הפסיכולוגיה של האכילה

המחבל הפנימי

יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא ״הזדהות השלכתית׳. זהו תהליך נפשי שבו אדם אחד מייצר באחר רגשות, כדי לאפשר לעצמו שליטה באחר.
במצב כזה ככל שהחוויה מערבת רגשות יותר עוצמתיים, כמו כאב, חרדה וזעם, כך קשה יותר להתגונן מהזדהות השלכתית.
על זה מבוסס הטרור, מחבל אחד מעבר לפגיעה הישירה באנשים, מצליח לשתול ״מחבל״ בכל אחד מאיתנו, שמציף אותנו ברגשות קשים, חוסר אונים או זעם. המחבל הפנימי בתוך נפשנו, יום אחרי מפגש עם אירוע אלים כל כך, ממשיך לפעול ולבצע חבלה נפשית, דרך רגשות של ייאוש, פחד, אובדן אמון, תחושות כשלון או התעוררות של תוקפנות.
במצב של הזדהות השלכתית, השליטה על נפשנו, עוברת לאותו אדם ששתל בנו את אותה חוויה מזעזעת.
אין זה אומר שצריך להדוף את כל הרגשות והמחשבות האלו בתוכנו ובטח לא להכחיש או להדחיק, הדגש הוא רק על מידת השליטה והמקום שהן מקבלות בניהול העצמי שלנו.
לדוגמא, אדם שיש בו אמון בעולם, אחרי אירוע אלימות וטרור מתוך הזדהות עם התוקפן עלול לשנות את תפיסתו ולחשוב, כולם רוצים מלחמה. המחשבה שאינה הזדהות תהיה, חלק רוצים מלחמה וחלק רוצים התקרבות.
אז מה עושים? מודעים לתהליך של ההזדהות, בודקים מה זה הפעיל בתוכנו, איך זה השתלט על הראייה והתפיסה העצמית שלנו, מה הגוף שלנו צריך עכשיו כדי להפחית דריכות ולהחזיר לעצמנו את השליטה על נפשנו. הכוונה היא לא להכנס לאדישות, גם לא להתנער מאחריות ציבורית, רק להחזיר את השליטה, כדי שנוכל לחשוב בקור רוח על חיינו וחיי הקרובים לנו, לצד הצער העמוק על המצב.
דרכים להפחתת דריכות נפשית:
המנעות מחדשות
שיחה עם חבר קרוב
פעילות גופנית מתונה

אם תחושת המוגנות והשליטה לא חוזרת ויש פגיעה בשינה, בתאבון, במצב רוח, כדאי לפנות לעזרה נפשית.

מצבים של חוסר אונים או אובדן עצות

מצבים של חוסר אונים או אובדן עצות

מטופלת אמרה לי את המשפט הבא:
"כשנותנים לי פתרונות, זה כמו לומר לי שאני טועה. כשמקשיבים לי, זה כמו לומר לי שאני צודקת".

לפעמים זה לא קל להקשיב, יש בנו חלק טבעי שרוצה להושיט יד, להוציא את האדם שמולנו מהבלבול, מהמבוכה מהאובדן דרך שבו הוא נמצא. יכול להיות אפילו שאנחנו רואים עבורו פתרון, יודעים לאן כדאי לו ללכת כדי לצאת מהמצב המורכב שאליו נקלע.
אז למה בכל זאת ההקשבה יעילה יותר מהכוונה ומתן פתרונות?
רוב המצבים האלו מכילים אינפורמציה נוספת עבור האדם, לא רק חוסר אונים אלא גם תשובה עבור עצמו ביחס לכמיהותיו העמוקות. כל פתרון חיצוני יהווה התעלמות מחלקים בתוך האדם שמשמעותיים לו ועדיין לא נפרד מהם ואולי גם לא ממש רוצה.

(פרטיות המטופלים שלי שמורה, המקרה אינו ספציפי, מבוסס על שילוב של התנסויות, מתוך 20 שנות עבודתי כמטפלת).

כשאין למטופלת מה לומר..

״אני לא מבינה מה קורה לי, עייפות כל הזמן, רק רוצה לישון ואז בלילה לא מצליחה להרדם. לפעמים אני נרדמת ומתעוררת עם דפיקות לב ומלא מחשבות שרצות לי".
זו היתה פנייה ראשונה, הרופא משפחה המליץ לה לפנות לשיחות ולברר את המצב, אולי מה שהיא מרגישה קשור למצב נפשי. היא עצמה לא בטוחה שזה הכיוון, אפילו מפחדת שמפספסים כאן משהו פיסי, אבל מוכנה לבדוק את ההמלצה של הרופא.
שאלתי מה עוד היא רואה על עצמה בתקופה הזאת. למה את מתכוונת? היא שאלה. הצעתי את הכיוונים שבדרך כלל אנחנו שואלים בשיחות הכרות, שאלות על סימפטומים: איך המצב רוח שלך? איך התיאבון? כמה את מצליחה להנות מדברים שאת עושה? הכל בסדר, כלומר כרגיל, הגיבה.
היה משהו כמעט ממהר מידי בתגובה שלה, חשבתי לעצמי כמה קשה להסכים להפגש עם מטפלת בפגישה ראשונה, כשהפנייה לא היתה מתוך עיניין שלה, אלא מתוך שיתוף פעולה עם העיניין של הרופא לבדוק את הכיוון הזה. גם אם הרופא מזהה נכון ויש כאן ביטוי פיסי שנובע ממצוקה נפשית כלשהי, הרי שההסכמה לפגוש את עצמה בחלקים הרגישים והפגיעים עדיין צריכה להתרחש, כדי שיהיה דיאלוג וקשר טיפולי. היא הגיעה למסע פנימה, שהיא לא בטוחה בו ולא לגמרי מתוך בחירה אישית.
אז בחרתי לשאול אותה משהו אחר, מה גרם לך להסכים להמלצה של הרופא להגיע לכאן? היא מייד ענתה שהיא סומכת עליו, מכירה אותו הרבה שנים ואף פעם לא הציע את זה לפני. גם אהבה את הדרך שבה הסביר לה, שלפני תרופות שינה, כדאי לבדוק גם את הכיוון הזה. חשבתי לעצמי שחלק מאמון נרכש עם הזמן והיכולת לשאת אמירות מעוררות רתיעה, היא ההיסטוריה של הקשר, החוויות הנצברות שנאספו, יש תהליכים שמצריכים סבלנות.
שיתפתי אותה במחשבה שלי, שההגעה למפגש ראשון איתי בטח מצריכה ממנה כוחות, במיוחד בתקופה שהיא מרגישה עייפה כל הזמן. היא הגיבה בחצי ציניות ואמרה שכוחות בשביל אחרים לא חסר לה, היא המשענת של כל הבית כבר שנים.
היה משהו מעיניין באמירה הזו, כי בטיפול ובטח במפגש ראשון, יש מפגש עם אדם נוסף, במקרה הזה אני כמטפלת, אבל המחשבה שהיא מגיעה לפגוש גם את עצמה או לפנות לעצמה מקום, כמעט נדחקה לחלוטין.
עשיתי ניסיון נוסף, שאלתי ממתי היא מרגישה את העייפות והקושי להרדם. לקח לה זמן לברר עם עצמה, שמחתי שהיא מתעכבת, זה סימן טוב שמעט נרגעה ומסכימה לברר משהו בתוכה. שיתפה שחושבת שזה מאז שנקעה את הרגל וזה הגביל אותה מאוד. איך זה היה בשבילך להיות מוגבלת? מפחיד, היא ענתה, יכלה לומר שזה היה מפחיד לגלות כמה תלויים בה כולם, כמה היא לא יכולה להחלש, כי הכל יתמוטט.
ככה התחיל המסע שלנו יחד ובעיקר המסע שלה להסכים לפגוש את עצמה ולפנות לעצמה מקום ומשענת.
(פרטיות המטופלים שלי שמורה, המקרה אינו ספציפי, מבוסס על שילוב של התנסויות, מתוך 20 שנות עבודתי כמטפלת).

למה תחושת ריקנות?

היא סיפרה שחשבה בדרך על מה לדבר היום ולא מצאה מה. בימים האחרונים היא עייפה ואין שום דבר לדבר עליו. "פשוט ריק לי, תחושה של ריקנות".
ריקנות או שעמום הן תלונות שמטופלים מעלים פעמים רבות, למרות שבמחשבות וברגשות שלנו אין הפסקה לרגע אחד, לא ביום ולא בלילה.
פעם הייתי בקורס CBT שבו ציינו את כמות המחשבות שאדם חושב ביממה והמספר היה עשרות אלפים! במקום שיש מחשבות, יש גם רגשות שמגדירים אותן.
אז מה זו הריקנות הזו שמטופלים מתלוננים עליה ואנשים רבים חשים אותה?
לכל ההסברים, ניתן לתת דימוי אחד שדרכו אפשר להתבונן על החוויה הנפשית הזאת. הדימוי הוא גשר. גשר פנימי נפשי שאמור לחבר בין חלקים שונים בתוכנו, אבל הוא משובש, רעוע או מפחיד מידי לשימוש.
אפשר גם לראות את ההליכה שלנו על הגשר כנעצרת על ידי מנגנוני הגנה.
במקרים קלים אלו יהיו מצבים בהם ננתק את הגשר, כדי לא לחוש כעס או עצב ובמקרים קשים אלו יהיו מצבים בהם נשכח לגמרי מקיומו של הגשר והדבר יראה כמו דכאון, מצבים דיסוציאטיביים, ריחוק חברתי וחוסר תפקוד תעסוקתי או משפחתי.
לתוך הריקנות, יכולות להתלוות התנהגויות מזיקות, שמטרתן ניסיון להשיג תחושה של מילוי זמני של אותו הריק. התנהגויות של אכילה, סמים, חיפוש אינטנסיבי של ריגושים ואפילו אובדנות.
"ממתי את מרגישה את הריקנות הזאת?", שאלתי. השאלה התחילה את החיפוש הפנימי שלה, שהוביל חזרה אל הגשר, שממנו נמנעה ומאז לא מוצאת את דרכה...
(פרטיות המטופלים שלי שמורה, המקרה אינו ספציפי, מבוסס על שילוב של התנסויות, מתוך 20 שנות עבודתי כמטפלת).

אני נגד תרופות..

בתחילת הפגישה סיפר שהרופא משפחה הציע לו טיפול תרופתי, משהו שיקל על המתח, הדאגה, קשיי השינה שסובל מהם כבר כמה חודשים.
ההצעה של הרופא הרגיזה אותו, אבל יכל לומר רק "אני נגד תרופות, זה עיניין פסיכולוגי ולא מתכוון לטפל בזה עם חומרים".
זה גרם לי לתהות מה גרם לו לפנות לרופא המשפחה ושאלתי אותו. הוא הסביר ששיתף את הרופא במצבו, במהלך ביקור שגרתי, התכוון רק ליידע את הרופא מה עובר עליו, אולי יש קשר ללחץ דם שהופיע לאחרונה. ההצעה של הרופא ממש הרגיזה אותו, לא התחשק לו להגיע שוב לאותו רופא, לפחות לא בזמן הקרוב.
חשבתי לעצמי שמשהו בתגובה שלו כלפי ההצעה של הרופא, משקף משמעות נוספת, שלא באה לידי ביטוי כרגע.
בהמשך הפגישה הוא דיבר על הזמן הרב שנמצא בטיפול, כשפנה לא האמין שישאר כל כך הרבה זמן בשיחות, הטיפול מאוד עוזר לו, אבל לתפיסתו אנשים לא אמורים להיות בטיפולים ארוכים.
כמי שאחראית על טיפולים קצרי מועד במרפאה בה אני עובדת, יכולתי להסכים עם האמירה שזה לא מחייב שטיפול ימשך זמן רב, אבל משהו בפסקנות ובהכללה שהוא ביטא, היה נשמע כביטוי של ביקורת.
שיתפתי אותו במחשבה שלי, שיש משהו באמירה שלו, שנשמע ביקורתי כלפי מי שמחליט להשאר בטיפול זמן ממושך. מבלי להתמהמה בכלל, הסכים מייד והוסיף "להיות בטיפול הרבה זמן, זה כשלון".
עצרתי רגע לחשוב על האמירה הזו והוא מצידו המשיך "אדם צריך להסתמך על עצמו, לא לבקש עזרה כל הזמן".
פתאום היה לי קצת יותר מובן הכעס שלו על ההצעה של הרופא, זה לא הטיפול התרופתי שהרגיז אותו, אלא ההצעה של הרופא להעזר בעוד משהו.
שיתפתי אותו במחשבה הזו והוא הנהן בהסכמה והוסיף "זה משפיל אותי כל המצב הזה, אני רגיל להיות עצמאי ולא תלוי באף אחד".
היה משהו באמירה ובתובנה הזו, שגם הרגיע אותו פתאום, ארשת פניו המתוחה התחלפה לנינוחה יותר, חשבתי כמה שמפגש עם הרגש עצמו, גם אם הוא רגש קשה כמו השפלה, מחזיר את השליטה למטופל, גורם לו להבין את עצמו יותר טוב בתוך הסיטואציה של חייו.

הקליניקה ברחוב העבודה, ראש העין
050-6617490

(פרטיות המטופלים שלי שמורה, המקרה אינו ספציפי, מבוסס על שילוב של התנסויות, מתוך 20 שנות עבודתי כמטפלת).

היא איחרה לפגישה בחצי שעה, זמן חריג לאיחור בקליניקה וזמן חריג עבור אותה מטופלת. בכניסה לטיפול אמרה כמה שהטיפול שומר עליה. עלתה לי מחשבה איך האיחור והשמירה מתחברים, על מה לא איפשרה לשמור היום בתוכה. שיתפתי אותה במחשבה הזאת, ענתה תשובה שנראתה לרגע לא קשורה, סיפרה שאמא שלה מאוד חולה, זה נודע לה השבוע. כשסיפרה השפילה מבט, חשבתי שאולי זה עצב אבל היה שם משהו אחר, שלווה במעין עווית של מבוכה ובאופן מותאם לתחושתי, הוסיפה "אני לא יודעת למה זה מביך אותי לספר את זה". זה הרגע שבו טיפול שונה משיחה בינאישית רגילה, רגע שבו מתגלה משהו שפחות נגיש ופחות מודע באינטרקציות אנושיות יומיומיות.
בהמשך השיחה עלו היחסים עם האם, היותה דמות חזקה ואדיאלית עבור אותה מטופלת, שחולשתה עכשיו מפגישה עם פחד מפני מה שהיא הגדירה "נפילת האימפריה" שלהן כאם ובת, צוות מנצח אל מול החיים והאתגרים שבהם. חולשת האם נחוותה בהזדהות כחולשת הבת והאיחור למפגש הטיפולי, ביטא רגע של הרמת ידיים, יאוש, כמעט כמיהה להרפות ולוותר וכך להשאר ולהתמזג עם האם וקמילתה. שיקפתי שהיה גם חלק אחר בתוכה, שהגיע לפגישה איתי ועם עצמה.
בפגישה הבאה, סיפרה שיכלה לבקר את האם יותר השבוע, מבלי לחוש את אותה תחושה מכבידה שהיתה לה קודם.

הקליניקה בראש העין.
050-6617490

(פרטיות המטופלים שלי שמורה, המקרה אינו ספציפי, מבוסס על שילוב של התנסויות, מתוך 20 שנות עבודתי כמטפלת).