שגיא ברסלב msw - טיפול משפחתי ופרטני

כמה זמן לוקח לפתור בעיה כמו שלי? כמה עוד פגישות אני אצטרך? כמה זמן את חושבת שיידרש?
שאלות ששואלים בתחילת טיפול ואין להן תשובה אחת חותכת.
לאן תרצי ללכת? כמה רחוק תשאפי להגיע? האם תספקי ביעד הראשון או שתסמני לך יעדים חדשים ונועזים יותר? אולי תרצי להתעכב מדי פעם בדרך? להסתכל לאחור? לחשב מסלול מחדש?
הכי חשוב שתהיי מוכנה לצעוד דרך, לא נגיע אם לא נתחיל ללכת.
ומרגע שמתחילים לצעוד, השאלה הזו נשארת רחוק מאחור.
המסע נהיה לב החוויה.
"הו, אין כל ספק שתגיעי לאנשהו," אמר החתול, "בתנאי שתלכי זמן ארוך מספיק."
- לואיס קרול מתוך הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"

איך יודעים שמשהו חסר? איך יודעים שמשהו חסר אם מעולם לא היה לך אותו?
לרוב לא נדע שמשהו חסר אם לא היה אותו מעולם, למעט דבר אחד: ביטויים של אהבה.
אם התמזל מזלך בשנים הראשונות לחייך, זכית בסביבה מטפחת: מגע, חיבוק, מילים טובות, עידוד, מחוות ניחומים ברגעי בכי ומצוקה.
אדם שזכה לכל אלו נושא בתוכו גם בבגרותו את המילים הטובות, המגע המנחם, היכולת להרגיע ולווסת את עצמו ברגעי סערה.
עם זאת אנחנו נושאים בתוכנו גם את מה שלא – במיוחד ילדים רגישים, המבחינים בדקויות רגשיות יכולים להפנים לתוכם ולשאת עימם את החרדות של הוריהם, את הזעם או הדיכאון. הורים עלולים למצוא את עצמם כורעים תחת נטל עצום, עומסים, תקופות משבר עמוקות או סובלים ממשבר ריגשי.
קל יחסית להבחין בזה כשהמטען השלילי מופנה ישירות אל הילד – אבל מה קורה אם ההורה מצליח לעשות רק חצי דרך? הורה שלא הפיל ישירות על הילד את המצוקה אבל מאידך לא היה פנוי רגשית? לא הצליח להביע אהבה? לא הצליח לראות ולשקף בחזרה אל הילד באופן חיובי את עצמו?
מה קורה בהרעבה רגשית מתמשכת? איזו תהום נפערת עמוק בלב?
כשאנחנו חוזרים אחורה בזמן אל השלבים האלו בילדות שלך אנחנו לא מבקשים להעמיד את הוריך למשפט ולגזור את דינם– אנחנו מבקשים לראות מה היה חסר, לבחון את המנגנונים ההישרדותיים שלך, לתת את רשות הדיבור לחלקים המתפקדים ולרפא את החלקים הכאובים.
כמו סחלב, שבהינתן התנאים המתאימים, אור ומים– הוא יפרח במלוא יופיו.

בין הגל הראשון לגל השני, אחת היכולות הכי חשובות בחיים היא היכולת להנהגה עצמית. היכולת להשיט את עצמך על הגלים הסוערים של תהפוכות בחיינו, בין הדאגות, האתגרים, המכשולים והמצוקה.
איך מייצרים את השקט הפנימי הזה עמוק בפנים?
כשניצבים בפני אתגר מורכב או מצוקה של ממש, גובר הרעש הפנימי, כל מיני חלקים פנימיים בתוכנו רוצים לקחת שליטה על המצב. הרבה אנרגיה מתבזבזת על הויכוח הזה שבתוכנו.
לכל נפש יש את רגעי הזיכרון הטראומטי שלה, הרגעים שבהם משהו גדול קרה, מצוקה נחווה ועמה חוסר אונים.
הרגעים האלו מטמיעים בתוכנו חלקים עם אג'נדה, עם החלטה פנימית, לא מודעת שמנהלת אותנו כשמשהו קורה ומציף.
העבודה הטיפולית חושפת וממפה את הרגעים האלו, ההחלטות הלא מודעות שנעשו בהם והדרך שבה הם מנהלים אותנו ולא אנחנו אותם.
בא לך להכיר את החלקים הפנימיים שלך ששטים איתך באותה ספינה ולפעמים לוקחים את ההגה לידיים? להבין למה הם עושים את זה? למה פעלת בצורה שאחר כך גרמה לך לחשוב 'הרי יכולתי לנהל את זה טוב יותר'? והכי חשוב, איך ברגעים קשים לקחת שליטה חזרה לעצמי ולהנהיג לחוף מבטחים?
זה הזמן לפנות אלי, לקבוע פגישה ולערוך היכרות עם חלקים פנימיים שמבקשים הכרה – אני כאן כדי לעשות לכם מקום

אני לא יודעת מה אני רוצה.
כמו משאלה בלי שאלה.
כמו בקבוק בלי פתק, מתנדנדת על הגלים.
במין מצב כזה של הישרדות.
להחזיק את הראש מעל המים.
המעברים המהירים האלו מטלטלים אותי, יותר מהרגיל.
אני יודעת מה זו טלטלה.
אני לא יודעת מה זה לעצור, לעמוד יציבה על אדמה.

אני נורא רוצה להסביר לו איך זה ללכת לטיפול, שיבין מה הכוונה – היא אומרת - הייתי כותבת אולי שיר כדי שיתמצת הכל בכמה שורות:
יש בי חלק שרוצה להישען, להתרפק.
יש בי חלק שצועק עליו שיתרחק.
יש בי חלק שמבקש קרבה.
יש בי חלק שנמצא תמידית בכוננות מריבה.
יש בי חלק שאוהב מנוחה.
יש בי חלק שנמצא כל הזמן בבריחה.
יש בי חלק שרוצה לצעוד קדימה לעמוד באור.
יש בי חלק שישכנע אותו לסגת לאחור.
כל החלקים האלו מצטרפים לשלם, אבל אין ביניהם שלום.
כולם יגיעו לשעת טיפול היום.

הנה הדלת של הכלוב נפתחת ואני כמו חיה שנלכדה מסרבת לצאת לחופשי. הסגר נפתח, העולם מתחיל לנוע ולזוע ואני מהססת לזוז. הכל נראה לי מאיים, מוזר.
התרגלתי לעצמי, לסגר, להסתגרות בתוך עצמי.
שורש הבעיה של תקופת הקורונה הוא האילוץ של לעשות בחירה לא הוגנת - הבריאות או החופש? הבדידות או הבטיחות? השפיות של ההורים שלך או השמירה על בריאותם? הפרנסה או החשיפה להדבקה? הילדים או הזוגיות?
התחככות בסכנה ובמוות היא חלק מהחיים ומעוררת חרדה - אבל גם הזדמנות נדירה לעצור ולסדר את הפאזל מחדש.
גם אם הדלת נפתחה אני לוקחת את היציאה מהסגר לאט ובזהירות, לא רצה החוצה בלי לחשב מסלול.

לא שלא ידעתי את זה קודם אבל פתאום זה היכה בי.
להיות "המטפלת" עוטף אותי בהמון שכבות של הגנה.
כמה זה נוח להיות תמיד היודעת, המומחית, האסופה, המחוברת, המוחזקת.
הכאפה הזו שקיבלנו מלמעלה הורידה לנו קצת את הראש.
גם אנחנו המטפלים נחשפים באנושיותנו, בלי מלבושי ההגנות ומתחת להילה המקצועית.
פתאום עכשיו אנחנו נתפסים על חם עם הקושי להסתגל לטיפול מרחוק, עם האיחורים והשיבושים, עם ההפרעות לרצף, הפחדים, הלחצים והמתחים של כולם, כמו כולם.
השבוע פיספסתי, איחרתי, שמטתי את ההחזקה. ממש כמו כולם, אבל יותר מכולם.
אני אנושית ומלאת פגמים, זו תזכורת כואבת ששווה לקבל לפעמים.
גם אני צריכה ללמוד עוד משהו בחיים. לסלוח גם לעצמי מדי פעם למשל.
#ימיקורונה

את בסדר גמור.
באמת.
שום דבר בך לא פגום.
כשאני אומרת לה ששום דבר בה לא משובש, לא פתולוגי, לא חסר– היא מסתכלת עלי במבט של חוסר אמון.
אם אני מכירה אותה כל כך טוב איך אני יכולה בכלל להגיד דבר כזה, היא שואלת. ואם אני אומרת כזה דבר, אז ברור שאין לי מושג מה ומי היא באמת, היא קובעת בפסקנות.
כולנו נולדנו בסדר גמור, כולנו נולדנו שלמים.
אם חל שיבוש בחיינו, הוא זה שיצר את הכאב. אנחנו לומדים להימנע, להתרחק, להישמר מפגיעה.
פתולוגיה מתפתחת כדי לשמור עלינו ממשהו גרוע יותר. למדנו להשתבש דווקא כדי לשמור על איזון. ההתנהגות שלנו עכשיו היא תוצר של היסטוריית למידה, של הישרדות, של חזרה על דפוסים ששמרו עלינו מפגיעה, מביקורת, מכאב.
אנחנו מגיעים אל החיים עם היסטוריה משפחתית, עם סט מובנה של התנהגויות שנרכשו בלמידה.
המטרה של הטיפול הוא ללמוד את ההיסטוריה שלך, להבין את המניעים והגורמים של הכאב ולהבין מחדש את ההקשר שבתוכו את פועלת.
את עוד תשני את התמונה.

סגר זה הנורמלי החדש
הנה אנחנו כבר בשבוע שלישי לסגר.
איך אתם מרגישים? כמה קשה לכם ההסתגלות? האם כבר מצאתם לכם שיגרה חדשה או שעדיין נאבקים כל יום מחדש?
האם השבועות האלו שינו משהו בהגדרה העצמית שלםכם? מה למדתם חדש על עצמכם?
עברתם תהליך שבו נאלצתם לוותר – ויתור מהיר, מטלטל וחזק על החיים כפי שהיכרתם בכל תחום אפשרי. מי שהצליח להסתגל מהר יותר הוא זה ששיחרר את המאבק הפנימי של התנגדות למציאות בהבנה שהמציאות הזו חזקה מכולנו.
הגמישות הזו היא מרכיב חשוב של חוסן נפשי:
גמישות עמדות - היכולת להתגמש ולוותר על עמדות נוקשות וחד משמעיות. כולנו לומדים את המציאות מחדש עכשיו, מא' עד ת'. זה לא הזמן לחפש את ההיגיון בעמדות שפג תוקפן.
היכולת להפסיק להיאבק במציאות ובעובדות - להגמיש חוקים שכבר לא משרתים אותך יותר כדי לתת מקום לחוקים חדשים ומתאימים למצב.
היכולת להרפות מרגש אשמה – כל הפייסבוק רוחש עצות מלומדות ומתכונים להפוך לימונים ללימונצ'לות. חולפת בך תחושת אשמה שלא פיתחת כבר 3 תחביבים חדשים? שהרשית לילדים עוד שעה מסך? שכבר יומיים רבצת מול נטפליקס ולא מול קורס אונליין? די. באמת די כבר. אם לא עשית קפיצה התפתחותית בשבועיים האלו סימן שמרבית הכוחות שלך עכשיו מוקדשים להישרדות.
היכולת לגבש שיגרה חדשה – חשוב בכל זאת לא לשמוט הכל, גם אם הכל כל כך שונה, שום דבר לא כמו שהיה וזה מרגיש מבהיל ומשתק – שמירה על איזשהו מיקצב וסדר יום מעניק תחושת קביעות בתוך הכיאוס. זה במיוחד חשוב לילדים, מחזיר להם את תחושת הביטחון והאחיזה.
יש עוד המון טיפים להתמודדות רגשית במהלך משבר - אני אהיה כאן להגיש לכם אותם.

אני לא יכולה להסתיר את הסלידה שהייתה לי מטיפול אונליין.
זה הרגיש לי זר, מעוקר, מנוכר.
אין דבר שיותר אהוב עלי מלהיות קרובה אליכם בחדר הטיפולים הנעים והמוגן.
החלטתי לסגור את הקליניקה החדשה (ימים בודדים אחרי שיצאה מהניילונים) למפגשים פרונטליים והקדמתי את ההכרזה הרשמית על סגר ביום.
ביומיים שאחרי כעסתי נורא - כעסתי בעיקר על האפליקציות השונות שלא נכנעו לרצוני, ייצרו שלל תקלות טכניות, שהעמידו שאלות בפני שלא ידעתי לפתור מיד.
הרמתי את הראש והבטתי סביב, פתאום גיליתי שיש מטפלים שלא ממשיכים בטיפול, כל אחד מסיבותיו הוא.
זה שפך מים קרים על ראשו של הכעס.
הקורונה טרפה לכולנו את הקלפים וההישרדות תפסה מימדים שבולעים את הכל. אין זמן לכעוס, אני אמצא את הדרך, בהתחלה אולי לא תהיה מושלמת אבל תשתכלל ותגיע אל מי שצריך.
זו אולי נהגת האמבולנס לשעבר שהתעוררה בתוכי - אחרי שאת מקבלת כתובת לנסיעה דחופה מהמוקד את לא עוצרת בצד כדי להתפלסף אם בא לך או לא.
אני כאן ואני מוכנה לפעולה.

מזל שאני לא קוסם.
כל הפואנטה של מופעי קוסמות מבוססת על שמירת סודות קפדנית. סודות המקצוע שומרים שהקסם לא יתפוגג.
ואני? אני מגלה סודות, מספרת למטופליי איך זה עובד. מניחה להם להציץ אל תוככי המנגנון הטיפולי.
רוב המטופלים שלי יידעו לענות די בקלות על חצי מהתשבץ הזה, ואתם? 😉

#ימיקורונה 1
עבר פחות או יותר שבוע מאז שכל זה התחיל.
זה אחד השבועות הכי מוזרים שאי פעם חוויתי ולעניות דעתי המקצועית - אני עדיין לא קולטת מה נהיה.
יש המון מחשבות שמטרידות אותי - אחת מהן היא מה קורה לאותם אנשים שמתקשים לעכל את המצב?
איך אתם מתמודדים עם הלחץ הזה עכשיו? הדאגות? החרדות?
אני לא אכחיש גם לי היה קשה, גם אני ביליתי יומיים בלריב עם עצמי, עם המצב, עם כל העולם.
אחרי שהתשתי את עצמי בויכוח הזה הרמתי את הראש וראיתי שהעובדות לא משו ממקומן. המצב לא עיפעף אפילו. שניהם שם מולי. עצומי מימדים.
לא נותר לי אלא לבלוע את העטלף הזה.
ידי נשמטו רפויות, חלף בי עצב ומירמור, אבל גם הבנה - ברגע שאפסיק להילחם עם אוכל להפנות את תשומת הלב שלי להתמודדות.
אנחנו עושים את זה תמיד.
בכל פעם שאנחנו עומדים מול עובדה מתסכלת, מול מצב שאינו ניתן לשינוי אנחנו עוברים את שלבי התהליך הזה - הפעם קנה המידה גדול בכמה אפסים לפחות.
"קבלה" מונח מתחום המיינדפולנס שמדבר בדיוק על המוכנות שלנו לקבל, להסכין עם העובדות שאין ביכולתנו לשנות.
שלושה דברים שכדאי שתדעו על קבלה:
1. אם קיבלתי את המצב שזה לא אומר שאני שמחה עליו, סבבה איתו או בחרתי בו - זה רק אומר שאני מפסיקה להיאבק בו.
2. קבלה היא תהליך שצריך ללמוד לעשות אותו - נעים זה לא - בטווח הקצר, אבל מאד מאד שימושי ובסופו של דבר גם חוסך הרבה כאב מיותר בטווח הארוך יותר.
3. אם נלמד עכשיו לעשות את זה יהיה לזה שימוש באלף ואחת מצבים בחיים - מול אנשים, אירועים, רגשות ועוד.

אל תשתעממו לי 😉בינתיים הכנתי לכם פעילות להפגת הבידוד.
כמה קשה להחזיק בימים כאלו את הכל ביחד על הכתפיים.
הזוגיות עומדת תחת לחצים קשים של הרבה יותר מדי קירבה, פחדים וחרדות, דאגה כלכלית, ילדים נטולי מסגרת והתבלין שמפוזר מעל התבשיל הזה בנדיבות - הרבה הרבה אי ודאות.
אם הייתי צריכה לתמצת את העצה שלי במילים ספורות הייתי אומרת 'תהיו טובים אחד לשני' - בואו בטוב, ברכות, באורך רוח.
גם ככה האתגרים מבחוץ מורכבים וקשים, אז לפחות בתוך הבית תעשו מאמץ להקל ולקחת אחריות על החלק שלכם ביצירת אוירה טובה ❤

לא נעים לראות כורסא ריקה...
אבל אל דאגה, אנחנו עוברים ל online mode ❤

איך למדתי לנסוע על אופניים?
אבא חיבר לי גלגלי עזר. אני חושבת שבכוונה הוא לא חיזק את ההברגה. אחרי 40 סיבובים קלטתי אותם זרוקים בצד הדרך ואני נוסעת כבר מי יודע כמה זמן ככה בלי תמיכה.
אם אני מנסה לחשוב על רגע נכון לסיים בו טיפול זו מטאפורה מעולה, את כבר מדוושת לבד אם לא שמת לב ואין לך צורך בי לעזרה.

שואלים את עצמכם אם אולי כדאי להתחיל טיפול? אבל איזה? מאיפה להתחיל לחפש
ומה כדאי לדעת? עושה לכם סדר 💜

האם זה הטיפול הנכון עבורי? | Somebuddy בראיה לאחור של הרבה שנות ניסיון בטיפול, הלוואי שמישהו היה מספר לי אז את מה שידוע לי היום ואחלוק איתכם המתלבטים בנוגע לטיפול. לקריאה>>

"נוח לי בתחתית
לא מושלמת ולא מדהימה
נוח לי לשכב שם
מרוסקת, אבל בלי ציפייה ובלי אכזבה"

כשהעומס מכביד, כשחיפוש השלמות מכריע, כשאין קשר בין מה שאת לציפייה ממך, את מוזמנת לכאן אלי - להפיג את המתח, לחבר חלקים, לאסוף שברים, לנסח מחדש מסלולים.

הוא עבר את הגבול, אין דרך חזרה!
היא חסמה לי את הדרך, אני לא מצליח להגיע אליה!
הוא סגר לי את הדלת!
הוא נשאר שם על העץ ולא מוכן לרדת!
היא לא נותנת לי סולם!
איך הולכות המריבות אצלכם? מי מתחיל עם מי? מי מפייס את מי? כמה אתם רגישים אחד לשני?
דפוסי מריבה הם עניין חשוב בטיפול זוגי.
זה תמיד עוסק לא רק בלמה אתם רבים אלא גם באיך.
אחד מהפריטים הכי חשובים בבית הוא הסולם....
הסולם הזה שאנחנו יכולים להושיט אחד לשניה כשאנחנו נתקעים גבוה על העץ.
היום 9 בפברואר יום הנישואין העולמי, מעניין לדעת - איך נראה הסולם שלכם?
יום נישואין שמח!

אתה כל הזמן מעמיד לי עובדות, ככה אמרתי לו.
מה זה אומר שהוא מעמיד לך עובדות? שאין לי כבר שום יכולת לראות איפה אני נגמרת ואיפה אני מתחילה. אין לי רגע לעצור למחשבה, כל הזמן בתנועה. אני כמו רקדנית, מנסה לרקוד מסביב, להתאים את עצמי, להילחם בו או להיענות לו. אבל מה שאני לא יודעת להבין, זה מה אני בכלל רוצה.
ואיך זה מרגיש לך? כמו סלעים, היא עונה. כמו סלעים שנזרקים לכיוון שלי, אם לא אזוז אני אפגע. אם לא אמשיך לרקוד מסביב אני אחטוף מכה.
מה קורה כשהמציאות שלך משתנה? אז אני חייבת להגיב מולו, לייצר את התזוזה.
איפה ההשפעה שלך, מתי את קבעת איזושהי עובדה? אני לא קובעת, רק מגיבה. כועסת, מתוסכלת, מרירה אבל עושה את ההתאמות לפי הדרישה.
כשאנחנו בתוך מערכות יחסים אנחנו מייצרים דפוסי תנועה, כמו רקדנים. לכל זוג דפוסי תנועה משלו, תפקידי מוביל-מובל, כוראוגרפיה, דינמיקה ייחודית של המופע.
אף פעם אין לך זמן לעצור ולחשוב, רגע – מי נתן לי את התפקיד הזה ומתי? אני רוצה אותו בכלל? למה הצעדים שלי הם כאלו? איך לומדים צעדים אחרים?
אם שאלת את עצמך שאלות כאלו או התעוררה בך מחשבה לעשות ניסיון לזוז במערכות יחסים קצת אחרת אני מזמינה אותך לפנות אלי ולספר לי מה את מרגישה.
(סתם בלי קשר, פריט טריוויה רק לידיעה היום הוא יום הבאלט הבינלאומי)

פיפטי פיפטי.
מה זה אומר?
חמישים חמישים.
כן, את זה אני יודעת - אבל מה זה אומר?
מהו השלם? שוויו וערכו של פריט בתוך השלם?
זה אומר שמעכשיו נתחיל להתווכח מי סוחב יותר ומי פחות? מי נתן כתף ומי רכב על הגל? מי קיבל יותר ומי פשוט בא ולקח? מי הפסיד ומי הרוויח? מי הקריב את עצמו ומי עשה תרגיל מסריח?
איפה בכלל עובר הקו בין פיפטי אחד לפיפטי שני?
יש לי רעיון יותר טוב, זוגיות = 100%+100%
בוא נפסיק למדוד, לשקול, לסמן, לעקוב, לחשבן, לעקוב, לדקדק, לפקח בעיקר מספיק להסתכל על האחר ולחפש אי צדק.
האם אני עשיתי עבור הזוגיות 100%, זו כבר לגמרי שאלה אחרת.

קריאת מחשבות.
יכולת על חושית השמורה למיסטיקנים או מיומנות שיש לכל אחד?
החדשות הטובות, כולנו יכולים ועושים את זה, כל הזמן. החדשות הרעות שאנחנו לרוב די גרועים בזה.
מה זה בכלל קריאת מחשבות?
קריאת מחשבות היא הנטייה לייחס מחשבות, רגשות, מניעים לאדם אחר. זו עוד דרך שלנו להתמצא במרחבי מערכות היחסים בחיים שלנו.
מה ההשפעה שיש לזה על מערכות יחסים? תלוי.
כמה אנחנו מושפעים מהחרדות והרגשות שלנו כשאנחנו נותנים פרשנות - האם אנחנו יותר מערבבים או מפרידים בין שלי לשלו?
לאיזו מטרה אנחנו מנחשים מה מרגיש הצד השני - כדי להוכיח שהוא רשע או כדי לבדוק מה שלומו?
איך אנחנו מגישים את המידע - בתוקפנות או בגישה חיובית ונעימה?
מה אנחנו מוטים לייחס יותר - כוונות שליליות או כוונות חיוביות?
כל השאלות האלו הן שאלות שטיפול זוגי יעסוק בהן.
3 טיפים חשובים בקליפת אגוז:
1. כדי לשפר את היחסים, נסו פחות לייחס מחשבות לבני הזוג, העדיפו לשאול ולברר יותר.
2. אם כבר ייחסתם מחשבות, רגשות ומניעים לבני הזוג - נסו להפריד מה שיותר בין מה שבאמת שלהם למה שלא.
3. נסו להשתמש בנטייה לקרוא מחשבות באופן יותר חיובי ומקדם ופחות כדי לתקוף ולהאשים.
אם הצלחתם? נהדר ❤️ וכל הכבוד לכם! אם לא - אני כאן כדי לעזור

לפעמים אני תוהה מה חשוב לי יותר - להכריע אותך ולנצח בקרב הזה או לחבור אליך ולהשכין שלום?
השאלה הזו נכונה לכל אחת ואחד שנקלעים לאיזור הקרבות של הזוגיות.
ככל שתהיו מוצלחים יותר בהתגוננות מפני בני הזוג, כך יהיו המתקפות שלכם יותר יעילות.
היכולת להתגונן ולהתקיף מאפשרת לכם להכריע את הקרבות המתחוללים, פעם לכאן ופעם לכאן - אבל בטווח הארוך היא פוגעת אנושות ביחסים.
אתם מתחילים לתהות, המצב לא משתפר, הקרבות תכופים ועזים יותר, הריחוק הולך ומתבסס ביניכם, המצב הולך ונהיה רע.
קשה לחזור הביתה, לא נעים במה שהיה פעם קן הנאהבים שלכם.
אולי זה הזמן לפנות לטיפול זוגי? זה בכלל יעזור? אולי ואולי לא....
תענו לי קודם על השאלה הראשונה שם למעלה בפוסט הזה ☝️לשם מה אתם כאן - לנצח ולהכריע אחד את השניה או לחבור יחד למען השלום?

איך אני אסביר לך מה זה טיפול בשבילי?
אני כמו ילדה שנולדה עם כלי שביר ביד. ברגע לידתי נאמר לי תחזיקי את הכלי הזה. תיזהרי, שלא יישמט, שלא ייסדק, שלא יתרסק.
אני מחזיקה אותו שנים ארוכות, כל הקיום שלי תלוי בשלמותו.
את שואלת אם אני יודעת להתמסר? באמת להתמסר? לרגע? לפינוק? לשלווה? למנוחה? אם אני יודעת להרפות מההחזקה?
לא, אין לי רגע. אני חייבת להחזיק. אין לי שקט. אם אני לא אחזיק זה יישמט, יפול, יתנפץ ואני אתנפץ איתו.
את אומרת תני לי לרגע להחזיק איתך, אולי אפילו להחזיק במקומך. את מבקשת ממני תישעני לאחור. שחררי לרגע. תני מנוחה לכל מאמץ וריכוז.
אם תצליחי רק לרגע אחד, תביני מהי שלווה.
סינית את מדברת אלי, אבל בכל אופן בלי שאשים לב משהו בכל זאת השתנה.

השבוע עבר עלינו שבוע סוער.
כמה קל היה להזדהות עם הנפגעים בסופה, עם הסיפורים, עם המוצפים, הניזוקים ועם הקורבנות. לא אשמתם, לא אשמת אף אחד - זה מזג האויר הקיצוני שחולל הרס.
כל שבוע אצלי הוא שבוע סוער, כל שבוע אני פוגשת ניצולי טראומות.
ההבדל הוא שהניצולים שלי לא נפגעו מכח עליון, אלא בידי אדם ולפעמים דווקא בידי האדם שתפקידו היה לשמור ולהגן, לטפח ולהכיל.
לא קל להישיר מבט אל איזורי המלחמה הפגועים במרחב היחסים.
קשה לנו להשלים עם קיומו של רוע בדמות התוקף, עם חוסר אונים בתפקיד הקורבן, עם ההרס שנותר אחרי פגיעה ועם השאלה איך מתרוממים ויוצאים לדרך שוב?
כשמדברים על פוסט טראומה מדברים על חוסר הלימה בין מצב איום וסכנה חריג ובין יכולות הנפגע להתמודד עם המצב.
כשאין תועלת בפעולה, כשאי אפשר להחזיר מלחמה, כשאי אפשר לברוח, כשלקפוא במקום לא מבלבל את התוקף ולא מסיח את דעתו.
ענני הסופה הקודרים נכנסים גם לתוך החדר, הסטנו השבוע את הוילון תוך כדי טיפול עשרות פעמים השבוע בדאגה ותהיה.
בכל ענן סופה יש סדק - דרכו שולחת השמש אצבע להאיר ולחמם.

נמאס לי כבר. יום אחד אני אקום ואלך. אם לא יהיה כאן שינוי, אני אעזוב.
כמה בקלות אתם משמיעים את האיום הזה כלפי הצד השני? כמה כאב ותסכול פורץ מכם כשאתם מטיחים את המשפט הקטן אבל טעון משמעות הזה?
במבט ראשון אנחנו מסתכלים בהערכה על אנשים שמבטאים את הצרכים שלהם, שעומדים על שלהם, שתובעים שיפור בתנאים, לכאורה אסרטיביים.
אבל התבוננות מעמיקה במערכות יחסים מלמדת אותנו שלאולטימטומים ואיומי עזיבה יש השפעה גרועה מאד על הקשר שלכם.
תמיד אפשר להיפרד – אבל לא תמיד אפשר להציל את הקשר.
איומים מעלים את רמת המתח בקשר, מייצרים דחייה והתנגדות, מרחיקים במקום לקרב ובהחלט לא משיגים את מטרתם – אלא להפך.
המיומנות להגיע לשיחה פתוחה, כנה, רגועה ומכבדת היא מיומנות שמעטים מאיתנו הצליחו לרכוש וליישם במערכות יחסים משמעותיות.
דווקא בתוך הבית נרשה לעצמנו, נצרח, נבכה, נעמיד אולטימטומים, נתקוף ונאיים לעזוב. אם נתנהג כך בחוץ יהיו לזה השלכות מיידיות ובבית? השלכות זוחלות, מתהוות לאיטן, מצטברות, רעילות – יום אחד ירימו ראש ויתגלו.
הפיתרון מתחיל בהעלאת המזוודות בחזרה לבוידעם. זו נקודת ההתחלה וממנה אנחנו יוצאים לדרך.

טיפול בשניים....
לא כל טיפול בשניים הוא טיפול זוגי – הרבה פעמים על שתי הכורסאות האלו יושבים, הורה ובת או בן בגירים.
ברוב המקרים את כאבי הילדות אנחנו מעבדים בטיפול פרטני, אבל טיפול בשניים ביחד עם ההורה הוא הזדמנות נדירה ויקרה לעבד מערכות יחסים ונושאים בלתי פתורים.
אלו הטיפולים המרגשים ביותר, עדינים ומורכבים מאין כמוהם.
יד ביד לאורך הדורות, כאב מתגלגל, פגיעה משתחזרת, דמעות מתגלגלות.
טיפול הוא בעל ערך בכל גיל וכמה אומץ יש להם לשבת יחד ולהסתכל על החיים, על העבר, ההווה והעתיד.

זה הגיוני לפחד מאושר? כמה פחד יש בך מרגש של אושר או שמחה?
לא מעט אנשים מחזיקים באמונות שליליות כלפי האפשרות שיהיו מאושרים ויש להם לא מעט סיבות להימנע מכך.
מעניין אותי לדעת אם הנושא הזה מעורר בך מחשבות.
אני אשמח אם תגיבו ותביעו דעה 👇🏼