואולי התסכולים שאת חווה איתי,
שנחווים כמעליבים כל כך,
הם הם חומרי הבניין של הטיפול שלך,
אלו שדרכם ואיתם תוכלי בסופו של דבר,
לשאת את מה שכרגע בלתי ניתן.
את מספרת,
אני מפרשת,
את מבינה ואפילו מסכימה.
אנחנו כבר מבינות מה הבעיה ומה צריך לקרות בתוכך על מנת לפתור אותה.
ואז באה השאלה:
אז איך עושים את זה?
שאלה שנשמעת כמו השאלה האחרונה,
לה כבר אין תשובה,
אחריה תבוא שתיקה.
כי אני כבר יודעת שההבנה אינה מספיקה כדי לחולל שינוי פנימי,
כי אני יודעת, שעם ההבנה הזאת אין דבר מה אקטיבי שניתן עוד לעשות,
כי אני מבינה,
שמשהו בפרשנויות שלי, שלך, צריך להיהפך מכללי לפרטי, מזר לאישי,
מה שיכול לקרות במפגש בין המילים שלנו למשהו בתוכך,
מין תחושה פנימית של דלת שלא ידעת עליה, שנפתחה,
מה שלא ניתן ליצור במכוון,
מה שלא ניתן לנבא,
מה שיפציע לאו דווקא כשנצפה לו,
מה שנדע רק לאחר שיקרה.
אני מבינה שאת חייבת להיות בטוחה,
שכולם פוגעים בך.
שאף אחד לא מבין.
שאף אחד לא עוזר.
את חייבת להיות בטוחה בזה,
כי כל עוד הרע אצלם,
הוא לא אצלך.
אני מבינה, שלמרות זאת, את חייבת להמשיך לחפש עזרה,
כי את סובלת נורא.
את כבר באמת לא יכולה להמשיך ככה יותר.
אני מבינה שכתוצאה משני אלה,
את כבר שנים מסתובבת בחיפוש נואש
לעזרה שאף פעם לא מגיעה.
היא אף פעם גם לא תגיע.
לא ככה.
לא כשאת בעצם לא מוכנה לקבל אותה.
לא עד שתצליחי להבין
מה כל כך מסוכן עבורך בלהסכים לקבל אותה.
מה זה יגיד עלייך,
מה זה יגיד עליהם.
אני מבינה שאת לא מסוגלת לקחת את הסיכון הזה כרגע,
את הסיכון שגלום בתשובות לשאלות האלה.
ואני מבינה שגם אני,
למרות שמוכנה להסתכן,
ולהיות עוד אחת שפוגעת, לא מבינה, לא עוזרת,
חוטפת על זה,
אבל לא נוטשת,
תינטש,
כי בשבילך, עכשיו, הסכנה שאצליח לעזור לך,
גדולה יותר מזו שתמשיכי לסבול.
כמעט שנתיים אל תוך הטיפול,
והנה זה התחיל לקרות.
סדקים ראשונים בקרח, שאפשרו לדמעות ראשונות לזלוג בעדם,
בואכה התמוטטות קרחונים,
שחשפו את עצמך שהתחבאה מאחוריהם.
וזה מפחיד, אלוהים כמה שזה מפחיד.
וזה כואב, שמישהו ייקח ממך את הכאב הזה.
והנורא מכל, זה חסר תקווה, מה יקרה אם זה לא יעבור?
אז אני חושבת על וויניקוט,
שהיטיב להבין שההתמוטטות הזו שאת חווה עכשיו,
הכרחית בשביל ההחלמה שלך.
שההתמוטטות הזו שאת חווה עכשיו,
היא הד להתמוטטות שכבר קרתה,
אך לא נחוותה,
ולכן נמצאת בתוכך כרוח רפאים.
קיימת, אך בלתי נראית.
הוא הבין שלחוות משהו מהאיכות שלה שוב,
והפעם בסביבה טובה דיה,
יאפשר לך לעבד אותה ולהחזיר לך את הבעלות עליה.
וגם את בדרכך מבינה את זה
ולכן כמהה לעבור דרכה ולצאת ממנה,
לא פחות מאשר את פוחדת ממנה.
ואת פה, רועדת מפחד, מוכנה לעשות הכל כדי לחזור לרגע שלפני
ואני
צריכה להחזיק איתך,
לספק לך סביבה טובה דיה,
לזכור שלחזור עכשיו לרגע של לפני אולי ירגיע,
אבל לא יאפשר את ההחלמה שלך,
ולשאת את הכאב ואת חוסר האונים,
אבל גם את האמונה בך,
שאם רק תתמסרי להתמוטטות הזו,
תצאי מהצד השני שלה,
בריאה
ושלמה.
את כל כך אחוזה במחשבות שלך,
מפותלת בהם, ממוזגת עימן,
רואה בהן אמת, מציאות,
ממולכדת בהן כל כך חזק,
שאת לא מצליחה לראות את מה שהן באמת:
מחשבות.
מחשבות שצבועות בהסטוריה שלך, אמונות, פרשנויות.
אם רק היית מוכנה לראות בהן את מה שהן,
מחשבות,
משהו חדש היה מתרחש.
אינני יודעת מה היה נכנס במקום כל סימני הקריאה שאת מציבה בסופן.
אולי סימני קריאה חדשים,
אולי סימני שאלה.
אני רק יודעת שבמקום בו סימני קריאה מוחלפים בסימני שאלה,
נוצר מרחב לאפשרויות חדשות.
מרחב לאפשרויות חדשות,
זה בדיוק מה שהטיפול שלנו זקוק לו.
בלעדיו אנחנו נעות במעגל אינסופי וחסר תועלת.
האם את יכולה לראות את חוסר התועלת?
האם את מוכנה להסתכן ולהרפות?
האם את מבינה שלהרפות אומר אולי לגלות, שמה שהיית כל כך בטוחה בו עד כה אינו נכון?
שתצטרכי לגלות בעצמך את מה שכן?
שבדרך לשם תצטרכי להסכים לשהות בחברת השדים שלך?
להתאבל על אובדן המשאלות שלך?
את מבינה, מה שאת זקוקה לו אינו סקסי לשיווק,
בכלל לא,
עם זאת הוא הדרך שלך להיחלץ מדרך ללא מוצא,
בה את מתהלכת שנים,
הלוך ושוב.
הוא הדרך שלך למשהו חדש,
לא מוכר,
אבל היחידי שמספק לך תקווה.
את חלקיי הלא רצויים אני מוציאה מתוכי
ועושה להם מיקור חוץ אצל האחר.
כך יוצא, שהוא זה ששונא, מקנא, שוחר רע, צר עין, לא מוסרי
ואני?
אני נשארת זכה וטהורה,
חפה מכל רע, בושה ואשמה.
יכולה להביט בנחת על החלקים האלה,
כי מבלי דעת שהם שלי,
הם בטוחים יותר להכרה.
אני לא רוצה את החלקים האלה בחזרה.
הם מזהמים אותי, מפחידים אותי, מאיימים לרסק את מי שאני חושבת שאני,
ואז מי אהיה?
אני לא רוצה לדעת.
אני מעדיפה כעת להשאיר אותם אצלך,
לשנוא אותך, לגנות, להעלב ממך, לכעוס
אני מעדיפה ככה גם אם זה אומר שאני נשארת חלקית,
ללא מגע עם הזוהמה,
ללא בעלות על חלקים שלמים בתוכי,
נתונה למרותם אצל האחר,
קורבן.
את מעדיפה להשאיר אותם אצלי.
ואני מוכנה לשאת אותם עבורך,
בינתיים,
עד שבעדינות ובאיטיות רבה,
ככל יכולתך,
אשיב לך אותם,
ויחד איתם,
את חירותך.
כשאת שואלת אותי "אז מה לעשות?"
את מפזרת ערפל ביני לבינך,
כדי שלא אוכל לראות
את השאלה שאת צריכה לשאול
"אז למה בעצם אני לא עושה?"
שזו שאלה הרבה יותר מפחידה,
שלא לומר מסוכנת ממש,
היות שהיא מזמנת לך מפגש עם פחדייך העמוקים,
מהאמת הגדולה,
אותה אין אומץ לראות.
כשאני שומעת שאת מבקשת ממני לדעת מה לעשות,
וראייתי מתערפלת,
אני עלולה לחטוא ולתת לך את מבוקשך,
כך שכעת שתינו נמצאות על קרקע בטוחה,
עוסקות במציאת פתרונות,
שלעולם לא יבואו לכדי מימוש,
אך מתפתות להמשיך ולהישאר בה,
את - מפאת אימת האמת
אני - מפאת אימתי מפחדך.
אמרו חכמים ממני
"אנשים כמעט אף פעם לא זקוקים לעצות"
ואני רוצה להוסיף:
הם כמעט תמיד זקוקים לאמת.
כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות.
מחכה לשובן, ובינתיים הנה משהו שכתבתי פעם מזמן.
את מגיעה אלי כל שבוע, מתיישבת על הספה
ובינינו מונח שלט אין כניסה אדום וגדול,
ששומר עלייך
מפני.
את לא נותנת לי להיכנס לך ללב
את לא נותנת לאף אחד להיכנס לך ללב,
אבל פה בחדר, זו אני שאין לה כניסה.
אני מרגישה דחויה, לא טובה, לא מטיבה, מעיקה, לא מבינה.
אני יודעת שאת חייבת להשאיר אותי כזו,
כי להיות משמעותית עבורך, מטיבה, מבינה,
עלול לקשור אותך אלי,
עלול לגרום לך לפתח בי תלות,
להתמסר.
וזה – כבר מסוכן.
כי אנשים לא באמת אוהבים אותך,
אנשים לא באמת מכניסים אותך ללב שלהם,
ובכל רגע יכולים לקום וללכת,
אז מה פתאום שתסתכני?
את לא מסכימה להכניס אנשים לתוכך.
את מנסה בכל כוחך שלא להכניס גם אוכל לתוכך.
וזה מצליח לך, עד שלא.
עד שמגיע בולמוס בו את מכניסה לתוכך ללא שליטה,
נבהלת
ומקיאה.
כל הזנה שהיא משאירה אותך בסכנת התמסרות, תלות ודחיה.
כל הזנה שהיא חייבת לצאת מהר, אם בטעות התפתית לתת לה מקום בתוכך.
ואת נשארת רעבה.
רעבה לאוכל.
רעבה לקשר.
כמהה לשניהם ומבועתת מהאפשרות שיתקיימו בתוכך.
ואת כל זה,
אני לא יכולה להגיד לך.
עדיין לא.
לא כל עוד שלט אדום וגדול של אין כניסה
חוצץ בינינו.
(היום כבר אפשר. להגיד. היום כבר השלט מונח בצד. את כבר צריכה להשתמש בו פחות)
בשבעה באוקטובר, לצד האסון הנורא,
התנפצה גם איזושהי אמת,
או אולי נכון יותר לומר אשליה של אמת,
שמיד הולידה את האפשרות לאמת חלופית,
שנדחפה לנו לגרון בפתאומיות, ללא הכנה מוקדמת ובכוח
והיא אולי אמיתית יותר ונוראה באופן שכמעט בלתי אפשרי לחשוב.
וברקע התקופה הזו,
שנוכחת בינינו ומקיפה אותנו,
אני חושבת על האמת שלך.
האמת איתה את באה להפגש, בעזרתי.
על האמת הכל כך קשה לעיכול, המפחידה, היכולה להרוס לעיתים,
זו שאי אפשר בלעדיה,
ופתאום אני יכולה לראות שגם אי אפשר איתה.
ועל הדרך הזו, הכמעט בלתי אפשרית ובה בעת היחידה האפשרית,
אנחנו צועדות,
צעד קדימה,
שניים אחורה.
עלי מוטל להגיש לך את האמת הזו במנות מדודות, מדויקות,
שלפעמים אטעה ואגיש לך אותן בחוסר רגישות,
שלפעמים יחוו לך כגדולות מידי, נדחפות לך לגרון בכוח, ללא הכנה.
או אז תבעטי בי, או תבעטי את עצמך רחוק ממני,
ואז נתקרב שוב,
אם נהיה מספיק אמיצות,
ונמשיך לנסות,
אם נמשיך להאמין,
שהאמת כפי שהיא שווה ובעלת ערך,
רק כשהיא ניתנת לעיכול ולחשיבה.
בימים של פחד, אי וודאות וחוסר ביטחון,
מגיעים כל אלה גם אל חדר הטיפולים.
ובחיקם המנוכר צומחות האשמה והבושה
כעשבים שוטים קשים לעקירה:
האם ניפגש השבוע?
האם זה בסדר להיפגש השבוע?
האם אני רוצה בכלל להיפגש השבוע?
האם זה בסדר להתעסק בכל הצרות הקטנות שלי כשהבית חרב והנשמה נשרפת?
האם זה בכלל בסדר להרגיש את כל מה שאני מרגישה בימים אחרים גם עכשיו?
האם המטפלת בכלל פנויה להתעסק בצרות שלי? אולי יש לה צרות גדולות משל עצמה?
ומה היא תחשוב עלי?
ואיך זה שהיא לא מתעניינת בשלומי בימים שכאלה?
ואולי שלומה גרוע כל כך שהיא בכלל לא מסוגלת?
אז לשאול? לא לשאול?
אז בשם החשיבות של שמירת השגרה ככל שניתן,
בשם הניסיון לשמור על הרצף המוכר והבטוח
בשם החשיבות לתת מקום ותשובות לכל השאלות האלה
ובשם חשיבות המשך החיים –
אנחנו ניפגש כרגיל בשבוע הבא.
בשם חוסר הוודאות הבטחוני הממשי
נחליט אם נשב באותו החדר
או בחדרים שונים כשהמסך מחבר בינינו.
בתקווה לימים טובים ומנחמים
השבוע אפשרתי לזוג עיניים טובות להביט אל תוכי,
אל החלקים המוסתרים, המודרים, הדחויים, עמוסי הבושה והאשמה,
אלה שהכרה בקיומם מעוררת בי בעתה,
לא כל שכן הכרה בקיומם על ידי האחר.
נזקקתי לאומץ אל מול זוג העיניים הזה.
אלו עיניים יקרות,
עיניים, שרווחתי הנפשית תלויה בהערכתן,
עיניים, שאני תלויה באהבתן.
הסתכנתי אל מול העיניים האלה
כי אמרתי לעצמי שבעוד רגע, כשאחשף בכיעורי,
הן כבר לא תוכלנה להמשיך לאהוב אותי.
בעוד רגע,
כשהן תדענה את האמת עלי,
הן תתאכזבנה ולא תוכלנה להביט בי יותר
באותו מבט אוהב מוכר.
השבוע, החלקים המוסתרים, המודרים, הדחויים, עמוסי הבושה והאשמה
לא יכלו להישאר במחשכים עוד,
דרשו לצאת החוצה,
תבעו הכרה.
כך שלא הייתה לי ברירה,
אלא להסתכן.
אז נזכרתי שוב מכלי ראשון,
כמה מרפאות יכולות להיות עיניים טובות ואוהבות,
וכמה אנחנו זקוקים לאחר
שיחזיק עבורנו את כל החלקים שלנו,
לפני שנוכל לעשות זאת בעצמינו.
וחשבתי לעצמי: זאת מהותו של הריפוי.
את חושבת שאף אחד אף פעם לא יוכל לאהוב אותך.
את אולי גם מבינה שזה קרה, כי אי שם, בחיים המוקדמים שלך,
לא נאהבת מספיק, או שלא אהבו מספיק, או לא איך שהיית צריכה.
את כבר מבינה, שבלי שיאהבו, יתפעלו, יעריכו קודם כל מבחוץ,
לא הייתה לך דרך ללמוד לעשות את זה מבפנים.
ואז, אם את לא אוהבת, מעריכה, מתפעלת מעצמך,
איך את יכולה להאמין שמישהו אחר יכול?
את משליכה את כל מה שאת חושבת על עצמך על אחרים.
וכך את מסתובבת בעולם בודדה,
דחויה,
לא ראויה.
רק דבר אחד את מפספסת ועדיין לא מבינה,
שגם את לוהקת למשחק הזה.
גם לך יש תפקיד בשחזור האינסופי הזה בחווית הדחיה וחוסר הערך.
את מבינה,
כמי שלוהקה לתפקיד הזה,
למדת איך זה להיות דחויה ובעיקר איך להימנע מזה.
אז את נמנעת מכל סיכוי לאהבה, הערכה, התפעלות,
על ידי זה שאת לא מאפשרת להם להיכנס לחייך.
ואם במקרה הם נדחפו בלי ששמת לב,
את לא מאמינה להם.
וזהו.
מ.ש.ל.
ומה עכשיו?
על אלו שלא אהבו, העריכו התפעלו את יכולה לכעוס חיים שלמים,
ובצדק.
רק שלצד הכעס, אל תשכחי בבקשה את התפקיד שלוהקת אליו,
שלא באשמתך,
וקחי אחריות עליו.
אני מבטיחה לך שאם רק תאפשרי לאהבה, הערכה, התפעלות להיכנס לחייך,
אם רק תתני מקום לאפשרות שהם אמיתיים,
אם רק תעזי להאמין,
יש סיכוי שיום אחד תקומי בבוקר,
תסתכלי במראה
ותחייכי.
Click here to claim your Sponsored Listing.
Our Story
דיאטנית קלינית, MSc.
מומחית לטיפול בהפרעות אכילה בילדים ובמבוגרים.
מטפלת בהשמנה במבוגרים ובילדים בגישת non diet.
בעלת 22 שנות ניסיון טיפולי.
עובדת במרפאה להפרעות אכילה לילדים ונוער בתה"ש, במרפאת מבוגרים לב השרון בנתניה ובקליניקה הפרטית באבן יהודה.
Category
Contact the business
Telephone
Website
Address
השיבולים 6 צור משה
Even Yehuda
4050000
Opening Hours
| Tuesday | 16:00 - 20:00 |
| Wednesday | 08:30 - 13:30 |
| 16:00 - 20:00 | |
| Sunday | 16:00 - 20:00 |
לירז ציון-פור דיאטנית קלינית לתינוקות, ילדים ונוער
האלה 27
Even Yehuda, 4050780
דיאטנית קלינית R.D. לתינוקות וילדים. מתמחה בטיפול בקשיי אכילה והאכלה בגיל הרך ובילדים עם מחלות כליה. נשואה לגל ואמא לעידו, אמרי, עלמא וליבי.
קארין ליבוביץ תזונאית קלינית
Even Yehuda
M.Sc דיאטנית קלינית ומאמנת לשינוי הרגלי חשיבה ואכילה בילדים ומבוגרים, מרצה ומנחת סדנאות בתזונה 050-7220167